מינדאוגאס
 | |||||
| לידה | 1203 לערך | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 1263 | ||||
| מדינה | ליטא | ||||
| בת זוג |
מורטה אחותה של מורטה (עלומת שם) | ||||
| שושלת מינדאוגאס | |||||
| |||||
| |||||
| |||||
מינדאוגאס (ליטאית: Mindaugas, שנת 1203 בקירוב – 1263) היה הדוכס הגדול הראשון של ליטא וגם מלכהּ היחיד. מעט ידוע על מקורותיו, ראשית חייו ועלייתו לשלטון. הוא הרחיב את גבולותיה של המדינה דרום-מזרחית לליטא התקנית בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-13. בשנת 1250 או 1251, הוטבל מינדאוגאס כנוצרי קתולי. מהלך זה הקנה לו את האפשרות לכרות ברית עם יריביו מהמסדר הליבוני ולכונן יחסים עם האפיפיור והכס ה"קדוש". במהלך קיץ שנת 1253 הוכתר כמלך ליטא.[1]
גם אם במהלך עשר שנות מלכותו צלח מינדאוגאס בבניית המדינה, סכסוכים עם קרובי משפחה ודוכסים אחרים לא חדלו מלהתקיים; זאמוט התנגדה לשלטון הברית. כיבושיו בדרום-מזרח המדינה אותגרו על ידי הטטרים. בשנת 1261 הוא שבר את הברית עם המסדר הליבוני ונרצח בשנת 1263 על ידי אחיינו טרניוטה בעזרתו של דוכס יריב, הדוכס דאומנטאס. יורשי העצר של מינדאוגאס נרצחו גם הם. הפרות הסדר נמשכו עד שנת 1270 לערך, כאשר טריידניס קיבל את תואר הדוכס הגדול.
מינדאוגאס היה מלכהּ היחיד של ליטא[2]; בעוד שמרבית דוכסיה של ליטא, החל משלטונו של ולדיסלב השני יגיילו, הוכתרו גם כמלכי פולין, התארים נותרו נפרדים. בשנות האלפיים, מינדאוגאס נחשב למייסדהּ של המדינה הליטאית. הוא גם מוכר בתור מי שבלם את התקדמות הטטרים לכיוון הים הבלטי, יצר מודעות בינלאומית לקיומה של המדינה הליטאית והכוונתה לתרבות מערבית[2].
בשנות ה-90 של המאה ה-20, פרסם ההיסטוריון אדווארדאס גודאביצ'יוס מחקר שמציין כי תאריך ההכתרה המדויק של מינדאוגאס, ה-6 ביולי 1253. יום זה הוכרז כיום חג לאומי בליטא, "יום המדינה".
מקורותיו, משפחתו ושמו
ישנם מעט מקורות מודרניים אודות חייו של מינדאוגאס. מרבית המידע הידוע על תקופת שלטונו נלקח מהכרוניקה הליבונית, אשר עוסקת בהיסטוריה של ליבוניה בין השנים 1180 ו-1343 וכמו כן גם מן הקודקס ההיאפטי. שתי הכרונקית נוצרו על ידי אויביה של ליטא ולכן גם מוטות נגדה. הכרוניקות גם לוקות בחסר: לא צוינו בהן תאריכים ומיקומים של אירועים חשובים. הכרוניקה הליבונית למשל, מכילה 125 שורות של שירה אודות הכתרתו של מינדאוגאס, אך לא מזכירה את תאריך ההכתרה או את מיקומה. מקורות חשובים אחרים הם בולות אפיפיוריות, הנוגעות להטבלתו והכתרתו של מינדאוגאס. הליטאים עצמם לא דאגו לייצר תיעודים, מלבד מספר מסמכים המספרים על הענקת קרקעות למסדר הליבוני, אך אמינותם תלויה בספק.
