מלחמת אוזנו של ג'נקינס
 | ||||||||||||||||||
| קרבות מלחמת אוזנו הכרותה של ג'נקינס | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת הירושה האוסטרית | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 23 באוקטובר 1739 – 18 באוקטובר 1748 (9 שנים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | גרנדה החדשה וההקריביים; פלורידה–ג'ורג'יה; האוקיינוס השקט והאוקיינוס האטלנטי | |||||||||||||||||
| תוצאה | סטטוס קוו אנטה בלום[1] | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
מלחמת "אוזנו של ג'נקינס" (1739–1748) הייתה מלחמה בין בריטניה לבין מושבותיה של ספרד בחופי אמריקה הדרומית והצפונית, כחלק מהמאבק הקולוניאלי בין שתי האימפריות. שמה המשונה של המלחמה ניתן לה בשל נסיבות פריצתה, שנסובו סביב גורל אוזנו של ימאי בריטי בשם רוברט ג'נקינס.
בשל סמיכות האירועים, יש הקושרים את המלחמה למלחמת המלך ג'ורג' (הזירה הצפון אמריקאית של מלחמת הירושה האוסטרית), אך רוב החוקרים רואים אותה כמערכה בפני עצמה, בעלת סיבות ותוצאות עצמאיות.
רקע
במשך כחמישים שנה (מ-1700 לערך) הלכה וגדלה התחרות בתחום המסחר ב"עולם החדש" (אמריקה הצפונית והדרומית). בריטניה חשה בתקופה זו שספרד פגיעה מאוד, ולכן הרשתה לעצמה להתערב בענייניה הכלכליים והמסחריים. לאחר תקופה קצרה של יריבות גלויה, נחתמה ב-1713, במסגרת הסכם אוטרכט אמנה בין בריטניה לספרד, שהתירה לבריטניה לסחור בעבדים בשטחי הקולוניות הספרדיות; למרות האמנה, המשיך הצי הספרדי להתערב בתדירות גבוהה בסחר זה.
לאחר מלחמה קצרה בין בריטניה לספרד (1727-1729) נחתם הסכם נוסף ("הסכם סביליה"), שקבע כי בריטניה אינה רשאית לסחור עם המושבות הספרדיות; כדי לאכוף את ההסכם הותר לצי הספרדי לערוך חיפוש בכל אניה בריטית הנמצאת במים הטריטוריאליים של ספרד. אך אוניות המשמר של ספרד ניצלו באורח גחמני את ההסכם על מנת ללכוד ולעכב בכוונה תחילה אוניות בריטיות.
בריטניה, שלא הגיבה תחילה על השימוש לרעה בסמכויותיה של ספרד מההסכם, הופתעה מטענת הספרדים שמעשיהם הם תגובה להסגת הגבול בין ג'ורג'יה לפלורידה בידי אוניות בריטיות, ולפעילויות כריתת עצים של הבריטים בחופי הונדורס.
המושבה ג'ורג'יה הוקמה ב-1733 כאזור חיץ בין פלורידה הספרדית למושבות קרולינה שגבולותיהן לא הוגדרו בבירור; סימון הגבול המדויק בינה והמושבה הספרדית בפלורידה היה אחד הגורמים העיקריים למלחמה. בשנת 1735 ערכה ספרד התקפת פתע על סוואנה שבג'ורג'יה. כתוצאה החליט המושל הבריטי של ג'ורג'יה, גנרל ג'יימס אוגלת'ורפ לנקוט אמצעי הגנה - הקמת סדרת מבצרים וגיוס צבא מקומי. בעקבות סדרת אמנות עם שבטים מקומיים (כדי להגן על אגפיה של ג'ורג'יה מהצרפתים), היוותה ג'ורג'יה איום משמעותי על פלורידה הספרדית.
בשנת 1739, בעוד בריטניה ממשיכה בפעילות הקולוניאליסטית, היא חתמה על הסכם עם ספרד לקביעת הגבול הימי בין שתי המדינות אך לא אישרה אותו, בשל ההטרדות החוזרת ונשנות של גורמים ספרדיים כלפי אוניות אנגליות. לבסוף החליטה בריטניה כי אינה יכולה להמשיך ולעמוד מנגד ועליה להגיב באקט צבאי מלא.
ב-23 באוקטובר 1739 הכריזה בריטניה מלחמה כנגד מושבות ספרד ביבשת אמריקה, תוך בקשת סיוע ממושבותיה בצפון אמריקה. מטרתם של הבריטים הייתה לא פחות מאשר סילוק השלטון הספרדי בפלורידה והשתלטות על המסחר באזור.
שם המלחמה
הגורם הישיר למלחמה (והסיבה שקיבלה את שמה יוצא הדופן) הוא אירוע שקרה בשנת 1731 לימאי בריטי בשם רוברט ג'נקינס. ג'נקינס היה בעליה של ספינת סחר בשם "רבקה". בשנת 1731, נכנס ג'נקינס עם ספינתו לתחומי המים הטריטוריאליים של ספרד ליד פלורידה. שם נתקל ג'נקינס באוניית משמר ספרדית, שעצרה אותו (לפי הסכם סביליה). לדברי ג'נקינס, התעללו אנשי המשמר בו ובחובל שלו, ולפני שחרורם אף כרתו אנשי המשמר את אוזנו של ג'נקינס ואמרו כי עליו להראות את האוזן למלך ג'ורג', כהבעת עמדתה של ספרד על הנוכחות הבריטית.
