המוות בשפה העברית
בשפה העברית (כבשפות אחרות) זכה המוות למגוון רחב של ביטויים העוסקים בו, בהקשרים אחדים:
- ציון מותו של אדם;
- תוספת לאחר שמו של נפטר, בעת אזכור שם זה;
- ביטויים המציינים בית קברות.
ציון מותו של אדם
המילה הבסיסית לתיאור מותו של אדם היא "מת", אך יש ביטויים נוספים, הקשורים גם לדרך שבה נגרם מותו, ושנוצרו כתחליפים מעודנים יותר, שבהם המוות רק נרמז:
- נהרג: פגיעה חיצונית שהביאה למותו של אדם. לא מחלה של הגוף וכדומה מחד, ולא הריגה על ידי אדם אחר.
- נרצח: כאשר המוות נגרם על ידי רוצח כיום המובן הוא להריגה מתוך כוונה תחילה אך במקרא רצח הוא אף בשגגה.
- נספה: כיום בדרך כלל מתייחס למוות אשר נגרם עקב תאונה או אסון. בשימוש רווח במיוחד בהתייחסות לקרבנות השואה.
- נפל: מיוחס לחייל שמת בשדה הקרב, או בעת עמידה על המשמר. נחשבת כלשון מכבדת למוות. ע"פ הפסוק "אֵיךְ נָפְלוּ גִּבּוֹרִים"
- שלח יד בנפשו: מיוחס לאדם שהתאבד.
- נפטר: קיצור של הביטוי "נפטר מן העולם" המופיע בגמרא, למשל במסכת כתובות, דף ק"ד עמוד א': "דאמר רבי חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול: בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, צדיק פלוני בא", ובמסכת יומא, דף ל"ח עמוד ב': "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו". יש המפרשים את הביטוי כפטירתו של האדם מעול מצוות, ולפיכך משתמשים בו לגבי יהודים בלבד, אף על פי שאין לכך ראיה מן המקורות[1].
- הלך לבית עולמו, הלך לעולמו: על-פי מגילת קהלת, פרק י"ב, פסוק ה': "כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים". משמעות הביטוי "בית עולם" הוא "בית נצחי", והכוונה היא לקברו של האדם. הקיצור "הלך לעולמו" נוצר כשיבוש של הביטוי מספר קהלת, אם כי כיום הוא נפוץ יותר.
- נאסף אל אבותיו, שכב עם אבותיו, נאסף אל עמיו: ביטויים המופיעים פעמים רבות בתנ"ך (למשל: ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ח'; ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק ל"ג; ספר שופטים, פרק ב', פסוק י'; ספר מלכים א', פרק י"א, פסוק כ"א ומקומות נוספים). מקור הביטוי הוא במנהגי הקבורה בתקופת בית ראשון. למשפחות ממעמד גבוה הייתה מערת קבורה. את המת היו מכניסים לתוך המערה ומחכים עד שכל הבשר יעלם. כאשר היו צריכים לקבור במערת הקבורה מת נוסף, היו אוספים את עצמות המת הקודם למאספה יחד עם עצמות בני משפחתו הקודמים וחוזר חלילה. ומכאן הביטוי נאסף אל אבותיו. מערות קבורה שבהן היה נוהג זה בשימוש ניתן לראות עד היום באזור כתף הינום בירושלים.
- נפח את נשמתו, הוציא את נשמתו: ביטוי לכך שהמוות הוא הפרדת הנשמה (הנפש) מן הגוף.
- הלך בדרך כל הארץ: המקור בדברי יהושע בן נון: ״אנוכי הולך היום בדרך כל הארץ״ (ספר יהושע, פרק כ"ג, פסוק י"ד) ובדברי דוד המלך: "אנכי הולך בדרך כל הארץ" (ספר מלכים א', פרק ב', פסוק ב').
- הלך בדרך כל חי, הלך בדרך כל בשר: וריאציות של "הלך בדרך כל הארץ".
- הוציא את ימיו: בביטוי זה יש הד לכך שימיו של האדם קצובים מלידתו, וכי המוות מתרחש כשמספר הימים הקצוב כלה.
