דוד מרכוס

דוד מרכוס
David Daniel Marcus

לידה	22 בפברואר 1901 ניו יורק, ארצות הברית
נהרג	11 ביוני 1948 (בגיל 47) אבו גוש, ישראל
כינוי	מיקי סטון
השתייכות	ההגנה צבא הגנה לישראל
תקופת הפעילות	1922–1926 (צבא ארצות הברית) 1940 – 1946 (צבא ארצות הברית) ינואר 1948 – מאי 1948 (ההגנה) מאי 1948 – 11 ביוני 1948 (צה"ל)
דרגה	קולונל   אלוף
תפקידים בשירות
קצין בפרקליטות הצבאית האמריקנית מפקד בסיס סיירים בהוואי קצין מטה במחלקה לעניינים אזרחיים לוחם בפלישה לנורמנדי מדריך מפקדים בהגנה מפקד חזית ירושלים
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם השנייה   מלחמת העצמאות
הנצחה
קיבוץ משמר דוד שכונת נוה דוד בתל אביב רחובות בערים רבות

דוד דניאל מרכוס (באנגלית: David Daniel Marcus; ‏22 בפברואר 1901 – 11 ביוני 1948, ג' באדר ה'תרס"א – ד' בסיוון ה'תש"ח, נודע גם בשם הקוד הצבאי שקיבל בישראל, מיקי סטון) היה האלוף הראשון של צה"ל, במקור קולונל יהודי בצבא ארצות הברית שהגיע לארץ ישראל במלחמת העצמאות כאחד מאנשי מח"ל, על מנת לתרום מניסיונו הצבאי לצה"ל ולסייע לו להתארגן ולהילחם. שעות מספר לפני תחילת ההפוגה הראשונה הוא נורה בשוגג ונהרג מאש זקיף צה"ל.

טבלת הסבר באנדרטת אלוף דוד מרכוס בקריית טלז-סטון ליד אבו גוש

דוד מרכוס, 1948

קבריהם של בני הזוג מרכוס בבית העלמין בווסט פוינט

אנדרטת דוד מרכוס בקריית טלז-סטון ליד אבו גוש (2008)

ילדות ונעורים

מרכוס נולד בניו יורק, כבנם החמישי (מתוך שישה) של מרדכי ולאה מרכוס, מהגרים יהודים עניים מרומניה, שהגיעו לניו יורק מספר שנים קודם לכן. אביו היה בעל דוכן ירקות מצליח למדי, ועקב כך התבססה כלכלת המשפחה תוך מספר שנים. בשנת 1910 נפטר אביו ומצבה הכלכלי של המשפחה התדרדר. עול הפרנסה נפל על מייק, האח הבכור בן ה־17. מייק היה דמות לחיקוי ולהערצה על ידי דוד הצעיר, שטרם מלאו לו 10. בעקבות כך, דבק הכינוי 'מיקי' בדוד, כינוי שלא עזב אותו כל חייו.

דוד קיבל חינוך יהודי וכללי. הוא הכיר את התלמוד ואת התנ"ך, ואף היה בקיא גם בכתבי שייקספיר ומשוררים בריטיים נוספים. בתקופה זו סבל מהתקפות אנטישמיות קלות, אך שינס מתניים והחזיר למתקיפיו. בנעוריו, שחלפו בצל מלחמת העולם הראשונה, חלם להיות חייל ולוחם בצבא ארצות הברית. לאחר שסיים את התיכון בהצטיינות ב-1919, למד בסיטי קולג' של ניו יורק במשך שנה וחצי, ואז התקבל לווסט פוינט. ב־1924 סיים את מסלול הלימודים באקדמיה כחניך מצטיין.

שירות צבאי ואזרחי

לאחר שסיים את לימודיו בווסט פוינט המשיך את שירותו בצבא האמריקני, והשתחרר בדרגת קפטן (סרן) בחיל הארטילריה בשנת 1926. בשנים 1927–1928 למד בכיתות ערב ב"בית הספר ברוקלין ללימודי משפטים", ובתוך כך התחתן ב־27 ביולי 1927, עם אמה חייסון, מורה צעירה מברוקלין.