שבע שנים לאחר האירוע נתבקש ג'נקינס על ידי גורמים שתמכו ביציאה למלחמה להופיע בפני הפרלמנט הבריטי ולצטט את דברי אנשי המשמר הספרדי אליו. לפי גרסה אחת של האירועים, ג'נקינס הציג בפני הפרלמנט את אוזנו הכרותה, אך אין עדויות היסטוריות לגבי תוכן עדותו, אם התקיימה, ולא סביר שהאוזן נשמרה במשך שבע שנים.[5] שמה של המלחמה ניתן לה לה יותר ממאה שנים מאוחר יותר, על ידי תומאס קרלייל בספרו "ההיסטוריה של פרידריך השני" משנת 1858.
הגורמים למלחמה
הפרלמנט שמע על מספר מקרים אחרים שבהם התנכלו הספרדים לכלי שיט בריטיים, ואלה היוו עילה ליציאה למלחמה, שרבים השתוקקו לה בשל היריבות רבת השנים. לפי מספר מקורות אישרה ביוני 1739 הממשלה הבריטית למושל בג'ורג'יה, ולא מן הנמנע גם למושלים בריטיים אחרים, להוציא מכתבים המאשרים פעולות תגמול כנגד ספינות משמר ספרדיות, כתגובה רשמית ליחס בוטה ומזלזל כלפי אזרח בריטי; אותו אזרח הוא ככל הנראה רוברט ג'נקינס.[דרוש מקור]
מעבר לתקריות שבהן נפגעו אזרחים בריטיים, העוינות בין המדינות נבעה מניגודי אינטרסים כלכליים. האימפריה הספרדית הייתה במצב של שגשוג כלכלי בעוד שבריטניה רק החלה בהרחבת האימפריה הקולוניאלית שלה, ולשתיהן היא צורך לפתוח קווי מסחר חדשים. בריטניה ראתה את החדירה לשוק הספרדי כאופציה כלכלית מזהירה, ואילו ספרד לא רצתה לוותר על המונופול הכלכלי בשטחיה.
בנוסף ביקשה הבורגנות הבריטית לפגוע בעצמאותם של השווקים האמריקאיים, שביקשו להיות חופשיים. ההשקפה הבריטית הייתה, כי ללא מלחמה בריטניה עלולה להפסיד את כל השקעותיה שבאזור אמריקה הצפונית והים הקריבי. פגיעה קשה כל כך באזור קולוניאלי אחד יכולה להשפיע במישרין על אזורים אחרים, המתרשמים מתוצאות עימותים כלכליים בין האימפריות.
לאחר האמנה מ-1713, שהגבילה את הסחר הבריטי באזורים שבשליטת ספרד, תמכה בריטניה באורח לא רשמי בהברחות מהאזור הספרדי, אליהם התנגד בתוקף משמר החופים של ספרד.
בפרוץ המלחמה מילא תפקיד גם המלך ג'ורג' השני, שהיה במסע נרחב של כיבושים והקמת מושבות ברחבי הגלובוס. ג'ורג' השני היה נתון ללחץ כבד מצד העם, אשר הביע שנאה רבה לספרד, ואף הושפע מאשתו קרוליין אשר תמכה בפתיחת מלחמה. המלך קיבל את עצתה, שעלתה בקנה אחד עם דעתו של ההמון המשולהב.
מהלך המלחמה
ההתקפה הראשונה על לה גיירה (22 באוקטובר 1739)
ורנון שלח שלוש ספינות בפיקודו של קפטן תומאס ווטרהאוס ליירט ספינות ספרדיות בין לה גוואירה לפורטו בלו. הוא החליט לתקוף מספר כלי שיט שצפה בלה גיירה, שהייתה בשליטת חברת Guipuzcoan המלכותית של קראקס. מושל מחוז ונצואלה, בריגדיר דון גבריאל דה סולואגה הכין את הגנות הנמל, והחיילים הספרדיים היו תחת פיקודו של קפטן דון פרנסיסקו סוצ'דו. ב-22 באוקטובר, ווטרהאוס נכנס לנמל לה גיירה כשהוא מניף את דגל ספרד. בציפייה להתקפה, תותחני הנמל לא הלכו שולל בתחבולתו; הם המתינו עד שהשייטת הבריטית הייתה בטווח ואז פתחו בו זמנית באש. לאחר שלוש שעות של הפגזות כבדות, הורה ווטרהאוס על נסיגה. השייטת הבריטית המוכה הפליגה לג'מייקה כדי לבצע תיקוני חירום. בניסיון להסביר מאוחר יותר את מעשיו, ווטרהאוס טען כי לכידת כמה כלי שיט ספרדיים קטנים לא הייתה מצדיקה את אובדן אנשיו.
לכידת פורטובלו (20–22 בנובמבר 1739)
לפני 1739, הסחר בין ספרד היבשתית למושבותיה התנהל רק דרך נמלים ספציפיים; פעמיים בשנה התאספו ספינות בכיוון חוץ בקדיס והצי ליווה אותן לפורטובלו או וראקרוס. אחת הדרכים להשפיע על הסחר הספרדי הייתה על ידי תקיפה או חסימה של נמלים אלו, אך מכיוון שספינות רבות נשאו מטענים הממומנים על ידי סוחרים זרים, האסטרטגיה סיכנה גם לפגוע באינטרסים הבריטיים והנייטרליים.
במהלך מלחמת 1727–1729, הבריטים ניסו לכבוש את פורטובלו אך נסוגו לאחר אבדות כבדות ממחלות. ב-22 בנובמבר 1739 תקף ורנון את הנמל בשש ספינות הקו; היא נפלה תוך עשרים וארבע שעות והבריטים כבשו את העיירה במשך שלושה שבועות לפני שנסוגו, לאחר שהרסו לראשונה את ביצוריה, הנמל והמחסנים שלה.
