מלחמת בעלות הברית (220–217 לפנה"ס)
| תאריכים | 220 לפנה"ס – 217 לפנה"ס (כ־3 שנים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | יוון | |||||||||
| עילה | תוקפנותם של האיטולים | |||||||||
| תוצאה | שלום נאופקטוס | |||||||||
| שינויים בטריטוריות | כל השטחים שנכבשו בידי המלחמה נותרו בידי הכובשים. | |||||||||
| ||||||||||
מלחמת בעלות הברית הייתה מלחמה שהתחוללה ביוון בין השנים 220–217 לפנה"ס, בין בעלות הברית בהנהגת מוקדון והליגה האכאית, לבין הליגה האיטולית. המלחמה הסתיימה עם החתימה על שלום נאופקטוס.
רקע
בשנת 338 לפנה"ס הביס פיליפוס השני, מלך מוקדון את צבאות אתונה ותבאי בקרב כירונאה, מה שהבטיח למוקדון הגמוניה ביוון. בנו של פיליפוס, אלכסנדר השלישי ("הגדול"), ביסס את העוצמה המוקדונית, אולם עם מותו של אלכסנדר בשנת 323 לפנה"ס, מלחמות הדיאדוכים שבאו בעקבותיו החלישו מאוד את השליטה המוקדונית ביוון.
בשנת 229 לפנה"ס מת מלך מוקדון דמטריוס השני, ובנו הינוקא פיליפוס החמישי עלה לשלטון. בשל גילו הצעיר דודו של פיליפוס אנטיגונוס השלישי מונה כעוצר. הבחירה התבררה כטובה מאוד, עד כדי כך שאנטיגונוס מונה כמלך באופן רשמי. אנטיגונוס הצליח להדוף את התקפות השבטים הברבריים על מוקדון, ויתרה מכך, ניצל היטב את האיום שיצר קלאומנס השלישי, מלך ספרטה, על הליגה האכאית והחזיר לעצמו את השליטה בקורינתוס. אנטיגונוס לקח חלק חשוב מאוד במהלך המלחמה הקלאומנית בין ספרטה לאכאים, וכתוצאה מכך הצליח לאחר הניצחון המוקדוני-אכאי במלחמה לחתום על ברית צבאית בין מוקדון לבין רבות מערי יוון והליגה האכאית בראשן.
מצב הדברים החדש הפריע מאוד לליגה האיטולית אויבתה המושבעת של הליגה האכאית שהצליחה להתבסס בשנות החולשה המוקדונית במרכז יוון ובצפונה-מערבה.[1] אולם בשנת 221 לפנה"ס מת אנטיגונוס, ופיליפוס בן ה-17 הוכתר כמלך מוקדון. האיטולים שמחו על כך, משום שסברו שכאשר מולך על מוקדון מלך צעיר וחסר ניסיון יוכלו לנצל זאת כדי להשתלט על שטחים בפלופונסוס.[2] עם זאת, החזקתם בחבל ארץ זה דווקא החלה להיחלש, ובהדרגה הם החלו לאבד את בעלי בריתם בפלופונסוס. מסניה החלה להתקרב אל האכאים יותר מדי לטעמם, והדבר הדאיג אותם מאוד.[3] הצטרפות של מסניה אל הליגה האכאית פירושה שאליס בלבד נותרת מחוץ לתחום שלטונם של האכאים בפלופונסוס, והם היו נחושים למנוע תרחיש זה בכל מחיר.[4]
הסיעה הלוחמנית באספה האיטולית, שבראשה עמדו דורימאכוס וסקופאס, הטיפה ללא הרף למסע מלחמה נגד מסניה. היה זה לכאורה הזמן המושלם למסע מלחמה כזה: מסניה הייתה למעשה מבודדת. היא גילתה תוקפנות כלפי שליחים איטוליים, מה שלא ייתן לאכאים תירוץ להתערב. לספרטנים היה סכסוך ישן עם המסינים,[5] ואליס הייתה מקורבת מדי לאיטולים. מלך מוקדון היה לפי סברת האיטולים נער חסר ניסיון ולא יתערב. כיבוש מסניה ייתן לאיטולים תהילה וכבוד, ויחזק את מעמדם ביוון כולה.