הוא עבד כעורך דין בפרקליטות של ניו יורק, וכשנבחר פיורלו לה גוארדיה לראש העיר ב־1934, מונה מרכוס, שהיה אחד מתומכיו, לסגן נציב שרות בתי הסוהר בעיר. כשחלה הנציב זמן קצר לאחר מכן, מונה מרכוס כממלא מקומו. הוא נודע כסגן נציב קשוח כלפי העבריינים, אך מאידך נתן הזדמנות שנייה לפושעים שסבר כי ייתכן שיחזרו לדרך הישר. הוא ארגן פשיטה על בתי הכלא באי וולפייר, פשיטה שעליה נעשה, מאוחר יותר, סרט הקולנוע "האי של בלאקוול" (Blackwell's Island). ב־1936 מונה על ידי לה גוארדיה למשך שלושים יום לשופט עירוני, כדי לעזור להתמודד עם העומס בבתי המשפט בניו יורק. באפריל 1940 קודם מרכוס לתפקיד נציב שרות בתי הסוהר. עם ניסיונו בתחום המשפטים, עבר מרכוס ב־1939 לשירות מילואים בפרקליטות הצבאית (במקום שירות בתחום הארטילריה).

מלחמת העולם השנייה ולאחריה

בשנת 1940 התגייס דוד מרכוס בהתנדבות לצבא ארצות הברית, כשראה שיש סבירות גבוהה שארצות הברית תגרר למלחמת העולם השנייה. בתחילה מילא תפקיד בפרקליטות הצבאית, ולאחר מכן, ב־1942, הפך למפקד בסיס לאימוני סיירים (Rangers) באיי הוואי. תפקידו הבא היה במחלקה לעניינים אזרחיים של המפקדה העליונה של בעלות הברית בזירה האירופית (SHAEF). כשנשלח ללונדון לפני הפלישה לנורמנדי כדי לסייע להכנות להקמת מנהל אזרחי באירופה אחרי שחרורה מהכיבוש הנאצי, הצטרף, תוך חריגה מתפקידו, לפלישה עצמה ונלחם באופן פעיל בקרבות לשחרור אירופה. בעיתון "פוינטר" (Pointer) מאותה תקופה סופר על קרב שבו חיסל מרכוס עמדת מקלען והרג שישה חיילים גרמנים. בקרב אחר הרג ארבעה, ובדיווחים שונים, ואף סותרים זה את זה סופר על עלילות גבורותיו בנקודות רבות ברחבי המערכה. דרך הגעתו של מרכוס לאירופה לא ברורה כלל. בחלק מהמקורות נטען שנחת מתוך כלי שיט כלשהו ואולי הגיע בדאון. ככל הנראה, צנח מתוך מטוס עם הכוחות הפולשים הראשונים. צניחה זו הייתה הצניחה הראשונה של מרכוס בחייו. מאוחר יותר הוחזר מרכוס לארצות הברית, ובסוף המלחמה ולאחריה מילא תפקידים נוספים בתחום הדיפלומטיה: הוא היה מזכ"ל הקבוצה האמריקנית במועצת הפיקוח של בעלות הברית בברלין, והשתתף בוועידות יאלטה, טהראן ופוטסדאם. במלחמה זו ראה את ניצולי השואה ועקוריה במחנות, בהם ביקר כמעט מיד לאחר שחרורם. הוא נדהם למראה ערימות היהודים המתים ורזונם ועליבותם של הניצולים, ושיער שאילולא היו מהגרים הוריו לארצות הברית בזמן, היה גם הוא ביניהם. במכתב ששלח לג'ורג' מֶדלי ציין:

"אישית קשה לי מאוד אפילו לנהוג בנימוס כלפי גרמני כלשהו...ראיתי את ה"Kultur" שלהם..."

במכתב אחר לאשתו כתב:

"אלה הם המון העקורים הנעים ונדים, אבודים, ציבור אנוש שאיש לא רוצה בו, כנראה... אין להם ידידים. כל זה ממלא את ליבי יגון. האם יהיה אי פעם קץ לצער?"