הניצחון נחגג בהרחבה בבריטניה; השיר "Rule Britannia" נכתב בשנת 1740 לציון המאורע והופיע לראשונה בארוחת ערב בלונדון לכבוד ורנון. הפרבר פורטובלו באדינבורו ופורטובלו רואד בלונדון הם בין המקומות בבריטניה שנקראו על שם הצלחה זו, בעוד יותר מדליות הוענקו על לכידתו מכל אירוע אחר במאה ה-18.
עם זאת, כיבוש נמל באימפריה האמריקנית של ספרד נחשבה למסקנה ידועה מראש על ידי פטריוטים ויגים רבים והטורים מהאופוזיציה. כעת הם לחצו על וולפול בעל כורחו להשיק משלחות ימיות גדולות יותר למפרץ מקסיקו. בטווח הארוך יותר, הספרדים החליפו את הציים שהפליגו פעמיים בשנה במספר גדול יותר של שיירות קטנות יותר, ופנו ליותר נמלים וכלכלתה של פורטובלו לא התאוששה עד לבניית תעלת פנמה כמעט מאתיים שנה מאוחר יותר.
ההתקפה הראשונה על קרטחנה דה אינדיאס (13–20 במרץ 1740)
בעקבות ההצלחה בפורטובלו, החליט ורנון למקד את מאמציו בלכידת קרטחנה דה אינדיאס בקולומביה של ימינו. גם ורנון וגם אדוארד טרלוני, מושל ג'מייקה, ראו בנמל משלוח הזהב הספרדי יעד מרכזי. מאז פרוץ המלחמה, והגעתו של ורנון לאיים הקריביים, עשו הבריטים מאמץ מרוכז להשיג מודיעין על ההגנות של קרטחנה. באוקטובר 1739, שלח ורנון את לוטננט ראשון פרסיבל להעביר מכתב לבלאס דה לסו ולדון פדרו הידאלגו, מושל קרטחנה. פרסיבל היה צריך להשתמש בהזדמנות כדי לערוך מחקר מפורט על ההגנות הספרדיות. מאמץ זה סוכל כאשר פרסיבל סורב להיכנס לנמל.
ב-7 במרץ 1740, בגישה ישירה יותר, ערך ורנון סיור בכוח של העיר הספרדית. ורנון עזב את פורט רויאל בפיקוד על שייטת הכוללת אוניות קו, שתי ספינות אש, שלוש ספינות הפגזה וספינות תובלה. כשהגיע לקרטחנה ב-13 במרץ, ורנון הנחית מיד כמה גברים כדי למפות את הטופוגרפיה וכדי לסייר את הטייסת הספרדית שעוגנה בפלאיה גרנדה, ממערב לקרטחנה. לאחר שלא ראה שום תגובה מהספרדים, ב-18 במרץ הורה ורנון לשלושת כלי ההפגזה לפתוח באש על העיר. ורנון התכוון לעורר תגובה שעשויה לתת לו מושג טוב יותר על יכולות ההגנה של הספרדים. לאחר שהבין את המניעים של ורנון, לסו לא הגיב מיד. במקום זאת, הורה לזו להסיר תותחים מכמה מספינותיו, על מנת ליצור סוללת חוף זמנית למטרת אש מדכאת. לאחר מכן יזם ורנון תקיפה אמפיבית, אך לנוכח התנגדות עזה, הניסיון להנחית 400 חיילים לא צלח. לאחר מכן ביצעו הבריטים הפגזה ימית של שלושה ימים על העיר. בסך הכל, הקמפיין נמשך 21 ימים. לאחר מכן הוציא ורנון את כוחותיו, והשאיר את HMS Windsor Castle ואת HMS Greenwich בסביבה, עם משימה ליירט כל ספינה ספרדית שעלולה להתקרב.
הרס המבצר של סן לורנצו אל ריאל צ'אגרס (22–24 במרץ 1740)
לאחר הרס פורטובלו בנובמבר הקודם, המשיך ורנון לתקוף את המעוז הספרדי האחרון באזור. הוא תקף את מבצר סן לורנצו אל ריאל צ'אגרס, בפנמה של ימינו על גדות נהר צ'אגרס, ליד פורטובלו. המצודה הוגנה על ידי ספינות סיור ספרדיות, והייתה חמושה בארבעה תותחים ובכ-30 חיילים בפיקודו של קפטן חיל הרגלים דון חואן קרלוס גוטיירס צ'וואלוס.
בשעה 15:00 ב-22 במרץ 1740, השייטת הבריטית, שהורכבה מהספינות סטפורד, נוריץ', פלמות' והנסיכה לואיזה, הפריגטה דיימונד, ספינות הפצצה אלדרני, טריבל וקמברלנד, ספינות האש Success ואלינור, ואויות התובלה גודלי ופומפי, בפיקודו של ורנון, החלה להפגיז את המבצר הספרדי. בהתחשב בעליונות המוחלטת של הכוחות הבריטיים, קפטן צ'וואלוס מסר את כניעת המבצר ב-24 במרץ, לאחר שהתנגד במשך יומיים.
בעקבות האסטרטגיה שיושמה בעבר בפורטובלו, הרסו הבריטים את המבצר ותפסו את התותחים יחד עם שתי סירות סיור ספרדיות.
