מיכל לייב כץ
מיכל לייב כץ (זאנגאר) ( 1846 – 5 באוקטובר 1922, יג' בתשרי תרפ"ג), היה מאנשי הישוב הישן, ממייסדי המושבה פתח תקווה, סייע למושבות שהקימו אנשי העלייה הראשונה והעלייה השנייה, יזם בניית שכונות מחוץ לחומות בירושלים, גאל אדמות ארץ ישראל. על שמו רחובות בפתח תקווה ובירושלים.
קורות חיים
כץ נולד בקאריי (קרולי ביידיש) למד בישיבת מהר"ם שיק, ועלה לארץ ישראל בגיל 17 עם רבו, טוביה גדליה פרוינד. ברדת כץ מהאוניה אל הסירה המביאה לנמל יפו החלו המשיטים את הסירה לסחוט כספים הנוסעים באיום כי חפציהם יזרקו לים. כץ חטף משוט מהספן הערבי והחל לצעוק עליו בהונגרית, והסירה הגיע ליפו ללא תוספת תשלום.[1]
כץ למד בישיבת עץ חיים, ונישא לרבקה בתו של ראש הישיבה משה נחמיה כהניו שנפטרה בלידת הבת הראשונה. בשנת 1875 נישא בשנית לפראדל וייסנשטרן אחות אשתו של דוד גוטמן ועבר לגור ביפו.[2]
בעזרת חיים אמזלאג קיבל כץ מהשלטון הטורקי בחכירה את מס הדרכים ("בדל קארוסה"), שהיה נגבה עבור כל עגלה אשר נסעה בדרך ירושלים - יפו. חלק מהכנסותיו העביר לנזקקים באמצעות קבוצת יהודים מכובדים.[3]
ידידותו עם יהושע שטמפפר החלה בעת שזה ראה את כץ מגן על חנוונית יהודיה מפני 3 חיילים תורקים בידו האחת, כאשר בידו השנייה החזיק את תיק הטלית והתפילין. שטמפפר לקח ממנו את הטלית והתפילין, וכך הכה בהם כץ בשתי ידיו עד שהסתלקו.[4]
מרבית שנות חייו עסק במצוות יישוב ארץ ישראל: בייסוד ובסיוע למושבות ובגאולת קרקעות. בשנת 1883 התיישב בראשון לציון וקשר קשרי עבודה הדוקים עם יהושע אוסוביצקי, פקיד הברון.[5] סייע לחברת גאולה ברכישת קרקעות.
לאחר החלטת חובבי ציון בועידת דרוסקניק שהתקיימה בשנת 1887 על פתיחת משרד של חובבי ציון ביפו אשר יטפל במושבות, הציע שמואל הירש, מנהל מקוה ישראל ונציג הברון, את כץ לתפקיד במשרד זה בשל ניסיונו הרב.[6]
כץ הפעיל את קשריו ההדוקים עם תאופיק פחה, מושל ירושלים, על מנת לקיים את פגישת הרצל עם הקיסר וילהלם השני בירושלים בשנת 1898.[7]
שלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה נסע לגרמניה עקב מחלת בתו. בשנת 1920 חזר כץ לארץ ישראל והתיישב בפתח תקווה. לאחר מותו הספיד אותו הרב חיים זוננפלד. כץ נקבר בהר הזיתים.