על פעילותו הצבאית והדיפלומטית במהלך המלחמה ואחריה, זכה במספר עיטורים: עיטור השירות המצוין, כוכב הארד ועיטור ההצטיינות הצבאי, עיטור מערכת אירופה עם כוכב המלחמה מארד, עיטור שירות ההגנה האמריקני, עיטור מערכת אסיה והפאסיפי, עיטור הניצחון במלחמת העולם השנייה, עיטור צבא הכיבוש ועיטור השירות המצוין של מדינת ניו יורק. כמו כן, קיבל לאחר המלחמה את התואר 'מפקד כבוד של האימפריה הבריטית'. עיטור זה הוענק לו, באופן אירוני, כשהיה בארצות הברית בין שני ביקורים בארץ ישראל, ביקורים בהם הסתיר את זהותו מן הבריטים.

ב-1946 מונה למנהל ענף פשעי מלחמה בפנטגון. אחרי תפקיד זה, הוצע לו להיות נספח צבאי של ארצות הברית במוסקבה, אך הוא סירב להצעה זו, והחליט לפרוש לאזרחות. בתחילת 1947 חזר מרכוס לברוקלין והחל לעבוד כעורך דין פרטי. בין מברכיו היה גם פיורלו לה גוארדיה, ששלח לו פתק בזו הלשון:

"צר לי שאתה עוסק במשפטים. אני סבור שעליך לעשות איזה דבר אחר, שבו יוכלו כשרונותיך וסגולותיך להביא יותר תועלת."

הוא לא הספיק לעסוק בכך זמן רב: בדצמבר של אותה שנה נקרא לדגל על ידי ארגון "ההגנה".

סיוע לצה"ל

כשהסתמנה מלחמת העצמאות באופק, הבינו ראשי "ההגנה" את הצורך בסקירה מקיפה של מצב הכוחות וארגונם, ובשיפור המצב הקיים. עד לאותה תקופה התאימה ההגנה לפעולה תחת שלטון זר, ואנשיה פעלו בקבוצות בסדרי גודל של לוחמים בודדים או עשרות בודדות. כמו כן, חסרו לארגון אנשים בעלי רקע וניסיון צבאי רחב, שכן אפילו יוצאי הבריגדה היהודית בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה לא קודמו לדרגות קצונה בכירות יותר ממייג'ור (רב-סרן). לפיכך נשלח שלמה שמיר (רבינוביץ') בדצמבר 1947 לארצות הברית על ידי דוד בן-גוריון, במטרה לגייס קצינים אמריקאים בכירים שיסייעו לארגון "ההגנה" להפוך ממיליציה עממית לצבא סדיר ומאורגן ולסייע במלחמה. כשהגיע שמיר לארצות הברית, קיבל המלצה לפנות למרכוס כבר סמכא בנושאי צבא, המכיר קציני צבא אמריקאים רבים. על אף שהגיע עם רשימת קצינים, איש מהם לא נאות לבוא לארץ. הם היו עייפים לאחר מלחמת העולם, ודחו את שמיר בתואנות שונות. היחיד שהסכים לבוא היה מרכוס.

כך, בסוף חודש ינואר 1948 נחת מרכוס בארץ ישראל. לפני בואו שינן ספרי תאוריה צבאית אמריקנית, פן יעוררו אלה את חשדם של פקידי המכס הבריטיים בנמל התעופה לוד. כשהגיע החל מיד בעבודה, סקר את המצב בשטח וחיבר חוברות בענייני צבא. הוא הופתע לראות שמפקדים רבים ב"הגנה" אינם בעלי ידע צבאי או השכלה צבאית מינימלית. רק מיעוטם שירת בבריגדה היהודית. חוברות אלו תורגמו לעברית, ושימשו את ההגנה ואת צה"ל בהמשך. לאחר מכן, החל מרכוס לסייר ברחבי הארץ, כדי לבדוק את מצב הכוחות וארגונם. ב־2 במרץ הגיש דו"ח מפורט לדוד בן-גוריון, ובו נכתבו מסקנותיו מסיוריו. בין השאר, נכתב בדו"ח כי "בפלמ"ח יש חומר אנושי מצוין, נועז, אבל רוב מפקדיהם יודעים רק לפעול בכיתה ובמחלקה". לדעתו, לא הייתה שגרת אימונים ופעילות ספורטיבית בהגנה, ולכן הכושר הגופני של אנשי ההגנה היה עלוב. הוא טען כי כדאי לייבא מאמריקה 23 קצינים, שיפקדו לפחות על גדודים. בנוסף, הציע לארגן קורס מזורז, בן ארבעה שבועות, למפקדי גדודים, ולהיות ראש המדריכים (שיהיו, לפי הצעתו, שלמה שמיר, חיים הרצוג, שלום עשת ואפרים בן ארצי). בן-גוריון ביקש לבצע את הצעתו השנייה של מרכוס, אך זה היה בלתי אפשרי בתנאי מלחמת העצמאות. על כן, יושמה בצורה חלקית: מרכוס עבר בין החטיבות בארץ ישראל והעביר חומר בכתב שהכין למפקדים. מספר ימים מאוחר יותר, ב-12 במרץ, כתב דוד בן-גוריון ביומנו, כי יש למנות את מרכוס מינוי רשמי - של סגן הרמטכ"ל - לכשיהיה צבא מסודר, אך רעיון זה לא יצא אל הפועל.