בתקופה זו של ניצחונות בריטיים לאורך החוף הקריבי, לאירועים המתרחשים בספרד הייתה השפעה משמעותית על תוצאות העיסוק הגדול ביותר במלחמה. ספרד החליטה להחליף את דון פדרו הידאלגו כמושל קרטחנה דה אינדיאס. אבל, המושל החדש המיועד, לוטננט גנרל של הצבאות המלכותיים סבסטיאן דה אסלאווה אי לאסגה היה צריך קודם להתחמק מהצי המלכותי כדי להגיע לתפקידו החדש. החל מהנמל של Ferrol בגליסיה, יצאו למסע כלי השיט גליסיה וסן קרלוס. כששמע את החדשות, ורנון שלח מיד ארבע ספינות ליירט את הספרדים. הם לא הצליחו במשימתם. הספרדים הצליחו לעקוף את המיירטים הבריטים ונכנסו לנמל קרטחנה ב-21 באפריל 1740, ונחתו שם עם המושל החדש וכמה מאות חיילים ותיקים.
מתקפה שנייה על קרטחנה דה אינדיאס (3 במאי 1740)
במאי חזר ורנון לקרטחנה דה אינדיאס על סיפון ספינת הדגל HMS Princess Caroline האחראית על 13 ספינות מלחמה, מתוך כוונה להפגיז את העיר. לסו הגיב בפריסת שש אוניות הקו שלו כך שהצי הבריטי נאלץ להיכנס לטווחים שבהם הם יכלו לבצע רק יריות קצרות או ארוכות בעלות ערך מועט. ורנון נסוג, וטען שההתקפה הייתה רק תמרון. התוצאה העיקרית של פעולה זו הייתה שהיא סייעה לספרדים לבחון את ההגנות שלהם.
התקפה שלישית על קרטחנה דה אינדיאס (13 במרץ - 20 במאי 1741)
הפעולה הגדולה ביותר של המלחמה הייתה מתקפה אמפיבית גדולה שפתחו הבריטים בפיקודו של אדמירל אדוארד ורנון במרץ 1741 נגד קרטחנה דה אינדיאס, אחד מנמלי הסחר הזהב העיקריים של ספרד במושבה שלהם, גרנדה החדשה (היום קולומביה). משלחתו של ורנון נבלמה על ידי ארגון לא יעיל, היריבות שלו עם מפקד כוחות היבשה שלו, והבעיות הלוגיסטיות של עלייה ותחזוקה של משלחת טרנס-אטלנטית גדולה. הביצורים החזקים בקרטחנה והאסטרטגיה המוכשרת של המפקד הספרדי בלאס דה לסו היו מכריעים בהדפת המתקפה. אבדות כבדות בצד הבריטי נבעו במידה רבה ממחלות טרופיות ארסיות, בעיקר התפרצות של קדחת צהובה, שגבתה יותר חיים מאשר אבדו בקרב.
הקלות המופלגת שבה הרסו הבריטים את פורטובלו הביאה לשינוי בתוכניות הבריטיות. במקום שוורנון ירכז את המתקפה הבאה שלו בהוואנה כצפוי, כדי לכבוש את קובה, הוא תכנן לתקוף את קרטחנה דה אינדיאס הממוקמת בקולומביה, ואשר הייתה הנמל הראשי של מלכות המשנה והנקודה העיקרית של הצי המערב הודי להפלגה לחצי האי האיברי. כהכנה הבריטים אספו בג'מייקה את אחד הציים הגדולים ביותר שנאספו אי פעם. הוא כלל 186 ספינות (60 יותר מהארמדה הספרדית המפורסמת של פליפה השני), נושאות 2,620 כלי ארטילריה ויותר מ-27,000 איש. מתוך מספר זה, 10,000 היו חיילים האחראים על תחילת התקיפה. היו גם 12,600 מלחים, 1,000 עבדים ומאצ'רים ג'מייקנים ו-4,000 מתגייסים מווירג'יניה. את האחרונים הוביל לורנס וושינגטון, אחיו למחצה המבוגר של ג'ורג' וושינגטון, נשיא ארצות הברית לעתיד.
פקידים קולוניאליים הטילו על האדמירל בלאס דה לסו להגן על העיר המבוצרת. הוא היה לוחם ים ותיק שהתחספס על ידי קרבות ימיים רבים באירופה, החל ממלחמת הירושה הספרדית, ועל ידי עימותים עם שודדי ים אירופאים בים הקריבי ובאוקיינוס השקט, ושודדי ים ברבריים בים התיכון. סייעו במאמץ זה מלצ'ור דה נווארטה וקרלוס דסנו, עם שייטת של שש אוניות קו (ספינת הדגל גליסיה יחד עם סן פליפה, סן קרלוס, אפריקה, דראגון וקנקיסטדור) וכוח של 3,000 חיילים, 600 אנשי מיליציה וקבוצה של קשתים אינדיאנים ילידים.
ורנון הורה לכוחותיו לטהר את הנמל מכל הספינות שהוטבעו. ב-13 במרץ 1741, הוא הנחית יחידת חיילים בפיקודו של מייג'ור גנרל תומאס ונטוורת' וארטילריה כדי לכבוש את מבצר סן לואיס דה בוקאצ'יקה. לתמיכה בפעולה זו פתחו הספינות הבריטיות במקביל באש תותחים, בקצב של 62 פגזים בשעה. בתורו, לסו הורה לארבע מהספינות הספרדיות לסייע ל-500 מחייליו בהגנה על עמדתו של דסנו, אך הספרדים נאלצו בסופו של דבר לפרוש לעיר, אשר האזרחים כבר עזבו אותה. לאחר שעזבו את מבצר בוקגרנדה, הספרדים התאגדו מחדש בפורט סן פליפה דה בראחס, בעוד אנשי וירג'יניה תחת פיקודו של וושינגטון תפסו עמדות בגבעה הסמוכה של לה פופה. ורנון, שהאמין שהניצחון בהישג יד, שלח הודעה לג'מייקה לפיה הוא כבש את העיר. הדיווח הועבר לאחר מכן ללונדון, שם חגגו רבות את המאורע. הוטבעו מדליות הנצחה, המתארות את המגינים הספרדים המובסים כורעים ברך לפני ורנון. הדימוי החזק של האויב המתואר במדליות הבריטיות לא דמה אפילו במעט לאדמירל לסו. הוא נפגע על ידי שנים של קרב, והיה חד עין וצולע, עם שימוש מוגבל ביד אחת.