מאחר שהתיעוד העוסק בתקופה זו לוקה בחסר, מקורותיו של מינדאוגאס והעץ המשפחתי שלו לא מבוססים באופן חד משמעי. שנת לידתו לעיתים מצוינת בתור שנת 1200 ולעיתים אף נשארת בסימן שאלה. אביו מתואר בכרוניקה הליבונית בתור דוכס רב עוצמה, אך שמו אינו מוזכר; כרוניקות מאוחרות יותר נקבו בשם רינגולד. אחיו דאוספרונגאס, המוזכר באמנה שנחתמה בשנת 1219, נחשב לאחיו הגדול ובניו טאוטווילאס וגדווידאס נחשבים לאחייניו. נהוג להאמין שהיו למינדאוגאס גם שתי אחיות, אחת אשר הייתה נשואה לויקינטאס והאחרת לדניאל מלך גליציה. ויקינטאס ובנו טרניוטה לקחו חלק עיקרי בערעור שלטונו של מינדאוגאס. למינדאוגאס היו לפחות שתי נשים, מורטה ואחותה (אשר שמה אינו ידוע) וייתכן וגם אישה קודמת; קיומה מוערך בגלל קיומם של שני ילדים, בן שנקרא ואישווילקאס ובת עלומת שם אשר התחתנה עם שווארן, דאז קניאז מגליציה, לימים דוכסה הגדול של ליטא הרביעי. בנוסף, מוזכרים במקורות הכתובים שני בנים נוספים - רוקליס ורופייקיס.
במאה ה-13 הייתה לליטא תקשורת מועטה עם מדינות זרות. שמות ליטאיים נשמעו עמומים ולא מוכרים לכותבי כרוניקות מסוימים, אשר עיוותו את השמות באופן שהזכיר שמות הקיימים בשפתם המקורית. שמו של מינדאוגאס בכתבים שונים עוות אל תוך מספר צורות: Mindowe בלטינית; Mindouwe, Myndow, Myndawe, ו-Mindaw בגרמנית; Mendog, Mondog, Mendoch, ו-Mindovg בפולנית Mindovg, Mindog, ו-Mindowh ברוסית. מאחר שהמקורות הרוסים מספקים את מרבית המידע אודות חייו של מינדאוגאס, הם נחשבים למקורות האמינים ביותר בקרב הבלשנים ששיחזרו את שמו הליטאי המקורי.
עלייה לשלטון
בראשית המאה ה-13, ליטא נשלטה על ידי מספר דוכסים ונסיכים, אשר פיקחו על שבטים ופייפים שונים. מכנם המשותף היה דת ומסורת, מסחר ומבצעים צבאיים משותפים. סוחרים מערביים ומסיונרים חיפשושליטה באזור במהלך המאה ה-12, והקימו את העיר ריגה, לטביה בשנת 1201. מאמציהם בליטא נבלמו באופן זמני במהלך קרב שאולאי (קרב בין אנשי זאמוט, בהנהגת ויקינטאס, לבין צלבנים) שהתחולל בשנת 1236, אך למרות זאת, מסדרים נוצריים המשיכו לבסס את איומם באזור. בנוסף, המדינה ספגה מספר פלישות על ידי האימפריה המונגולית.
אמנה שנחתמה עם נסיכות האליץ'-וולין בשנת 1219, לרוב נחשבת לראייה החותכת הראשונה לכך ששבטים בלטיים באזור מתאחדים לנוכח האיומים עליהם. בין חותמי האמנה נמצאים 20 דוכסים ליטאיים ודוכסית-אלמנה אחת; הרשימה מציינת שחמישה מהם היו דוכסים בכירים. מינדאוגאס, למרות גילו הצעיר, וכמו כן אחיו דאוספרונגאס, היו ברשימת הדוכסים הבכירים, מה שמראה כי הם ירשו את מעמדם. הכרוניקה הליבונית מתארת את מינדאוגאס כשליט ליטא בשנת 1236. דרכו לשלטון לא ברורה. כרוניקות רותניות (רוס של קייב) מתארות שהוא רצח או הגלה מספר דוכסים אחרים ואף מספר מקרוביו. ההיסטוריון הבריטי סטיבן כריסטופר רוול תיאר את עלייתו לשלטון של מינדאוגאס בצורה של "תהליך של נישואין, רצח ומסעות צבאיים".