ב־28 במאי, יום נפילת הרובע היהודי, מונה מרכוס למפקד חזית ירושלים. זרותו הייתה אחד הגורמים למינויו, שכן היה חסר שיקולים אישיים ואינטרסנטיים, והיה צורך במפקד כזה לחזית רגישה זו. הוא גם לא היה שייך לאחת הקבוצות בוויכוח הקבוע בצה"ל של אותם ימים, האם לנקוט בשיטות הצבא הבריטי או ברוח האלתור הפלמ"חניקית. לרגל מינויו זה הוענקה לו דרגת אלוף, והוא היה הראשון לקבלה בצה"ל הנולד, שהיה אז בשלבי ארגונו הראשוניים כצבא סדיר (קודם לכן לא נשאו המפקדים הבכירים דרגות). בפקודת מטכ"ל מי"ט באייר ה'תש"ח, 28 במאי 1948 נקבע כי:

האלוף סטון מתמנה למפקד חזית ירושלים ולפקודתו יעמדו חטיבת עציוני, חטיבת הראל והחטיבה השביעית. ניתנת הסמכות לאלוף סטון לגייס מספר קצינים וסמלים מתוך שלוש החטיבות הנ"ל להרכבת המטה שלו. (בכתב יד: עד הוראה חדשה)

— דוד בן-גוריון

מרכוס החל מיד בעבודה, וניסה למצוא דרך לירושלים, שתעקוף את המצור. לבסוף נמצאה דרך בורמה. בתוך כך, ניסה צה"ל להגן על הכשרתה של הדרך לתעבורת כלי רכב, על ידי התקפות חוזרות ונשנות על הכוחות הערביים באזור ובראשם על הלגיון הירדני. ניסיונות לתקוף את הלגיון, שהתבצר בלטרון, נכשלו. מבצע בן נון א' נערך ב־24 במאי, עוד בטרם מונה מרכוס למפקד החזית. מבצע בן נון ב' ומבצע יורם נערכו תחת פיקודו, ושניהם נכשלו במשימתם המוצהרת, אך השיגו את מטרתם העקיפה: הצלת דרך בורמה.

מותו

מטהו של מרכוס שכן בכפר אבו גוש, כפר ערבי קטן שאנשיו דוגלים באזרחות נאמנה למדינת ישראל. בד' בסיוון ה'תש"ח, 11 ביוני 1948, הוא יצא מן המחנה בשעה 3:35 בלילה עטוף בסדין לבן, והודיע על כך לשומר. אולם, התחלפות הזקיפים התרחשה מוקדם מן הצפוי - במקום בשעה 4:00, התחלפו הזקיפים בשעה 3:40 לערך. העובדה שהיה זה שעות מספר בטרם תחילת ההפוגה הראשונה בקרבות, הניעה את מפקדי צה"ל להכריז על כוננות, שכן סביר היה שהערבים ינסו לתקוף ולהשיג הישגים לפני הפסקת האש. כשחזר מרכוס, שאל הזקיף מי שם. היה זה לילה ערפילי, והירח כמעט ולא נראה. מרכוס ענה באנגלית, שפה שאותה לא הבין השומר, המשיך להתקדם ודילג מעל גדר אבנים קטנה שהייתה במקום. הזקיף ירה ירייה אחת באוויר. כשהמשיך מרכוס ללכת, ירה בו הזקיף בחזה והרגו במקום.