בערב 19 באפריל, הבריטים הסתערו בכוח על קסטיו סן פליפה דה בראחס. שלושה טורים של גרנדירים, שנתמכו על ידי ג'מייקנים וכמה פלוגות בריטיות, נעו בחסות החשיכה, בסיוע הפגזה ימית אינטנסיבית. הבריטים נלחמו בדרכם לבסיס חומות המצודה שם גילו שהספרדים חפרו תעלות עמוקות. זה למעשה הפך את ציוד המצור הבריטי ללא יעיל למשימה. ההתקדמות הבריטית נבלמה מאחר שחומות המבצר לא נפרצו, ולא ניתן היה לעלות על הסוללות. הבריטים גם לא יכלו לסגת בקלות מול אש ספרדית עזה ותחת משקל הציוד שלהם. הספרדים ניצלו את ההזדמנות הזו, עם השפעה הרסנית.
כשהם הופכים את גל הקרב, הספרדים יזמו מתקפת כידונים עם אור ראשון, והסבו אבדות כבדות לבריטים. הכוחות הבריטים ששרדו נסוגו לספינותיהם הבטוחות. הבריטים המשיכו בהפגזה ימית, והטביעו את מה שנותר מהשייטת הספרדית הקטנה (לאחר החלטתו של לסו להטביע כמה מספינותיו במאמץ לחסום את הכניסה לנמל). הספרדים סיכלו כל ניסיון בריטי להנחית כוח תקיפה קרקעי נוסף. הכוחות הבריטיים נאלצו להישאר על סיפונה במשך חודש, ללא עתודות מספיקות. כשהאספקה אוזלת, ועם התפרצות המחלה (בעיקר קדחת צהובה), שגבתה את חייהם של רבים בספינות הצפופות, ורנון נאלץ להסיר את המצור ב-9 במאי ולחזור לג'מייקה. ששת אלפים בריטים מתו בעוד שרק אלף ספרדים נספו.
ורנון המשיך ותקף בהצלחה את הספרדים במפרץ גואנטנמו, קובה. ב-5 במרץ 1742, בעזרת תגבורת מאירופה, הוא פתח בהסתערות על פנמה סיטי, פנמה. בשנת 1742, ורנון הוחלף על ידי אדמירל משנה צ'אלונר אוגל וחזר לאנגליה, שם נתן דין וחשבון לאדמירליות. הוא נודע שהוא נבחר לפרלמנט מטעם איפסוויץ'. ורנון שמר על הקריירה הימית שלו במשך ארבע שנים נוספות לפני שפרש ב-1746. בקריירה פרלמנטרית פעילה, ורנון דגל בשיפורים בהליכים ימיים. הוא המשיך להתעניין בענייני הצי עד מותו ב-1757.
הידיעה על התבוסה בקרטחנה הייתה גורם משמעותי לנפילתו של ראש ממשלת בריטניה רוברט וולפול. דעותיו האנטי-מלחמתיות של וולפול נחשבו על ידי האופוזיציה כגורם להכנה הלקויה שלו של המאמץ המלחמתי.
הממשלה החדשה בפיקודו של לורד וילמינגטון רצתה להסיט את מוקד המאמץ המלחמתי של בריטניה הרחק מאמריקה ואל הים התיכון. המדיניות הספרדית, שהוכתבה על ידי המלכה אליזבטה פארנזה, עברה גם היא למוקד אירופי, כדי לכבוש מחדש את נחלות ספרד שאבדו באיטליה מהאוסטרים. בשנת 1742, צי בריטי גדול בפיקודו של ניקולס האדוק נשלח לנסות ליירט צבא ספרדי שהועבר מברצלונה לאיטליה, מה שהוא לא הצליח לעשות עם 10 ספינות בלבד. עם הגעתן של ספינות נוספות מבריטניה בפברואר 1742, האדוק חסם בהצלחה את החוף הספרדי כשהוא לא הכריח את הצי הספרדי לפעול.
לורנס וושינגטון שרד את התפרצות הקדחת הצהובה, ובסופו של דבר פרש לווירג'יניה. הוא קרא לאחוזתו מאונט ורנון, לכבוד מפקדו לשעבר.
משלחת אנסון
הצלחת מבצע פורטובלו הביאה את הבריטים, בספטמבר 1740, לשלוח שייטת בפיקודו של קומודור ג'ורג' אנסון לתקוף את נחלות ספרד באוקיינוס השקט. לפני שהגיעו לאוקיינוס השקט, מספר רב של גברים מתו ממחלות, והם לא היו בכושר לבצע כל סוג של התקפה. אנסון הרכיב מחדש את כוחו באיי חואן פרננדס, ואיפשר להם להתאושש לפני שהוא נע במעלה החוף של צ'ילה, ופשט על העיירה הקטנה פאיטה. הוא הגיע לאקפולקו מאוחר מדי כדי ליירט את הגליאון השנתי של מנילה, שהיה אחד המטרות העיקריות של המשלחת. הוא נסוג מעבר לאוקיינוס השקט, נתקל בסערה שאילצה אותו לעגון לתיקונים בקנטון. לאחר מכן הוא ניסה שוב בשנה שלאחר מכן ליירט את הגליאון של מנילה. הוא השיג זאת ב-20 ביוני 1743 ליד כף אספיריטו סנטו, וכבש יותר ממיליון מטבעות זהב.