- שבק חיים לכל חי (ובקיצור שבק חיים): השאיר את החיים (החיוּת) לכל היצורים החיים (בני האדם, החיות) האחרים, מלבדו. בלשון עקיפה - אין לו כבר חיים.
- הסתלק מן העולם: מיוחס בדרך כלל לצדיקים.
- החזיר נשמתו לבורא, החזיר נשמתו לבוראו, החזיר נשמתו לבורא עולם.
- עלה בסערה השמימה. ביטוי שנלקח מהנאמר על אליהו "ויעל אליהו בסערה השמימה", אם כי שם לפי הפירוש המקובל הוא עלה בגופו ממש לשמים.
- נתבקש לישיבה של מעלה או נקרא לישיבה של מעלה - ביטוי לכך שנשמתו של אדם צדיק זוכה אחר הפטירה ללמוד תורה מפי השכינה.
- איננוּ; איננוּ עִמָנו - בעקבות הנאמר על חנוך: "ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו כי לקח אותו אלקים". מקובל בעיקר במודעות אבל.
- נצחו אֶראֶלים את המְצוֹקים -נהוג במקרה של מיתת צדיק, בעקבות הסיפור בגמרא (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק"ד עמוד א') על פטירתו של רבי יהודה הנשיא: "אראלים (= מלאכים) ומְצוּקים (= צדיקי הדור) אחזו בארון הקודש, ניצחו אראלים את המצוקים ונִשבָּה ארון הקודש".
- מת מיתת נשיקה - מת בשיבה טובה במוות טבעי ללא ייסורים[2].
- ללא רוח חיים - ביטוי שכיח כאשר אדם נמצא מת.
- מְצָאוֹ מותו (בעברית המודרנית משובש הביטוי אל "מצא את מותו").
- חלל – כיום מי שמת בקרב או חייל שנפל. ע"פ הפסוק "וְכָל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָֹדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְּמֵת.."
- ירד דוּמה- ע"פ הפסוק בתהילים "לא המתים.. ולא כל יורדי דומה" -דומה הוא המלאך שממונה על נשמות המתים.
בספרות
הסופר מאיר שלו נדרש לסוגיית המוות בשפה העברית ברומן פונטנלה:
שדה מלים גדול וּרחב-ידיים יש למוות בשפה העברית: נקטף, כלה, נגדע, נפל, נפח את נשמתו, שבק חיים, שכב עם אבותיו, נקצר, נתבקש לישיבה של מעלה, כבה נרו, החזיר נשמתו, מלאו ימיו, נספה, לקח אותו אלקים, ניצחו אראלים את המְצוּקים, נלקח, נכרת, הלך, נקפּד, התפגר, עלה השמיימה, שב לעפרו, שירת חייו באמצע נפסקה, פרחה נשמתו ועוד...
שלל ביטויים לציון מותו של אדם מופיעים בדיאלוג שבספר שנים-עשר הכיסאות (איליה אילף ויבגני פטרוב, 1938):
- מתה קלבדיה איוונובנה, - הודיע המזמין.
- טוב, זִכרונה לברכה, - הסכים בזנצ'וק [הקברן]. - עברה אם כך מהעולם, הסבתא... הסבתות הן תמיד עוברות מהעולם... או שמחזירות את נשמתן לבורא, זה כבר תלוי איזו סבתא. שלך, למשל, קטנה ובעלת גוף, ולכן עברה מהעולם. ולדוגמה מי שגדולה יותר וגם רזה יותר, נחשב שהיא מחזירה את נשמתה לבורא...
- מה זאת אומרת נחשב? אצל מי נחשב?
- אצלנו נחשב. אצל בעלי המקצוע. אתה, למשל, גבר הדור פנים ובעל קומה, גם אם רזה. אתה נחשב, אם חלילה תמות, שנקראת למעלה. ואם זה סוחר, מגילדת הסוחרים לשעבר, הוא, אם כך, שבק חיים לכל חי. ואם זה מישהו מדרגה נמוכה יותר, שָׁרָת לדוגמה, או מישהו מהאיכרים, אז עליו אומרים: נלקח או פשט את רגליו. אבל כשמתים הכי חזקים, סדרני הרכבת או מישהו מההנהלה, אז נחשב שעלו מעלה בסערה. וככה אומרים עליהם: "והמנהל שלנו, שמעת, עלה בסערה".