במהלך שנות ה-1230 וה-1240, החל מינדאוגאס לבסס את כוחו בקרב שטחים בלטיים וסלאביים. הקרבות באזור התעצמו; הוא לחם נגד כוחות גרמניים בקורלנד, בעת שהמונגולים החריבו את קייב בשנת 1240 ופלשו לפולין בשנת 1241, הביסו צבאות פולניים ושרפו את העיר קרקוב. משהוגבלה יכולתו להתקדם לכיוון צפון ומערב (לשטחים שנשלטו על ידי מסדרים נוצריים וכמו כן זאמוט), התקדם מינדאוגאס מזרחית ודרום-מזרחית וכבש את נבהרדק, הורדנה, וולקוביסק ואת נסיכות פולאצק, אך לא קיים תיעוד המספר אודות הקרבות שהתחוללו בערים הללו. בשנת 1248, על פי המסופר בכרוניקת גוסטיניה, מינדאוגאס הוטבל לנצרות בכנסייה אורתודוקסית בנבהרדק. בשנת 1239 לערך, הציב מינדאוגאס את בנו ואישווילקאס לשלוט באזור זה, אז היה ידוע בתור רותניה השחורה. בשנת 1248, הוא שלח את אחייניו טאוטווילאס ואדיווידאס יחד עם ויקינטאס, דוכסה של זאמוט, לכבוש את סמולנסק, אך ניסיונם כשל. בשנת 1249, פרצה מלחמה פנימית כאשר מינדאוגאס ניסה להשתלט על שטחיהם של אחייניו ושל ויקינטאס.
הכתרה למלכות
טאוטווילאס, אדיווידאס וויקינטאס הקימו קואליציה נגד שלטונו של מינדאוגאס, יחד עם המסדר הליבוני, דניאל נסיך גליציה ומלך ווהלין, ואסילקו. נסיכי ווהלין וגליציה הצליחו להשיג שליטה ברותניה השחורה וערערו את עליונותו של ואישוילקאס. טאוטווילאס חיזק את מעמדו לאחר שהוטבל על ידי ארכיבישוף ריגה. בשנת 1250, תכנן המסדר הליבוני פשיטה לשטחיה של ליטא התקנית, אך מינדאוגאס בלם אותה בעזרת מתן שוחד לאנדראס וון סטירלנד מהמסדר הליבוני, אשר הפסיד לויקינטאס במלחמת שאלואי ועדיין נותר זר לו.
בשנת 1250 או 1251, הסכים מינדאוגאס לטבילה מחודשת (כנוצרי קתולי) והסרת שליטתו משטחים במערב ליטא, בתמורה להכרתו של האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי בו כמלך ליטא. עבור האפיפיור, ליטא הנוצרית שימשה כחומת מגן מפני האיומים מצד המונגולים. בתמורה, מינדאוגאס תר אחר התערבותו של האפיפיור בסכסוכים המתמשכים עם המסדרים הנוצריים השונים. בתאריך ה-17 ביולי 1251, חתם האפיפור על שתי בולות חשובות. הראשונה הורתה על הכתרתו של מינדאוגאס למלך ליטא, מינויו של בישוף בליטא והקמתה של קתדרלה. הבולה השנייה פירטה כי הבישוף החדש יהיה כפוך לכס ה"קדוש" ולא לארכיבישוף ריגה. תאריך טבילתו המדויק של מינדאוגאס אינו ידוע. אשתו, בניו וחברי חצר המלכות שלו הוטבלו גם הם.
תהליך הכתרתו והקמת המוסדות הנוצריים בליטא ארך כשנתיים. עימותים פנימיים לא חדלו מלהתקיים; במהלך שנת 1251, טאוטווילאס ושארית בעלי בריתו תקפו את כוחותיו של מינדאוגאס והמסדר הליבוני. התקיפה כשלה וכוחותיו של טאוטווילאס נסוגו. בעל בריתו ויקינטאס מת בשנת 1251 או 1252 וטאוטווילאס נאלץ לאחד כוחות עם גיסו, דניאל נסיך גליציה.
מינדאוגאס ואשתו מורטה הוכתרו במהלך קיץ שנת 1253. הבישוף הנרי היידנרייך מקולם פיקח על הטקסים ואנדראס וון סטירלנד העניק את הכתר. תאריך ההכתרה המדויק אינו ידוע, אך ההיסטוריון הליטאי אדווארדאס גודאביצ'יוס קבע, אף על פי שקביעתו נתונה במחלוקת, שתאריך ההכתרה המדויק הוא 6 ביולי. למרות היעדרן של ראיות חד משמעיות, יום זה נחגג בליטא בתור יום חג לאומי הנקרא "יום המדינה" (בליטאית, Valstybės diena). מקום הכתרתו המדויק אינו ידוע גם הוא.