[6] בסופו של דבר באביב של שנת 220 לפנה"ס, גייס סקופאס את כל צבא הליגה ברִיוֹן (Ρίων, Rhion) שבמפרץ הקורינתי, והחל להעביר אותו אל הפלופונסוס. התוכנית הייתה לעבור דרך פַּטְרָאי פאראי וטריטאיה עד לאליס, ומשם לפיגאליאה, עיר שהייתה חברה בליגה האיטולית ושכנה בסמן למסיניה. שלוש הערים הראשונות היו בשליטת האכאים, אולם סקופאס הבטיח שאין בכוונתו לפגוע ברכוש ובנפש,[7] הבטחה שאותה לא קיים וחייליו כן בזזו ושדדו באזורים אלו.[8]
במסניה כבר היו מוכנים להתקפה האיטולית, ולמעט ביזה לא היה באפשרות סקופאס לעשות דבר. המסנים שיגרו שליחים אל האכאים, שקיימו אותו זמן את האספה השנתית שלהם. לתלונות נגד האיטולים הצטרפו גם אנשי פטראי ופאראי, שהתלוננו על הביזה בארצם. אותו זמן שימש כסטרטגוס הליגה האכאית טימוקסנוס, שנחשב למתון שרצה לשמור על יחסים טובים עם האיטולים. טימוקסנוס הפסיד בבחירות שנערכו זמן קצר לפני כן לטובת אראטוס מסיקיון, שנודע כתוקפני ואנטי-איטולי. אולם באופן רשמי עדיין החזיק טימוקסנוס בתפקיד, ולא שש להכריז מלחמה. עם זאת, אראטוס ותומכיו הצליחו לבסוף לגרום לכך שהתקבלה במועצה ההחלטה "לעזור למסנים".[9]
פרוץ מעשי האיבה
טיקסומנוס עדיין קיווה להחזיק את השלום זמן רב ככל האפשר, אולם אראטוס הקדים את כהונתו בחודשיים, והחל בגיוס כללי. את הכוחות המגויסים ריכז במגלופוליס. הספרטנים קיימו את התחייבותם לברית עם הליגה האכאית, ושלחו כוחות לגבול מגלופוליס. עם זאת, הללו לא היו אמינים ושימשו בעיקר כעתודה.[10] המסנים הגישו בקשה רשמית להצטרף לברית הצבאית האכאית-מוקדונית, אולם האכאים השיבו להם שאין בסמכותם לעשות זאת ללא אישורו של מלך מוקדון. עם זאת, הם הסכימו לסייע להם אם יעבירו בני ערובה מבני עירם אל ספרטה.[11]
האכאים הודיעו לאיטולים שעליהם לפנות את שטחי מסניה במהירות האפשרית בלי לפגוע בשטחים אכאיים. האיטולים נדהמו והודיעו שתוך יומיים יפנו את האזור. הם לא רצו להסתכן במלחמה, ועל כן שלחו הודעה אל בירתם שהם זקוקים לצי כדי לחזור חזרה לאליס. הסטרטגוס האיטולי אריסטון שלח במהירות צי כזה, אולם אראטוס לא בטח באיטולים ועם 3,000 רגליים ו-300 פרשים עקב אחריהם ממרחק בטוח. האיטולים חששו שאראטוס מתכנן למעשה לתקוף אותם בהפתעה, וניסו ללא הרף לחמוק מהמעקב שלו. בסופו של דבר התנגש כוח איטולי תחת פיקודו של דורימאכוס בכוח של אראטוס באזור קאפיאי. האכאים נחלו תבוסה ונמלטו למגלופוליס. דורימאכוס שיכור ניצחון בזז את סיקיון, עיר מולדתו של אראטוס, ולאחר מכן נסוג דרך מצר קורינתוס חזרה לאיטוליה.[12]