— תרגם מוטי לבון, ספרות יפה, 2003
ובתרגום שני:
"קלבדיה איבנובה מתה", הודיע הלקוח.
"נו, מנוחתה עדן", הסכים בזנצ'וק. "אם כן, הזקנה נאספה אל עמיה... הזקנות תמיד נאספות אל עמיהן... או מחזירות את נשמתן לבורא, זה כבר תלוי איזו זקנה. שלך, למשל, קטנה ובעלת גוף, זאת אומרת נאספה אל עמיה. ולמשל, אחת שהיא יותר גבוהה ויותר רזה, על אחת כזו אומרים שהיא החזירה את נשמתה לבורא..."
"מה פירוש אומרים? מי אומר?"
"אנחנו אומרים, המומחים. הנה אתה למשל, גבר בעל חזות מרשימה וקומה נעלה, אם כי רזה. אתה, אם תמות, חס וחלילה, אז יאמרו שירדתָּ דּוּמָה. ואחד שעסק במסחר, היה חבר בגילדת הסוחרים לשעבר, עליו יאמרו שציווה לנו את החיים. ואם זה מישהו מהדרגים הנמוכים יותר, חצרן, למשל, או איכר, עליו אומרים התפגר או שבק חיים. אבל רמי המעלה ביותר, כשהם מתים - כרטיסנים ברכבת או מישהו מהממונים - אז עליהם אומרים ארז כי ימוט. כך בדיוק אומרים עליהם: 'ועל הממונה שלנו, שמעת, ארז כי ימוט'".
— תרגמה דינה מרקון, כרמל, תשס"ז
סלנג לציון מותו של אדם
גם בסלנג נכללים ביטויים רבים לציון מותו של אדם. ביטויים אלה משקפים הומור שחור, דרך מקובלת להקהות את הרגשות השליליים כלפי המוות, לא פחות מלשון נקייה וביטויים עקיפים.
- הלך להביא (מיושן[3]);
- מריח את הפרחים מלמטה;
- נמצא ארבע אמות באדמה;
- החזיר ציוד (נאמר על חייל שנהרג, מפני שהוא מחזיר לצבא את הציוד שקיבל ממנו);
- סגר את הבסטה;
- גמר את הקריירה;
- הצטרף למועדון השיש.
על אדם שנוא שמת יש האומרים "התפגר" (המשמש בדרך כלל למות בעלי חיים).
תוספת לאחר שמו של נפטר
ערך מורחב – הזכרת צדיקים לברכה
מקובל להוסיף לשמו של אדם שמת את הביטוי "זִכרונו לברכה" או "זכרו לברכה", ובראשי תיבות - ז"ל, אם כי בעבר היה מקובל להשתמש בביטוי זה גם על אנשים חיים[4]. בתלמוד הבבלי[5] מוזכר דין שאדם יאמר על אביו שמת בתוך שנים עשר חודש לפטירה "הריני כפרת משכבו" ולאחר שנים עשר חודש "זכרונו לברכה לחיי העולם הבא" ובראשי תיבות זללה"ה. עוד מוזכר[6] הביטוי: "זכר צדיק לברכה". כיום מקובל להוסיף לשמות רבנים או מכובדים אחרים שמתו את ראשי התיבות זצ"ל.
במשך הזמן נוצרו גרסאות נוספות של הביטויים לעיל, למשל: "זכר צדיק וקדוש לברכה" (זצוק"ל), "זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא" (זצוקללה"ה). ביטוי נוסף המוצמד לשמותיהם של רבנים גדולים שנפטרו הוא "זכותו יגן עלינו אמן" (זיע"א)[7]. ביטוי זה נובע מהאמונה שצדיק שעובר לעולם הבא יכול לשמש כמליץ-יושר בפני הקל לבני קהילתו שנותרו מאחור. ראשי תיבות נוספים מסוג זה הם נבג"מ (נשמתו בגנזי מרומים) ונלב"ע (נפטר לבית עולמו)[8].