אנסון הפליג הביתה, והגיע ללונדון יותר משלוש שנים וחצי לאחר שיצא לדרך, לאחר שהקיף את העולם תוך כדי. פחות מעשירית מכוחותיו שרדו את המשלחת. הישגיו של אנסון סייעו לבסס את שמו ועושרו בבריטניה, והובילו למינויו ללורד הראשון של האדמירליות.
בחזית ג'ורג'יה-פלורידה
עם תחילת המלחמה אסף המושל הצבאי של ג'ורג'יה ג'יימס אוגלת'ורפ כוחות כדי לתקוף את הספרדים בפלורידה, ובינואר 1740 אף ביצע שתי פשיטות מוצלחות על שני מבצרים ספרדיים, פיקולאטה וסן פרנסיסקו דה פופו, ממערב לסיינט אוגוסטין. עם זאת, בשל התפרצות מחלה, איבדו הבריטים חלק ניכר מהכוח שהיה ברשותם, והתקשו להמשיך במתקפה. תוכניתו של אוגלת'ורפ הייתה לתקוף את היישוב הספרדי בסיינט אוגוסטין בטרם יספיק לקבל סיוע ותגבורת, אך חוסר הארגון של כוחותיו היה בעוכריו, והוא נאלץ להמתין עד מאי 1740 ולהטיל מצור על המבצר. המצור נמשך עד יולי, אך נכשל בשל חוסר תיאום בין כוחות הצבא והצי. אוגלת'ורפ נסוג והחל להכין את כוחותיו למתקפת הנגד הספרדית. זו אירעה בשנת 1742. הספרדים בפיקודו של מנואל דה מונטיאנו נחתו באי סנט סימון, סמוך לחופי ג'ורג'יה, בכוח של כ-4,500 - 5,000 חיילים והתארגנו למתקפה על מבצר פרדריקה. הספרדים שלחו כוחות גישוש לכיוון המבצר, אך אלו נתקלו בקבוצה של סיירים בריטים ונאלצו להימלט אל המוצב הספרדי. המתקפה העיקרית של הספרדים נעצרה בקרב בלאדי מארש, ב-7 ביולי 1742, על אדמת מלחה בדרך למבצר פרדריקה, שם ארגן אוגלת'ורפ מארב מתוכנן והצליח לעצור בכוח של פחות מ-1,000 איש את המתקפה הספרדית. קרב זה, אף כי נהרגו בו רק כ-50 חיילים ספרדים, היה מכריע מבחינת מוראל הכוחות, וגרם לספרדים לוותר על מתקפות נוספות באזור ולסגת מהאי מספר ימים אחר כך.
בשנת 1743 תכנן אוגלת'ורפ מתקפה נוספת על סיינט אוגוסטין, אך זו לא יצאה לבסוף אל הפועל. עימותי הגבול בין המושבות פלורידה וג'ורג'יה נמשכו בשנים הבאות, אך לא ספרד ולא בריטניה ביצעו פעולות התקפיות ביבשת צפון אמריקה. הסכם אקס-לה-שאפל ב-1748 קבע בסופו של דבר את הגבול בין ג'ורג'יה לפלורידה כנהר סנט ג'ון, ושם קץ לעימותים באזור.
נייטרליות צרפתית
כשפרצה המלחמה ב-1739, גם בריטניה וגם ספרד ציפו שצרפת תצטרף למלחמה בצד הספרדי. זה שיחק תפקיד גדול בחישובים הטקטיים של הבריטים. אם הספרדים והצרפתים היו פועלים יחד, תהיה להם עדיפות של תשעים אוניות קו. בשנת 1740, הייתה פחד פלישה כאשר האמינו שצי צרפתי בברסט וצי ספרדי ב-Ferrol עומדים להשתלב ולהשיק פלישה לאנגליה. למרות שהוכח שזה לא המקרה, הבריטים שמרו את עיקר כוחות הצי והיבשה שלהם בדרום אנגליה כדי לשמש כגורם מרתיע.
רבים בממשלת בריטניה חששו לפתוח במתקפה גדולה נגד הספרדים, מחשש שניצחון בריטי גדול ימשוך את צרפת למלחמה כדי להגן על מאזן הכוחות.
מתקפה שנייה על לה גוארה (2 במרץ 1743)
הבריטים תקפו מספר מקומות בקריביים ללא השפעה מועטה על המצב הגאופוליטי באוקיינוס האטלנטי. הכוחות הבריטיים המוחלשים בפיקודו של ורנון פתחו במתקפה נגד קובה, ונחתו במפרץ גואנטנמו בתוכנית לצעוד את 45 הקילומטרים לסנטיאגו דה קובה ולכבוש את העיר. ורנון התעמת עם מפקד הצבא, והמשלחת נסוגה כאשר התמודדה עם התנגדות ספרדית כבדה מהצפוי. ורנון נשאר באיים הקריביים עד אוקטובר 1742, לפני שחזר לבריטניה; הוא הוחלף באדמירל צ'אלונר אוגל, שקיבל פיקוד על צי חולני. פחות ממחצית המלחים היו כשירים לתפקיד. בשנה שלאחר מכן, צי קטן יותר של הצי המלכותי בראשות הקומודור צ'ארלס נואלס פשט על החוף של ונצואלה, ב-2 במרץ 1743 תקף את לה גיירה החדשה שנשלטת על ידי חברת Guipuzcoan המלכותית של קראקס שספינותיה העניקו סיוע רב לצי הספרדי במהלך המלחמה בהובלת חיילים, נשק, מחסנים ותחמושת מספרד למושבותיה, והרס שלה יהווה מכה קשה הן לחברה והן לכתר הספרדי.