ייסוד פתח־תקווה – תרל"ח (1878)
בשנת 1878, היה כץ אחד מהמייסדים הראשונים של המושבה פתח תקווה, יחד עם גוטמן, שטמפפר, ברנט, רגנר, ראב. הקרקעות עובדו "על ידי שטמפפר, כץ, ראב ורגנר ומשפחותיהם נשארו ביפו."[8] כץ פיקח גם על נחלתו של זרח ברנט בעת נסיעתו לאנגליה לשם יצירת מקורות הכנסה נוספים.[9]
עקב אומץ לבו וכוחו הרב, מונה כץ גם כאחראי על קניית אמצעי הייצור למושבה. כץ רכש בהמות עבודה בלוד. בעצת האגרונום רגנר רכשו מחרשות אירופאיות. לאחר שהוברר כי נדרשים להם שוורים חזקים יותר כדי להפעיל את המחרשות האירופאיות, נשלח כץ לדמשק לקנות שוורים חדשים.[10]
בשנת 1878 כץ הוביל שיירת גמלים מקלקיליה שנשאה על גבה גרעיני חיטה ושעורה לזריעה. בדרכו הותקף קשות על ידי כפריים ערביים אריסי אנטואן בישארה טיאן. כץ החליט לתבוע את תוקפיו למשפט. בהיות כץ נתין אוסטרי, הקונסול האוסטרי בליווי שני רופאים שבדקו אותו. גזר הדין היה חצי שנת מאסר לעשרים מתוקפיו והתנצלות של טיאן בפני מתיישבי פתח תקווה ושרי יפו.[11]
כץ ואחרים סברו כי הקדחת נגרמה בשל קרבת המושבה פתח תקווה לביצות הירקון, לכן בשנת 1881 נרכשה אדמת יהודייה המרוחקת מהמים.[12] בשנת 1883 נבנו עליה 11 בתים ורפתות. כץ וסלומון נתבעו למשפט בגין בנייה לא חוקית, לכן פנו לעזרתו של הקונסול האוסטרי.[13]
בתאריך 29 במרץ 1886 התנפלו תושבי יהודייה על תושבי פתח תקווה עקב סכסוך קרקעות.[14] מתיישבי פתח תקווה פנו אל כץ ואל שמעון רוקח כדי שייצגו אותם בבית המשפט. המשפט עורר תהודה ציבורית רחבה.[15] בתאריך 19 באפריל 1886 פנו כץ, גוטמן, ראב ושטממפר אל הקונסול האוסטרי וביקשו את מעורבותו כדי שיתקיים משפט צדק, ומתוך כוונה להפוך את "הפרשה לתקרית בינלאומית.".[16]
כץ סייע למתיישבי פתח תקווה בהרחבת שטח המושבה. בשנת 1903 כץ מכר בשותפות עם אנטון קאסר 3,300 דונם בתיווך חברת גאולה עבור מתיישבי פתח תקווה. בשנת 1904 רכשו מתיישבי פתח תקווה 2,800 דונם נוספים שנקראו "אדמות החול".[17] כץ סייע ברישום "אדמות החול" בטאבו על שמם של המתיישבים שרכשו אותה.[18]
סיוע למושבות העלייה הראשונה והעלייה השנייה
ואדי חנין (נס ציונה)
ראובן לרר רכש את אדמת ואדי חנין, שמצפון לה התחילה להתפתח נס ציונה. לשם השלמת עסקת הרכישה חזר לאודסה בשנת 1883, והפקיד את נחלתו ואת בנו משה בידי כץ. בתקופה זו חי משה יחד עם משפחתו של כץ ובעקבות כך נוצרו קשרים הדוקים בין המשפחות. כץ פיקח על העבודות החקלאיות בנחלה, והכשיר את משה בעבודות חקלאיות.[19] כץ דגל בגיוון המשק החקלאי ולכן יזם קשר בין משה לרר לבין הטמפלרים שהיו בעלי ידע בגידול דבורים וברדיית דבש. משה לרר המשיך לפתח את הענף והיה לדבוראי העברי הראשון. בהמשך כץ סייע לראובן לרר גם במשפט נגדו בתואנה כי הדבורים פוגעות בתנובת ההדרים.[20]