משמר כבוד הופקד עליו, ומברק נשלח, בפקודת בן-גוריון, לטדי קולק ששהה בניו יורק באותה עת, שיבשר את החדשות לאמה מרכוס. גופתו של מרכוס הוטסה בחזרה לארצות הברית במטוס צבאי מיוחד ב־30 ביוני. הלוויתו נערכה בבית הקברות וסט פוינט ובה השתתפו, בחסות ההפוגה מהקרבות במלחמת העצמאות, משה דיין ויוסי הראל, מפקד האונייה אקסודוס. על מצבתו נכתב: "הקולונל דוד מרכוס - חייל לאנושות כולה". במקום מותו באבו גוש הוצבה אנדרטה, ועליה נכתב: "לזכר 31450, אלוף דוד (מיקי) מרכוס, שנפל במלחמת הקוממיות, ביום ד' בסיון תש"ח (11.6.48). היה נאמן לעמו היהודי ולארצו האמריקאנית". האנדרטה שהוקמה על גבעה חשופה מעל משטרת אבו גוש לא רחוק מהמקום שנהרג, נמצאת כעת בתוך היישוב החרדי קריית טלז-סטון. דוד בן-גוריון כתב מאוחר יותר, כי הופעתו של מרכוס במלחמת הקוממיות "הייתה אחד המאורעות ההירואיים והטרגיים ביותר במלחמה זו".

"שמו יהיה צרוף לעולם בתולדות העם היהודי, ולבנו סמוך ובטוח כי יהדות אמריקה תתגאה בבנה הגדול והאמיץ, שמסר את נפשו על גאולת ישראל."

על שמו קרויים רחובות במספר ערים בישראל, וכן היישוב הקהילתי משמר דוד. בנוסף, קרויה על שמו שכונת נוה דוד בתל אביב.

בשנת 1962 כתב טד ברקמן (Ted Berkman) ספר ביוגרפי על מרכוס בשם "האלוף", ועל סמך ספר זה צולם ב־1966 סרט קולנוע בשם "הטל צל ענק" (שמו באנגלית של הספר), שבו שיחק קירק דאגלס את דמותו של מרכוס.

אלמנתו, אמה מרכוס (1905–1982) נטמנה לצידו בבית הקברות וסט פוינט. לזוג לא היו ילדים.

אישיותו

דוד מרכוס נתפס כאדם בעל אישיות יוצאת דופן. כמפקד, נודע בכך שהיה מתרועע עם אחרון הטוראים. דברים שהיו בעלי חשיבות רבה בעיני אנשים אחרים היו חסרי חשיבות בעיניו: הוא סירב לחסוך כסף או להחזיק כסף בבנק (אם כי בסופו של דבר פתחה אשתו חשבון משלה שלא הייתה למיקי גישה אליו); כשקיבל את משכורתו הראשונה לאחר קניית דירתו הראשונה, כשעדיין הייתה ריקה מריהוט, קנה פסנתר לאשתו. דוד מרכוס אהב להתעסק באתלטיקה, ובמיוחד היה גאה בשריריו וביכולתו להתאגרף. הוא אף קיבל הזמנה למשחקים הקדם אולימפיים של אוליאמפידת 1924. עניין נוסף שבו הרשה לעצמו להתגאות היה יכולת השתייה שלו. לנוכחותו הייתה השפעה מיידית על מוראל האנשים שלצידו, כפי שעולה ממכתבו של ג'ון קמחי, כתב צבאי שהיה בישראל, לאמה מרכוס:

"אני זוכר איך הגיע מיקי לחזית לטרון... אווירת דאגה ודיכאון שררה בקרב המפקדים והחיילים. ואז הגיע מיקי. תוך 24 שעות השתנתה האווירה כולה. הוא התרוצץ עם החיילים... התלוצץ וצחק עמם, ובתוך כך הכינם למלחמה."