כשחזר אראטוס עם שאריות צבאו לאכאיה, הוטחה כנגדו ביקורת כבדה ונטען שפיזר את צבאו בפזיזות מתוך אמונה עיוורת שסקופאס ודורימאכוס כבר עזבו את הפלופונסוס. אולם למרות זאת, מתוקף תפקידו הצליח אראטוס להעביר באספה הכרזה לזמן את נציגי מוקדון אפירוס, אקארנאניה, פוקיס ובויאוטיה, ולבקשם לצרף את המסנים לברית. פיליפוס, מלך מוקדון הצעיר, הגיע לקורינתוס, ודרש משאר הנציגים להיפגש עמו שם. אולם אז נאלץ לפנות לטיגיאה כדי להפסיק מלחמת אזרחים שפרצה בספרטה.[13][14] כשהתכנסה לבסוף האספה בקורינתוס, הציגו המדינות חברות הברית, ביוזמת אראטוס מסיקיון, סדרת תביעות כנגד האיטולים (שחלק גדול מהן כבר היו ישנות ולא רלוונטיות). האכאים שטחו את טענותיהם שהאיטולים תקפו את מסניה ובזזו את פטראי ופאראי.[15] הבויאוטים, התלוננו על כך שהאיטולים בזזו בימי שלום את היכל אתנה בבויאוטיה.[16] פוקיס התלוננה על כך שלפני חמש או שמונה שנים[17] ניסו האיטולים לכבוש את הערים אמבריסוס ודאוליון.[18] נציגי אפירוס טענו שהאיטולים בזזו את גבולם.[19] פיליפוס הבין היטב, שאם יסתבך במלחמה, הרי שבסופו של דבר עיקר המאמץ המלחמתי יופל על כתפי מוקדון שלא תרוויח דבר, בעוד האכאים יקצרו את פירות הניצחון. אולם מאידך, היה ברור לו שאם לא יענה לדרישות, הרי שימצא עצמו עומד בפני התפוררות הברית שעליה עמל קודמו.[17]
פיליפוס נתן את אישורו להכריז מלחמה. בקורינתוס, הכינו האכאים המרוצים מסמך רב סעיפים המפרט את יעדי המלחמה, שהוצגה כ"מלחמת קודש" לשחרור העיר הקדושה דלפי שנשלטה בידי האיטולים.[20] כמו כן אושררה קבלת מסניה לברית.[21] בטווח הקרוב יעדי המלחמה היו: החזרת כל השטחים שהאיטולים כבשו מאז שנת 229 לפנה"ס, וביטול הממשלים הקיימים בכל הגופים המדיניים אשר נאלצו לחבור לברית עם האיטולים. פיליפוס, אשר הבין כי המלחמה בטווח הקרוב לא עתידה להועיל לו, לא מיהר לפתוח במעשי האיבה ושלח אולטימטום אל האיטולים בדרישה לבוא לפניו ולשטוח את טענותיהם. האיטולים השיבו שאכן יעשו זאת לאחר האספה השנתית הקבועה שלהם בסתיו הקרוב.[22] אלא שבינתיים כבר אושררה הכרזת המלחמה בכל המועצות הנפרדות. האכאים היו מחדשים את שבועת הנאמנות שלהם למוקדון מדי שנה,[23] ולפני שחידשו את השבועה של 199 לפנה"ס, דרשו הבטחה חגיגית שמעשי האיבה יפתחו מיד ללא כל שהות נוספת.[24]
מהלך המלחמה
220–219 לפנה"ס
משונדעה להם הכרזת המלחמה, פתחו האיטולים במסע נואש לגיוס בני ברית. בעקבות הפיכה בספרטה בוטל משטר האוליגרכיה שהונהג בה מאז המלחמה הקלאומנית, וליקורגוס מזרע המלוכה הוכתר כמלך ספרטה. ליקורגוס ביטל את הברית עם האכאים והמוקדונים וכרת ברית עם האיטולים. בהתקפת פתע הוא לכד מספר ערים חשובות, אולם נעצר בשערי מגלופוליס. גם אליס הצטרפה לברית עם האיטולים. התוכנית האיטולית הייתה כעת: לפתוח חזיתות רבות ככל האפשר ובכך להימנע מקרב מכריע שבו לא היה להם סיכוי.[25] מצבם של האכאים היה נואש, האיטולים בסיוע ספרטה ואליס פשטו שוב ושוב על עריהם החשובות, וכבשו רבות מערי הגבול שלהם בפלופונסוס.