ביטויים אחרים שמקובל להוסיף לשמם של אנשים שמתו: "עליו השלום" (ע"ה), "המנוח", "מנוחתו עדן" (או: "נוּחוֹ עדן"), "ינוח בשלום על משכבו". נהוג לחתום על המצבות את ראשי התיבות תַּנְצְבָ"ה (תְּהִי נִשְׁמָתוֹ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים; לפי לשון הכתוב[9]: וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים). אם המנוח המדובר נרצח בשל היותו יהודי, נהוג לומר "השם ייקום דמו" (הי"ד).
כאשר מאזכרים ברצף שמות של כמה אנשים שאחדים מהם מתו ואחדים עודם בחיים, נוהגים להציב לאחר שמות החיים את ראשי התיבות "יבדל"א" (או "יבלחט"א", "יבל"א"), כביטוי של כבוד וברכה, לציון "ייבדל לחיים [ארוכים (וטובים) (אמן)]". לנשים מחליפים את הי' בת'.
תוספות שליליות
לשמותיהם של אנשים רשעים שהיו ידועים ברשעותם, נהוג להוסיף לאחר מיתתם ביטויי גנאי:
בדרך כלל נהוג להוסיף ביטוי "שם רשעים יִרְקַב[10]" (או שר"י - בכתיבה) לאדם מזרע ישראל שהרשיע במעשיו בחייו. לגבי גויים (ובמקרי קיצון גם על יהודים[11]) רשעים במיוחד נוהגים להוסיף את הביטוי "יִמח שְמו" (ימ"ש) או "יִמח שְמו וזכרו".
שימוש בביטוים אלו , נדיר מאוד, ונעשה רק כאשר מדובר ברשע גמור, או במי ששנוא במיוחד על המשתמש בביטוי.
ביטויים המציינים בית קברות
השפה העברית עשירה גם בביטויים לציון בית קברות. פרט לביטוי "בית קברות", מקובל הביטוי "בית החיים" לציון בתי קברות של יהודים, ביטוי שיש בו גם אמירה באשר לתחיית המתים וגם היפוך המשמעות השלילית של בית הקברות. כמו כן מקובל הביטוי "בית עלמין" (מלשון עולם), "בית עולם", ו"בית מועד לכל חי" (ספר איוב, פרק ל', פסוק כ"ג) ביטוי המופיע בשירו של רבי אברהם אבן עזרא "צמאה נפשי לאלקים", בשורה -
נְסוֹגִים אִם אָבוּ / (וּ)מִדַּרְכָּם שָׁבוּ
טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ / בֵּית מוֹעֵד לְכָל חָי
על מי שנקבר נהוג לומר "הובא למנוחת עולמים" או "הובא למנוחות". מקור הביטוי בתלמוד, במסכת מועד קטן, דף כ"ה עמוד ב', שבה נאמר: "בכו לאבלים ולא לאבדה, שהיא למנוחה ואנו לאנחה".
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: מת |
- זיכרונו לברכה, זכרו לברכה, באתר האקדמיה ללשון העברית, שגיאה: זמן שגוי
הערות שוליים
- ^
רן הכהן, יהודי נפטר, גוי מת, באתר הארץ, תרבות וספרות, 17.10.08
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ח עמוד א'
תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ז עמוד א' - ^ דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, מילון עולמי לעברית מדוברת, הוצאת א. לוין-אפשטין, תשל"ב, 1972
- ^ הרב ישראל דנדרוביץ, זכרונו לברכה על אדם חי, בתוך: נזר התורה, גליון יא, אב תשס"ה, עמ' קנז-קסח, באתר היברובוקס
- ^ במסכת קידושין, דף ל"א עמוד ב'
- ^ בתלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ח עמוד א' ובבראשית רבה, פרשה מ"ט, פסקה א'; ע"פ ספר משלי, פרק י', פסוק ז'
- ^ "זכותו יגן עלינו" - בעברית של ימי הביניים, מילים במשקל X-וּת נתפסו כבעלות מין דקדוקי זכרי.
- ^ ראשי תיבות ויקיגניה
- ^ ספר שמואל א', פרק כ"ה, פסוק כ"ט.
- ^ בתלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ח עמוד א' ובבראשית רבה, פרשה מ"ט, פסקה א'; ע"פ ספר משלי, פרק י', פסוק ז'
- ^ לדוגמא ראה בספר כתבי קודש פשעוורסק שם מופיע מכתב מרבי משה יצחק מפשעוורסק שכותב כך על ב"ג