תכונה זו ניכרת גם במכתב ניחומים ששלחה אווה קירשנר, שבביתה בתל אביב התגורר מיקי תקופה קצרה, לאשתו של מרכוס לאחר מותו:

"הוא הגיע לכאן בשם "סטון", ועזב אותנו כ"מיקי" ו"חבוב"... כאשר נודע לאנשיו כי נספה, בכו - והבחורים האלה אינם בוכים בקלות והמוות הוא אצלם דבר שכיח ומקובל... אך בפעם הזו לא התביישו ולא נבוכו לבכות... את ילדינו ונכדינו נחנך לאהוב ולהעריץ את החייל האמריקאי שבא לעזרתנו... לעולם לא נשכח זאת."

דוד בן-גוריון כתב, שמרכוס רכש בפגישה הראשונה את אמונו בזכות פשטותו וכנותו הנראים לעין.

מרכוס לא היה ציוני באופן ה"רשמי" של המילה, ולפני בואו לארץ לא ידע כמעט דבר על הציונות. מאידך, כשהגיע לארץ ישראל נדהם ממראה עיניו; רוחם של אנשי המקום הרשימה אותו, ודבר זה מורגש היטב במכתבים ששלח באותה תקופה:

"מקום זה יש בו אווירה שאין סיכוי למצוא דוגמתה במקום אחר עלי אדמות. הרי זה כאילו שאתה חי בתוך תוכה של המהפכה האמריקנית"

— מכתב לחברו "אינדיאן" יאבלוק

"עדיין לא ראיתי בשום מקום בעולם קבוצה נוסכת-השראה יותר מן הילדים של ארץ ישראל... הרי זה גזע חדש של אנשים... סוג חדש, אחר, של יהודי נולד כאן."

— מכתב לאשתו

הנצחתו

• יישוב קהילתי משמר דוד, על שם דוד מרכוס משמר דוד
• רח' דוד מרכוס בערים ירושלים, חיפה, תל אביב, עפולה, יהוד ופתח תקווה.
• אנדרטת דוד מרכוס בקריית יערים (טלז-סטון) ליד מקום מפקדתו באבו גוש.
• אנדרטה לזכר חללי המח"ל כביש בית שמש - שער הגיא (פארק רבין).
• חורש לזכר עולים מצפון אמריקה שנפלו במערכות ישראל כביש בית שמש - שער הגיא (פארק רבין).
• יער מתנדבי ארצות הברית וקנדה למען ישראל יער אשתאול (פארק רבין).
• יד למתנדבי צפון אמריקה יער אשתאול (פארק רבין).
• גן דוד, על שם דוד מרכוס ביישוב עשרת שוכן לצד כביש 7, בין אשדוד לגדרה.
• בית ספר תל"י בית וגן ע"ש האלוף דוד סטון בשכונת קריית היובל בירושלים.
• הסרט "הטל צל ענק" המתאר את פעילותו של מרכוס מגיוסו להגנה ועד לנפילתו.

לקריאה נוספת

• טד ברקמן, האלוף, עם הספר, 1965. - ביוגרפיה של דוד מרכוס. (מאנגלית: שמעון אבידל).
  באנגלית נקרא הספר: Cast A Giant Shadow.
• דוד תדהר (עורך), "דוד מרכוס", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1850
• דן חמיצר וראובן פדהצור, האיש שירה בקולונל סטון, מוניטין 1983.
• בני מיכלסון, ‏האלוף הראשון בצה"ל, מערכות 477, אפריל 2018

קישורים חיצוניים

• קורות החיים של דוד מרכוס, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
• סיימור "סי" ברודי, גיבור באמריקה ובישראל, באתר אוניברסיטת Florida Atlantic (באנגלית)
• בווסט פוינט זוכרים את מיקי, באתר New York Correction History Society (באנגלית)
• רון פלד, מגן דוד: סיפורו של האלוף הראשון בצה"ל שנפל, באתר ynet, 25 באפריל 2012
• מסמכים, תצלומים וסרט מטקס הקבורה של דוד מרכוס בווסט -פוינד ארצות הברית ב-1948, בבלוג של ארכיון צה"ל
• ההלוויה של מרכוס
• זר על קברו של אלוף מרכוס, "מעריב", 18 בדצמבר 1987
• טקס אזכרה למרכוס בעשור שנים לנפילתו, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1958
• בני מיכלסון, ‏האלוף הראשון בצה"ל, מערכות 477, אפריל 2018
• דוד מרכוס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32536033דוד מרכוס