גדרה
בתאריך 11 בינואר 1886 פנו נציגי חובבי ציון אל כץ כדי שיטפל בקבלת רישיונות בנייה לבניית מבני קבע למושבה גדרה, כיון שבמושבה נבנו רק רפת, צריף עץ למגורים וצריף ששימש כלול.[21] אחד המכשולים לקבלת רישיון בנייה היה אי קביעת גבול הקרקע בין המושבה לבין בעלי הקרקע השכנים: חוסני ביי, צרפתי בשם פוליבער ותושבי קטרה. כץ הגיע לגדרה בתאריך 24 במרץ 1887 כדי לסייע ביישוב הסכסוך.[22] כץ נסע לעזה מספר פעמים לצורך השגת רישיונות בנייה למושבה. נסיעתו האחרונה של כץ יחד עם פינס הייתה בתאריך 25 בינואר 1888, ואז החל תהליך קבלת הרישיונות.[23]
בחודש אוקטובר 1888 נודע לכץ ששהה אז ביפו כי תושבי כפר שכן לגדרה התקיפו את מתיישביה. כץ פעל לשליחת חיילים עות'מאנים לגדרה להגנת המושבה. תושבי גדרה תארו את חשיבות הגעת החיילים "וברכה לראש ר' מיכל ליב כץ אשר יגע הרבה וימהר לשלוח לנו את החילות כי לולא מהרו לבוא מי יודע מה הייתה אחרית המלחמה? כי ידענו בבירור כי התעתדו בני הכפר לחדש עלינו המלחמה ביתר שאת ויתר עז."[24] כץ שימש כבא כוחם של המתיישבים בתביעה נגד התוקפים. המשפט התנהל בעזה. בפסק הדין זקני הכפר חתמו "כי מעתה הם ערבים בעד כל גנבה ומריבה אשר תקרה במושבה. עתה יוכלו בני המושבה לשבט בהשקט ובבטחה."[25]
בשנת 1905 גדרה הגיעה למשבר בעקבות הדרישה לתשלום "מס העשור" שהגיע עד לשיעור של 50% מהיבול. אנשי גדרה פנו אל כץ על מנת שיסייע להם, כיון ש"כל ה'אפענדעס' שבעזה דורשים. כולם חפצים להרויח מזה, כולם דורשים בקשישים, ואם לא, ילשינו".[26] כץ שילם את המס מכספו, והמתיישבים כתבו לו כי יחזירו לו לאחר "קבלת המעות המגיע לכא"א מבני מושבתינו בעד האלקאהל לקבל מן אמיסטראציון...ובפרט לכב' אשר רבות עמל ויגע בחסדו למען טובתנו בפרט ולמען ישוב אה"ק בכלל."[27]
באר טוביה
השלטון העות'מאני גבה "מס עשור" שהיה 12.5% מהיבול הקרקעי והבהמות הנולדות. מחוז עזה הפריט את גבית המס וכך המס עלה לעיתים עד 50%.[28] המושבה באר טוביה סבלה משנות בצורת ומגפת עכברים, ובשנת 1904 הגיע למשבר כלכלי: מתיישבים נטשו, לרבים מהם לא היו בהמות עבודה, ורובם שקעו בחובות כבדים.[29] לאור המלצתו של ליבונטין, פנו מתיישבי באר טוביה אל כץ בבקשת סיוע למושבה כך שתוכל להיחלץ מהמשבר הכלכלי.[30]