האכאים הפצירו בפיליפוס לנוע צפונה לעזרתם עם חייליו, אולם פיליפוס תכנן מסע דרומה. פיליפוס נע דרך אפירוס שחייליה הצטרפו אליו ברצון ומשם המשיך לעבר אקארנאניה חבל ארץ שבו נמצאו ערים איטוליות חשובות. באפירוס הצטרף אליו הצבא האפירוטי ואף 500 חיילים מכרתים. מצודת אמבראקוס נכבשה לאחר מצור, והופקדה בידי הצבא האפירוטי. כעת חצה פיליפוס את נהר אחילואוס, ותכנן להשתלט על הערים האיטוליות ממערבו.[26] האיטולים תקפו בעזרת חיל פרשים את הצבא המוקדוני כאשר ניסה לחצות את הנהר, אולם הפלטסטים, חיל רגלים קל מעולה בצבא המוקדוני הניסו אותם.[27]
פיליפוס לא יכל להעמיק בכיבושיו כפי שרצה, שכן שבט הדארדאנים מתסליה תקפו את מוקדון גופה. פיליפוס חזר למוקדון ופלש לתסליה. הדארדאנים שכבר התקבצו על הגבול לקראת ההתקפה, נבהלו מפני הצבא המוקדוני ונסוגו אל תוך תסליה.[28]
218 לפנה"ס
פיליפוס שחרר את חייליו למשך הקיץ, ובעצם החורף נע צפונה אל תוך הפלופונסוס. המפקד האיטולי בזירה אוריפידס, חפץ להימנע מקרב מכריע שבו לו היה לו סיכוי, אולם פיליפוס השיג אותו והנחיל לו תבוסה קשה ליד סטימפאלוס. האכאים שלחו לעזרתו 4,000 אנשים, ובראש כוח בן 10,000 איש, צעד פיליפוס מערבה וכבש מידי אליס את המצודה האסטרטגית פסופיס. אולם לאכזבת האכאים, פיליפוס לא פעל על פי תנאי הכרזת המלחמה. הוא מינה "דואג" מטעמו בכל עיר שכבש, וכן הפקיד בהן חיילות מצב מוקדוניים. במיוחד היו היחסים גרועים בין הקצינים הבכירים של פיליפוס לבין הקצינים האכאיים.[29] במהרה החלו האכאים לקצץ באספקת המזון שהיו מביאים עד אז לצבא פיליפוס, והוא הבין שהוא מוכרח להגיע להסדר עמם.[30] באביב של שנת 218 לפנה"ס נפגש פיליפוס עם אראטוס ועם שאר מהנהיגי הליגה האכאית, והוסכם על תמיכה כלכלית מוגבלת בצבאו של פיליפוס. בצורה זו למעשה, הוצג פיליפוס יותר כשכיר חרב של הליגה ופחות כבעל בריתה, יתרה מכך, האכאים קיוו בעזרת התמיכה הכלכלית לפקח על מדת ההשפעה המוקדונית בפלופונוסוס.[31]
בשל כך, פיליפוס החליט להוריד את נושא הפלופונסוס לעדיפות נמוכה, ולהתרכז בכיבוש איים והגברת עוצמתו הימית. תוכנית זו נתקלה בהתנגדות עזה מצד חלק מהקצינים הבכירים בצבא המוקדוני, אולם פיליפוס דבק בה בכל זאת. עם זאת, עד מהרה נודע לפיליפוס שהאיטולים פלשו למוצבים המוקדוניים בתסליה.[32] בתגובה, הפליג פיליפוס לנמל לימאניה באקארנאניה, ומשם נע אל העיר תרמון (Δήμος) ששכנה 60 ק"מ משם.[33] תרמון הייתה אחת הערים החשובות של האיטולים שהייתה גם מרכז תרבותי ודתי ובה היה גם חלק גדול מהאוצר וממחסני הנשק של האיטולים. מה גם שהיא נחשבה לבלתי חדירה מבחינת האיטולים.[34] פיליפוס ערך בעיר טבח אכזרי, והניח לחייליו לבזוז כל דבר בעל ערך. החיילים המוקדונים הסירו את מערכות הנשק שהוקדשו לאלילים, והשתמשו בהן במקום הנשקים הישנים שלהם. 15,000 כלי נשק וכן חפצי הערך שהמוקדונים לא יכלו לשאת עמם, נשרפו. וחפצים ופסלים אמנותיים רבים נותצו והופלו באופן ונדלי.[35] כמו כן ציווה פיליפוס לחרוט על קיר של אחד המבנים הציבוריים קטע משיר של סאמוס משורר החצר של פיליפוס[36]:
הלא תראה עד אנא עף מדיון חץ?[37]