לאחר הגנה עזה של חייליו של המושל גבריאל חוסה דה סולואגה, החליט קומודור נואלס, לאחר שספג 97 הרוגים ו-308 פצועים במשך שלושה ימים, לפרוש מערבה לפני הזריחה ב-6 במרץ. הוא החליט לתקוף את פוארטו קאבלו הסמוכה. למרות פקודותיו להיפגש בבורבוראטה קיז - 6.4 ק"מ מזרחית לפוארטו קאבלו - המשיכו קברניטי הבורפורד, נוריץ', אסיסטנס ואוטר המנותקים לקורסאו. הקומודור נכנס אחריהם בכעס. ב-28 במרץ הוא שלח את ספינותיו הקטנות יותר לשייט מול פוארטו קאבלו, ולאחר שהכוח הראשי שלו חזר, יצא שוב לים ב-31 במרץ. הוא נאבק נגד רוחות וזרמים מנוגדים במשך שבועיים לפני שהוסט לבסוף לקצה המזרחי של סנטו דומינגו עד 19 באפריל.
מיזוג עם מלחמה רחבה יותר
עד אמצע 1742 פרצה באירופה מלחמת הירושה האוסטרית. המלחמה, שבה נלחמו בעיקר פרוסיה ואוסטריה על החזקה בשלזיה, עד מהרה בלעה את רוב המעצמות הגדולות של אירופה, שהצטרפו לשתי בריתות מתחרות. קנה המידה של המלחמה החדשה הזו גימד את הלחימה ביבשת אמריקה, והחזיר את תשומת הלב של בריטניה וספרד לפעולות ביבשת אירופה. החזרת הצי של ורנון ב-1742 סימנה את סיום המבצעים ההתקפיים הגדולים במלחמת אוזנו של ג'נקינס. צרפת נכנסה למלחמה ב-1744, תוך שהיא מדגישה את הזירה האירופית ומתכננת פלישה שאפתנית לבריטניה. למרות שבסופו של דבר הפלישה נכשלה, האיום שכנע את קובעי המדיניות הבריטים בסכנות שבשליחת כוחות משמעותיים ליבשת אמריקה שעשויים להידרש בבית.
בריטניה לא ניסתה לצאת להתקפה נוספת על נחלות ספרד. ב-1745, ויליאם פפרל מניו אינגלנד הוביל משלחת קולוניאלית, בתמיכת צי בריטי בפיקודו של קומודור פיטר וורן, נגד המבצר הצרפתי לואיסבורג באי קייפ ברטון מול קנדה. פפרל זכה לתואר אבירות על הישגו, אך בריטניה החזירה את לואיסבורג לצרפתים על ידי הסכם אקס-לה-שאפל בשנת 1748. עשור לאחר מכן, במהלך מלחמת שבע השנים (הידועה כמלחמת הצרפתים והאינדיאנים בזירת צפון אמריקה), כוחות בריטיים בפיקודו של לורד ג'פרי אמהרסט וגנרל וולף כבשו אותו מחדש.
פיראטיות
המלחמה הייתה מלווה בפיראטיות של שני הצדדים. אנסון כבש גליאון יקר ערך שלמנילה, אבל זה יותר מקוזז על ידי התקפות הפריבטירים הספרדים הרבות על הספנות הבריטית לאורך נתיב הסחר המשולש הטרנס-אטלנטי. הם תפסו מאות ספינות בריטיות, בזזו את סחורותיהם ועבדיהם, ופעלו כמעט ללא עונש באיי הודו המערבית; הם היו פעילים גם במימי אירופה. השיירות הספרדיות התגלו כמעט בלתי ניתנות לעצירה. במהלך השלב האוסטרי של המלחמה, הצי הבריטי תקף במקום סוחרים צרפתים בעלי הגנה גרועה.
משא ומתן בליסבון
מאוגוסט 1746 החל משא ומתן בעיר ליסבון, בפורטוגל הנייטרלית, כדי לנסות לארגן הסדר שלום. מותו של פליפה החמישי, מלך ספרד העלה את בנו פרננדו השישי לכס המלכות, והוא היה מוכן יותר להתפייס בסוגיות הסחר. עם זאת, בגלל התחייבויותיהם לבעלי בריתם האוסטריים, הבריטים לא הצליחו להסכים לדרישות ספרד לשטחים באיטליה והשיחות הסתיימו ללא תוצאה.
מבחינה פוליטית
- 1743 - קונפליקטים בבריטניה בהקשר להמשך המלחמה בעקבות קיומה של מערכה נוספת לצד אוסטריה.
- 1748 - חתימה על הסכם שביתת נשק בין בריטניה לספרד במסגרת שאלת ג'ורג'יה.
תוצאות המלחמה
הבריטים המעיטו בכח ההתנגדות הספרדית ולכן לא הצליחו לכבוש שטחים ניכרים. התקפות הנגד של ספרד לא צלחו אף הן. אובדן כח אדם רב היה מנת חלקה של בריטניה. בסיכום ספירת ההרוגים נמנו כ-20,000 חיילים בריטיים הרוגים ו-407 ספינות, מרביתן ספינות סחר. חלק ניכר מהאבדות נזקף להתפרצויות של מחלות שונות בצבא.