כץ ניהל את המושבה בין השנים 1905–1907 והעביר על שמו את הבעלות על קרקע המושבה. הוא לווה כספים לשם פרעון חובות בגין "מס העשור" ולקנית אמצעי יצור-גרעינים לזריעה ובהמות עבודה. בתקופת הקציר, עבד פיזית באיסוף היבול ואחסונו. כיון שהקרקע הייתה רשומה על שמו, נאלץ גובה המס לנהל את המשא ומתן עימו ולא עם עם המתיישבים, ולגבות את המס על פי החוק. פעולתו של כץ בבאר טוביה במשך 3 שנים הייתה ללא תמורה.[31] המתיישבים כתבו על פעולותיו בעיתון "בקצור אין קץ לעמלו וליגיעו ואין קץ ...ולולא הוא כי אז נחרבה מושבתנו".[32]
כץ בקש מהמתיישבים הצבת שם לרבו ולגיסו שהיו חשוכי ילדים "למען האמת ההיסטורית יש לציין, שהסבת השם ועיבורו שייך לר' מיכל ליב כ"ץ (זאנגאר)... תמורה קטנה... עבור שירותו, לקרוא למושבה בשם עברי והצעתו היא לקבל בשם את באר טוביה שבין כה קיים בכתיב הערבי 'ביר טביה'... לשם הצבת יד לאחד ממייסדי פתח תקווה ר' דוד ב"ר טוביה גוטמן וזכר רבו ר' טוביה גדליה פרוינד. ההצעה התקבלה ברצון ומאז רווח השם באר טוביה עד ימינו."[33]
עין גנים
כץ בשותפות עם אנשי כפר פג'ה הציעו למכירה לחברת גאולה קרקע בשטח של 2,500 דונם שלא נקנו על ידה עקב מחסור באמצעים.[34] קרקע זו נקנתה על ידי עד ידי אפ"ק בשנת 1908, ועל 500 דונם מתוכה הוקם המושב הראשון עין גנים. השלמת העסקה הייתה כה חשובה בעיני כץ, עד כי שהה בכפר הערבי פג'ה ביום כיפור.[35]
יסוד שכונות וגאולת קרקעות
שכונות: זיכרון טוביה, שערי צדק, שבת אחים
כץ הגיש תביעה לבית המשפט העות'מאני בתאריך 16/3/1899 כנגד יורשי יוסף ריבלין כי "בהיות יוסף ריבלין הנזכר בחיים אני ייפיתי את כוחו והתרתי לו לקנות אדמות פרטיות מחוץ ל[חומות] ירושלים ולבנות שם מבנים על חשבוני בהתאם לרצונו. [כמו כן התרתי לו] לרשום את שטרי [הבעלות] החוקיים על שמו ללא כל אזכור של שמי. הוא אכן קנה, בנה ורשם על שמו, בהתאם לייפוי הכוח וההיתר, את כל החלק הבלתי מוגדר ששיעורו חצי [השווה] למנה אחת מכלל שתי מנות".[36]
על קרקעות אלו נבנו השכונות: זיכרון טוביה הבנויה על אדמת 'כרם אל עראק'; שערי צדק הבנויה על אדמת 'כרם אל עדאם'; שבת אחים הבנויה על אדמת 'כרם אל סעדאן'. בשכונות אלו נבנו בתים ובורות מים. הוכחה לאמיתות טענותיו של כץ, הייתה חתימתו של יוסף ריבלין בספר הכוללים המאשרת את קניית הנכסים על ידי כץ משנת 1896.[37] רישום הקרקעות מלכתחילה על שו יוסף ריבלין ולא על שם כץ נבע מאיסור עות'מאני לרישום קרקע על שם מי שאינם אזרחי האימפריה.[38]
כץ בנה את השכונות הללו בשותפות עם משה מלצר קנטרוביץ.