לאחר שבזז את תרמון, פנה פיליפוס לחזור אל נמל לימאניה. במהלך הדרך הותקף פיליפוס בידי פרשים איטוליים. בתחילה היה הקרב שקול, אולם בהמשך הצטרפו בני בריתו האילירים של פיליפוס אל הקרב, והאיטולים נאלצו לסגת.[38] לאחר מכן הפליג פיליפוס ללאוקאס, התעכב שם יומיים, ולאחר מכן הפליג ללכאיון ליד קורינתוס, ודרש מכל בעלות הברית לשלוח את צבאותיהן לשם לעזרתו. כאשר הגיעה התגבורת, נע במהירות אל לאקדמון, חבל הארץ שבו שכנה ספרטה שכאמור הייתה עוינת למוקדון. פיליפוס השחית בשיטתיות את לאקדמון, והביס את הצבא הספרטני בקרב. המלך ליקורגוס עצמו מת.[39]
ביזת תרמון היוותה מכה אדירה לאיטולים, וכעת הם כבר היו נכונים להסכם שלום. גם רודוס וכיוס שלא היו מעורבות במלחמה לחצו עליו בכיוון זה, אולם פיליפוס פטר אותם בדיבורי סרק.[40] הוא עצמו לא היה להוט לשלום, וסבר שהניצחון במלחמה כבר בידיו. הוא גם התארח אותה תקופה בעיר סיקיון בביתו של אראטוס, ואפשר שדברי החנופה של הסטרטגוס האכאי הממולח נעמו לאוזניו יותר מאשר הביקורת של המפקדים המוקדוניים.[40] למרות זאת, הצליחו להשיג בכל זאת הפסקת שלום זמנית, ונקבע ששני הצדדים יפגשו לשיחות ברִיוֹן (Ρίων, Rhion) שבמפרץ הקורינתי. אולם כאשר נודע לאיטולים שהפלטסטים ממורמרים בשל הוצאתו להורג של ליאונטיוס, וכי קיימת אופוזיציה בצבא המוקדוני, דחו את הצעות השלום, ופיליפוס שש על התירוץ שהזדמן לו להמשיך את המלחמה.[41]
217 לפנה"ס
פיליפוס שלח את חייליו אל מוקדון דרך תסליה למשך החורף, והוא עצמו הגיע לדמטריאס דרך הים. בתחילת השנה הבאה (217 לפנה"ס), החליט פיליפוס לאבטח את גבולו הצפוני נגד שבט הדארדאנים. הוא פלש לפאיוניה ארץ השוכנת מצפון למוקדון, וכבש את העיר בילאזורה על נהר וארדאר, כיבוש בילאזורה שהייתה עיר מרכזית בצומת שבין ארצם של הדארדאנים לבין מוקדון, שלל למעשה כמעט לחלוטין אפשרות של פלישה דארדאנית בעתיד. לאחר מכן שיגר קצין בשם כריסוגונוס אל מוקדון במטרה לגייס תגבורת, ולאחר שזו הגיעה נע אל העיר לאריסה בדרום תסליה. מלאריסה הוא תכנן ללכוד בהתקפת פתע את העיר מליטייה. הוא נע בלילה במהירות מלאריסה ועם שחר כבר היה במליטייה. כיבוש העיר נמנע ממנו רק משום שהתברר שהסולמות שהביאו אנשיו קצרים מדי.[42] פיליפוס לא התאכזב במיוחד מהכישלון, כיוון שהמטרה העיקרית של מסעו הייתה העיר תבאי (אין הכוונה לעיר תבאי המפורסמת ששכנה בבויאוטיה), בחבל פתיאוטיס. האיטולים שלטו בעיר, והסבו ממנה נזק רב למבצרים המוקדונים הסמוכים.[43]
פיליפוס ערך הכנות ראויות למצור, ולאחר מכן פתח בהתקפה. אנשי העיר התגוננו באומץ, אולם בהדרגה מטר הקליעים ששיגרו הקטפולטות של פיליפוס איפשרו למוקדונים להתקרב אל החומות מרחק קרוב מספיר כדי לחתור תחתיהן. החומה קרסה עוד לפני שהמוקדונים הספיקו להצית אש תחתיה, ובטרם הסתערו חייליו של פיליפוס לתוך העיר נכנעו התושבים. פיליפוס מכר את התושבים לעבדות, וקרא לעיר מחדש על שמו "פיליפופוליס".[44] כיבוש העיר ושינוי שמה גילו ליוונים מלך מוקדוני חדש, שונה מקודמיו ובעל יחס שונה כלפי יוון והיוונים.[45] לאחר סיום המצור פנו אל פיליפוס שוב שליחים מרודוס ומכיוס בבקשה לשלום, ואליהם הצטרפו גם שליחים מביזנטיון ומצרים התלמיית, שחפצה אותה תקופה להתקרב למוקדון כדי לרכוש בעל ברית נגד האימפריה הסלווקית.[46] פיליפוס הודיע לשליחים שיפנו אל האיטולים, ותכנן לנצל את המלחמה עד הסוף.