ממלכת ליטא
שלום ויציבות יחסיים שררו במדינה במהלך שמונה השנים הבאות. מינדאוגאס ניצל הזדמנות זו כדי להרחיב את שטחי הממלכה מזרחה, ולהקים בה מוסדות מדיניים. הוא חיזק את מעמדתו ברותניה השחורה, בפולאצק, במרכז מסחר גדול לחופי נהר דווינה ובפינסק. במקביל, החל בשיחות שלום עם נסיכות האליץ'-וולין והשיא את ביתו לשווארן, בנו של דניאל מלך גליציה (אשר הומלך בשנת 1253 גם הוא), שלימים הפך לדוכס גדול של ליטא. יחסיה של ליטא עם מערב אירופה והכס ה"קדוש" התחזקו גם הם. חצר מלכות, מערכת אדמיניסטרטיבית ושירותים דיפולמטיים החלו לפעול במדינה. הוא נתן חסות לבנייתה של קתדרלה בווילנה, ייתכן ובשטחה של קתדרלת וילנה של ימינו.
מיד לאחר הכתרתו, העביר מינדאוגאס מספר שטחים למסדר הליבוני – חלקים מזאמוט, נאדרווה ודזוקיה, אזורים בהם שלטונו היה מועט או קלוש. ישנם דיונים רבים בין היסטוריונים, האם הוענקו בשנים מאוחרות יותר הוענקו אף שטחים נוספים למסדר. ייתכן כי המסדר זייף את הענקת השטחים, אמונה אשר מבוססת על העובדה כי מספר מסמכים המזכירים שטחים שלא היו תחת שלטונו של מינדאוגאס.
מינדאוגאס ויריבו דניאל מלך גליציה התפייסו בשנת 1255. שלטונה של רותניה השחורה הוענק לבנו של דניאל, רומן. ואישווילקאס, בנו של מינדאוגאס, הוטבל לנצרות בכנסייה האורתודוקסית, הפך לנזיר והקים מנזר. יריבותו של טאוטווילאס נכבשה באופן זמני כאשר הלה הכיר בעליונותו של מינדאוגאס ובתמורה קיבל את פולצאק כפייף. בשנת 1258 או 1259 נערך עימות עם המונגולים, בפיקודו של בורולדאי, אשר דרש מדניאל ונסיכים נוספים באזור להצטרף לתקיפה. כרוניקת נובגורוד מתארת את תבוסתם של הליטאים, אך בו זמנית מציגה זאת כיתרון עבור מינדאוגאס.
רציחתו והשלכותיה
המסדר הליבוני ניצל את הברית עם מינדאוגאס כדי להשיג שליטה בשטחיה של זאמוט. בשנת 1252, אישר מינדאוגאס את בקשת המסדר להקים את טירת קלייפדה. למרות זאת, שיטת הממשל של המסדר נחשבה למדכאת. סוחרים מקומיים הורשו לבצע עסקאות רק בעזרת מתווכים מטעם המסדר; חוקי ירושה שונו; האפשרות לבחור בני זוג לנישואין ומגורים הוגבלו. בעקבותך כך, התפתחו מספר קרבות. בשנת 1259, הפסיד המסדר בקרב שקוד, ובשנת 1260 הפסיד בקרב דורבה. הניצחון בקרב הראשון הצית מרד בקרב הסמוגיטים, והשני דירבן את הפרוסים (פרוסיה הישנה) לצאת למרד הפרוסי הגדול, אשר ארך 14 שנים. ברוח המצב ובעצתו של אחיינו טרניוטה, החליט מינדאוגאס לשבור את הברית עם המסדר. ההישגים להם ציפה מהתנצרותו הוכחו כקלושים.
ייתכן ומינדאוגאס חזר לעסוק בפגאניזם לאחר מכן. היסטריונים מאמינים כי מניעיו להמרה דתו הייתה חלק מאסטרטגיה פוליטית. הראיות לכפירה שלו מבוססות בעיקר על שני מקורות: קביעתו (בשנת 1324) של האפיפיור יוחנן העשרים ושניים כי מינדאוגאס חזר לסורו, והשנייה היא כרוניקת האליץ'-וולין. כותב הכרוניקה תיאר כי מינדאוגאס חזר לעסוק בפגאניזם, הקריב קרבנות לאליו, שרף גופות וביצע טקסי פגאניים בפומבי. היסטוריונים מציינים כי ייתכן כי הכרוניקה מוטת כנגד מינדאוגאס, אשר היה במלחמה עם וולין. מצד שני, האפיפיור קלמנס הרביעי כתב בשנת 1268 שהוא מצר על רציחתו של מינדאוגאס.