בריטניה חתמה בסופו של דבר על הסכם שביתת נשק כי מצאה את עצמה מתגוננת במערכה גדולה וממושכת יותר עם ספרד וצרפת בהגנה על אוסטריה במסגרת מלחמת הירושה האוסטרית.
לאחר מכן
ההחלטה הדיפלומטית בסופו של דבר היוותה חלק מההסדר הרחב יותר של מלחמת הירושה האוסטרית על ידי הסכם אקס-לה-שאפל שהחזיר את המצב לקדמותו. השאיפות הטריטוריאליות והכלכליות של הבריטים באיים הקריביים נהדפו, בעוד ספרד, למרות שלא הייתה מוכנה בתחילת המלחמה, הוכיחה את עצמה מצליחה בהגנה על נחלותיה האמריקאיות. יתרה מכך, המלחמה שמה קץ להברחות הבריטיות, והצי הספרדי הצליח לשלוח שלוש שיירות אוצר לאירופה במהלך המלחמה ולהדוף את השייטת הבריטית בג'מייקה. סוגיית האסיאנטו לא הוזכרה בהסכם, מכיוון שחשיבותו פחתה עבור שתי האומות. הסוגיה הוסדרה לבסוף על ידי הסכם מדריד משנת 1750, שבו הסכימה בריטניה לוותר על תביעתה לאסינטו בתמורה לתשלום של 100,000 פאונד. חברת הים הדרומי הפסיקה את פעילותה, אם כי האמנה אפשרה גם תנאים נוחים לסחר הבריטי עם אמריקה הספרדית.
משלחתו של ג'ורג' אנסון לדרום מזרח האוקיינוס השקט הובילה את שלטונות ספרד בלימה ובסנטיאגו לקדם את מעמדה של האימפריה הספרדית באזור. כך נבנו מבצרים באיי חואן פרננדס ובארכיפלג צ'ונוס בשנים 1749 ו-1750.
היחסים בין בריטניה וספרד השתפרו באופן זמני, בשנים שלאחר מכן, עקב מאמץ משותף של הדוכס מניוקאסל לטפח את ספרד כבעלת ברית. מספר שרים אנגלופילים מונו בספרד, כולל חוסה דה קרבחאל וריקרדו וול, שכולם היו ביחסים טובים עם השגריר הבריטי בנג'מין קין, במאמץ למנוע חזרה על פעולות האיבה. כתוצאה מכך, במהלך החלק המוקדם של מלחמת שבע השנים בין בריטניה לצרפת, ספרד נותרה נייטרלית. עם זאת, מאוחר יותר היא הצטרפה לצד הצרפתי ואיבדה את הוואנה ומנילה לבריטים ב-1762; למרות ששניהם הוחזרו כחלק מהסדר השלום, בתמורה ויתרו הספרדים על פלורידה לבריטים.
מלחמת אוזנו של ג'נקינס מונצחת מדי שנה בשבת האחרונה בחודש מאי במטע וורמסלו בסוואנה, ג'ורג'יה.
לקריאה נוספת
- The Columbia Encyclopedia, Sixth Edition, 2001.
- THE ARCHIVISTS' BULLDOG, Vol. 1, No. 25, 21 September 1987 Milton Ormerod's The Ormerods (pp.141-142).
- SMOLLETT, THE “WAR OF JENKINS’S EAR”AND AN ACCOUNT OF THE EXPEDITION TO CARTHGENA, 1743 By Henry R. Viets, M.D. Librarian, Boston Medical Library.
- War of Jenkins' Ear (FAS Military Analysis Network) at: http://www.fas.org
- Nipissing University, History 2155 -- Early Modern Europe “Imperial Wars of the Eighteenth Century”, By Steve Muhlberger
- the "Land Forces of Britain, the Empire and Commonwealth" website,
- “Wars, Campaigns and Operations of Britain, the Empire and Commonwealth”
- מאמרו של סטיב מאהאלברגר
- THE ARCHIVISTS' BULLDOG Vol. 1, No. 25 (http://www.mdarchives.state.md.us") 21.11.1987
- https://web.archive.org/web/20100103153012/http://www.nationmaster.com/encyclopedia בערך "המלך ג'ורג' השני
- Duncan Hallas: "Socialisim and war" 1982 published in the Socialist Review London 1998 pp 336-73
- T. F. Millis, "War of Jenkins' Ear", regiments.org
- מאיר שש, המערכה על הימים – תולדות העוצמה הימית. תל אביב, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"א (1991). העתקה דיגיטלית בפרויקט בן יהודה. פרק י"ח.
קישורים חיצוניים
- מלחמת אוזנו של ג'נקינס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Bemis, Samuel Flagg (1965). A Diplomatic History of the United States. Holt, Rinehart and Winston. p. 8.
- ^ Newman, Gerald; Brown, Leslie Ellen; Fruchtman (Jr. ), Jack; Graham Cummings, A.J.; Tasch, Peter A. (1997). Britain in the Hanoverian Age, 1714–1837: An Encyclopedia. ISBN 9780815303961.
All in all, the war cost Britain 20,000 casualties and 407 ships, primarily merchantmen, in exchange for little commercial or strategic gain.
- ^ Walpole, Horace (2015). Delphi Complete Works of Horace Walpole (Illustrated).
We have already lost seven millions of money and thirty thousand men in the Spanish war and all the fruit of all this blood and treasure is the glory of having Admiral Vernon's head on alehouse signs!
- ^ Newman et al. 1997, p. 744.
- ^ תשובת ארכיון הפרלמנט הבריטי לגבי תיעוד הצגת אוזנו של ג'נקינס בפרלמנט (מאורכב מהמקור (הקישור אינו פעיל))
37118177מלחמת אוזנו של ג'נקינס