אותה תקופה נודע לפיליפוס ששודד הים האילירי סקרדיליאדס, שעד אז היה בעל בריתו, בגד בו ובזז ספינות מוקדוניות בחופי יוון. פיליפוס אייש במהירות כל ספינה שהשיג, ויצא למרדף אחרי סקרדיליאדס שנראה לאחרונה בוזז באזור דרום הפלופונסוס. הוא איחר, ועל כן העלה את הספינות על החוף בקורינתוס וקיווה להמשיך במרדף מאוחר יותר. מכיוון ששהה ממילאה בפלופונוסוס, פנה אל ארגוס כדי לצפות במשחקים הנמאיים.
שלום נאופקטוס
בעודו צופה במשחקים, הגיע אליו שליח ממוקדון ובישר לו את החדשות שהמצביא הקרתגי חניבעל ברקה הביס את הרומאים בקרב טראסימנוס, וכי הוא שולט למעשה בחלקים גדולים מחצי האי האפניני. פיליפוס, שהנוכחות הרומית באיליריה הטרידה אותו מאוד, סבר שזו שעת הכושר המתאימה לרות ברית עם חניבעל נגד רומא. פיליפוס שיגר אל האיטולים הצעת שלום עם קלאוניקוס מנאופקטוס, פוליטיקאי איטולי חשוב שנפל בשבי המוקדוני. האיטולים, שמחו מאוד על ההצעה, והציעו לפיליפוס להיפגש בנאופקטוס. פיליפוס הגיע עם כל צבאו, בעוד האיטולים הופיעו בהמוניהם לא חמושים. פיליפוס הציע "שכל אחד מן הצדדים יחזיק את אשר הוא מחזיק"[47] והאיטולים קיבלו זאת, למרות שהדבר אמר למעשה שהם איבדו ערים רבות וחשובות.[48]
השפעות
המלחמה עם רומא, אשר כונתה "המלחמה המוקדונית הראשונה", הסתבכה עד מהרה למלחמה גדולה בהרבה ממה שפיליפוס ציפה. האיטולים, היו ממורמרים מאוד מתנאי שלום נאופקטוס, ועד מהרה חברו לברית עם רומא נגד פיליפוס.
לקריאה נוספת
- פוליביוס, "היסטוריה", כרך ראשון, ספרים א–ו. תרגם וכתב מבואות: בנימין שימרון. ירושלים, מוסד ביאליק, 1991.
- פלוטארכוס, "חיי אישים – אנשי יוון", תרגם מיוונית והוסיף הערות א"א הלוי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"א (הביוגרפיות של סולון, תמיסטוקלס ואלקיביאדס תורגמו על ידי מ"ה בן שמאי.).
- דוד גולן, "תולדות העולם ההלניסטי", הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ג (מהדורה ראשונה) תשמ"ז (מהדורה שנייה).
- F. W. Walbank, "Philip V of Macedon", Cambridge University Press, 1940
- Frank W. Walbank, "Aratos of Sicyon", Cambridge University Press 1933.
- F. W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), "The Cambridge Ancient history", vol 7, Cambridge university press, 1984.
- F. W. Walbank, "A Historical Commentary on Polybius", 3 vols 1957, 1967, 1979.
- F. W. Walbank, "The Hellenistic World", Harvard University Press, 1981.