הליטאים לא היו מוכנים לקבל על עצמם את הנצרות בלאו הכי, והטבלתו של מינדאוגאס השפיע מעט על התפתחויות עתידיות. מרבית האוכלוסייה נותרה פגאנית ונתיניו לא נדרשו להמיר את דתם.[1] הקתדרלה שבנה בווילנה הוחלפה במקדש פגאני, אך נצרות ונישואין מעורבים התקבלו בעין יפה.
עימותים עם המסדר הליבוני המשיכו לצבור תאוצה. אלכסנדר נבסקי, טאוטווילאס, ובנו קונסטנטין, הקימו חזית נגד מינדאוגאס, אך תוכניותיהם העלו חרס. טרניוטה הפך למנהיג הסמוגיטים על רקע המרד; הוא הוביל צבא שהגיע עד חופי אסטוניה ומדרום לחם במזוביה. מטרתו הייתה לכבוש את השבטים הבלטיים ולאחד אותם נגד המסדרים הנוצריים ולהקים הנהגה ליטאית. השפעתו המשיכה לגדול בעוד שמינדאוגאס התמקד בכיבוש רותניה. לטרניוטה ומינדאוגאס היו סדרי עדיפויות שונים. הכרוניקה הליבונית מתארת את מורת רוחו של מינדאוגאס לנוכח העובדה שטרניוטה לא כרת בריתות בלטביה או באסטוניה. נראה שמינדאוגאס למד להעדיף יחסים דיפלומטיים (על פני כיבוש). במהלך אירועים אלו, מתה אשתו מורטה, ומינדאוגאס נשא את אחותה לאישה, בזמן שזו הייתה אשתו של דאומנטאס[2]. כנקמה, דאומנטאס וטרניוטה רצחו את מינדאוגאס ושניים מבניו במהלך סתיו שנת 1263. לפי מסורת מימי הביניים המאוחרים, הרצח התרחש באגלונה (לטביה של ימינו). הוא נקבר יחד עם סוסיו, על פי המקובל במסורת אבותיהם. לאחר מותו, נפלה ליטא לתהפוכה ואי סדר. שלושה מיורשי העצר של מינדאוגאס—טרניוטה, חתנו שווארן ובנו הנותר ואישווילקאס, נרצחו במהלך שבע השנים הבאות. היציבות במדינה שבה לאחר שטריידניס הפך לדוכס הגדול של ליטא בשנת 1270 לערך.
מורשתו
מעמדו של מינדאוגאס בהיסטוריוגרפיה הליטאית היה בסימן שאלה עד להתעוררות הלאומית הליטאית במהלך המאה ה-19.[2] בעוד שתומכי הפגאניזם זלזלו בו על בגידתו בדתו, הנוצרים קיבלו את תמיכתו בנצרות בנעימות[2]. הוא אוזכר על ידי הדוכס הגדול גדימינאס, אך לא אוזכר על ידי ויטאוטאס הגדול.[2] מעגל משפחתו לא ממשיך אל מעבר לילדיו; אין תיעוד היסטורי המקשר בינו ובין צאצאיו לבין שושלת גדימינאס. היסטוריון מהמאה ה-20 האשים אותו ב"החרבת המדינה הליטאית".[2] המחקר האקדמי הראשון מאת איש אסכולה ליטאי, אודות חייו של מינדאוגאס, פורסם בשנת 1905.[2] ממצאיו של ההיסטוריון אדווארדס גודאביצ'יוס אשר פורסמו[2] בסוף המאה-ה20, מציינים את יום הכתרתו, אשר הפך ליום חג לאומי במדינה. בשנת 2003, הונצח שמו בגשר מינדאוגאס שבווילנה, במהלך חגיגות לציון 750 שנים להכתרתו. בנבהרדאק שבבלארוס, קיימת גבעת מינדאוגאס, עליה הונחה לזכרו אבן זיכרון בשנת 1993 וכמו כן פסל מתכת בדמותו בשנת 2014.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Kevin O'Connor, The History of the Baltic States, Greenwood Publishing, 2003, עמ' 15, מסת"ב 0-313-32355-0
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 2.8 Artūras Dubonis, Belated Praise for King Mindaugas of Lithuania, Lithuanian Institute of History, 2005, עמ' 17-22, מסת"ב 9986-780-68-3
25556095מינדאוגאס