- Peter Green, "Alexander to Actium: The Historical Evolution of the Hellenistic Age", Los Angeles, ,California: University of California Press 1990
- Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière, and Guy Thompson Griffith, "A history of Macedonia", Oxford: Clarendon Press, 1979.
הערות שוליים
- ^ F. W. Walbank, Macedonia and the Greek leages: the Social War, in . W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), p. 474
- ^ פוליביוס, ספר רביעי, 3.
- ^ .F. W. Walbank, Philip V of Macedon p 24
- ^ גולן עמ' 377.
- ^ בנוגע לשליטה בחבל דנתאליה. השוו גם: טקיטוס, "ספרי השנים", ספר רביעי, 43.
- ^ פוליביוס, ספר רביעי, 5.
- ^ גולן עמ' 378.
- ^ פוליביוס, ספר רביעי, 6.
- ^ פוליביוס, ספר רביעי, 7.
- ^ פוליביוס, ספר רביעי, 9.
- ^ גולן עמ' 379.
- ^ פוליביוס, ספר רביעי, 13.
- ^ פוליביוס, ספר רביעי 22.
- ^ גולן עמ' 381.
- ^ אודות הביזה: פוליביוס, ספר רביעי, 6. גולן, עמ' 378.
- ^ הטענה לא הייתה כל כך רלוונטית, כיוון שהביזה נעשתה ככל הנראה לפני שהבויאוטים נכנסו לברית עם מוקדון. גולן, עמ' 382. הערה 19.
- ^ 17.0 17.1 גולן, עמ' 382.
- ^ פוליביוס, ספר רביעי, 25.
- ^ המקור היחיד המצטט את טענת האפירוטים הוא פוליביוס (ספר רביעי, 25). במקרה זה, בניגוד לטענות אחרות, פוליביוס לא מרחיב אודות התביעה, ולפיכך מסיקים חלק מהחוקרים שהיא הייתה ככל הנראה מיושנת במיוחד. השוו: גולן, עמ' 382. הערה 20.
- ^ .F. W. Walbank, A Historical Commentary on Polybius vol 1, p 473
- ^ פוליביוס, ספר רביעי, 26. המסנים דחו את ההצעה (שם, סעיפים 31–33).
- ^ גולן, עמ' 382–383.
- ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים ושתיים, 5.
- ^ גולן, עמ' 383.
- ^ גולן עמ' 384.
- ^ גולן, עמ' 385.
- ^ פוליביוס, ספר רביעי, 65.
- ^ גולן, עמ' 386.
- ^ פוליביוס, ספר רביעי, 84.
- ^ גולן, עמ' 387.
- ^ .F. W. Walbank, Philip V of Macedon, p 50
- ^ זו הייתה פעולה של מחצית מהצבא האיטולי. המחצית השנייה שמרה על איטוליה.
- ^ גולן, עמ' 388.
- ^ פוליביוס, ספר חמישי, 8.
- ^ פוליביוס, ספר חמישי, 8–12.
- ^ בנימין שימרון, תרגום מיוונית לפוליביוס, עמ' 327, פ' 9 הערה 3.
- ^ תרגום: בנימין שימרון. השיר הוא למעשה משחק מילים, שכן המילה Δίον יכולה להתפרש גם כ"א-לוה" או "א-לוהי" וגם כ-"דיון", כפר מוקדוני שהאיטולים בזזו. לפיכך ניתן לתרגם את הקטע גם כ"הלא תראה עד אנה חץ עף?". דוד גולן מתרגם: "שור אן חץ זאוס לפגוע בחר לו". לסיכום הקטע מתפרש גם כנקמה על דיון, וגם שפיליפוס הוא חץ האלילים.
- ^ פוליביוס, ספר חמישי, 15.
- ^ פוליביוס, ספר חמישי, 17–24.
- ^ 40.0 40.1 גולן, עמ' 389.
- ^ פוליביוס, ספר חמישי, 29.
- ^ פוליביוס, ספר חמישי, 97–98.
- ^ פוליביוס, ספר חמישי, 99.
- ^ פוליביוס, ספר חמישי, 100.
- ^ גולן, עמ' 390.
- ^ גולן, עמ' 390. הערה 42.
- ^ פוליביוס, ספר חמישי, 103.
- ^ גולן, עמ' 391.
23949906מלחמת בעלות הברית (220–217 לפנה"ס)