שמה של שכונת זיכרון טוביה ניתן כ"יד לאביו של ר' דוד גוטמן ורבו ומורו ר' טוביה גדליה פרוינד" שהיו חשוכי ילדים.[39]
אחוזת בית
החוזה הראשון למכירת אדמת כרם ג'יבאלי להקמת אחוזת בית נעשתה בתאריך 23 בספטמבר 1906 בין המוכרים: אהרון זליג אטינגר, דוד שלזינגר ומרדכי טננבוים ובין הקונים "עקיבא ויס, מאיר דיזנגוף ויצחק חיותמן".[40]
מימוש העסקה נתקל בקשיים בשל הבירוקרטיה העותמאנית. שניים מן המוכרים ביקשו לצאת מהעסקה בגין הקשיים. המוכרים פנו אל כץ בשל ניסיונו וכישוריו בניהול עסקאות מקרקעין עם השלטונות העות'מאנים. כץ החל לסייע למוכרים בהשגת קושאן ורישיונות בנייה וביקש את סיועו של הקונסול האוסטרי.[41]
ב-17 באוגוסט 1908 הודיעו שלזינגר ואטינגר על הסתלקותם מהעסקה, וב-20 באוקטובר 1908 אישרה האספה את הצטרפותו של כץ כשותף רשמי של טננבוים.[42] ב-24 בספטמבר 1908 התקבל הקושאן.[43] ב־11 באפריל 1909 נערכה הגרלת המגרשים.[44]
הערות שוליים
- ^ י. יערי מ. חריזמן, ספר היובל למלאת חמישים שנה ליסוד פתח תקווה, כרך א', עמודים קל, קלא
- ^ אברהם עץ-הדר, אילנות: לתולדות היישוב בארץ ישראל תק"ץ - תר"ף, בהוצאת המחבר, 1967, עמודים 182, 191
- ^ דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, דף 1638
- ^ 1=י. יערי מ. חריזמן, ספר היובל למלאת חמישים שנה ליסוד פתח תקווה, כרך א', עמודים קל, קלא
- ^ עיתון החבצלת מתאריך 10/8/1888
- ^ שולמית לסקוב, כתבים לתולדות חבת ציון וישוב ארץ ישראל, תעודה 1024 עמוד 275
- ^ שושנה הלוי, פרשיות בראשית בתולדות היישוב, 1989, עמוד 265. אברהם עץ-הדר, אילנות, עמודים 214 - 216
- ^ יהודה ראב, התלם הראשון, עמוד 55
- ^ אברהם יערי, זיכרונות ארץ ישראל, חלק ראשון, עמוד 263
- ^ אברהם יערי, טוביה סלומון, בתוך זיכרונות ארץ ישראל, חלק ראשון בעריכת אברהם יערי, עמוד 253
- ^ טוביה סלומון, בתוך זיכרונות ארץ ישראל, חלק ראשון בעריכת אברהם יערי, עמודים 256- 258. ראה גם א. ל. פרומקין, אחוזה בפתח תקווה, קרן פרומקין, 1980, עמוד 10
- ^ איטה ילין, לצאצאי זיכרונותי, חלק ראשון, עמוד 63
- ^ מרדכי אליאב, בחסות ממלכת אוסטריה, עמודים 207 – 209
- ^ שולמית לסקוב, כתבים לתולדות חבת ציון וישוב ארץ ישראל, כרך 4, עמודים 115 – 124
- ^ עיתון המליץ מתאריך 12/4/1886
- ^ מרדכי אליאב, בחסות ממלכת אוסטריה, מבחר תעודות מארכיון הקונסוליה האוסטרית בירושלים, 1849- 1917, תעודה 85, עמודים 212- ,213
- ^ יוסף כץ, גאולה תתנו לארץ: חברת "גאולה" לרכישת קרקעות 1902–1914, 1987, עמודים 31, 33
- ^ אברהם עץ-הדר, אילנות, עמודים 209- 210. החוזה נמצא בארכיון עירית פתח תקווה, סימול תיק 001.001.001/47
- ^ אריה חשביה, נס ציונה: עיר עם לב של מושבה, 2003, עמוד 17
- ^ אברהם עץ-הדר, אילנות, עמוד 200. על המשמר מתאריך 12.5.1963
- ^ שולמית לסקוב, כתבים לתולדות חבת ציון וישוב ארץ ישראל, כרך 4 תעודה 741 עמוד 25
- ^ שולמית לסקוב, כתבים לתולדות חבת ציון וישוב ארץ ישראל, כרך 5, תעודה 943, עמודים 97-97,
- ^ שולמית לסקוב, כתבים לתולדות חבת ציון וישוב ארץ ישראל, כרך 6, תעודה 1154, עמודים 63- 65
- ^ עיתון חבצלת מתאריך 26/10/1888
- ^ עיתון המגיד מתאריך 29/11/1888
- ^ ש. י. חזנוב, איש מבני בילו – לקט מכתבי יעקב שלמה חזנוב, 1979, עמוד 31
- ^ אברהם עץ-הדר, אילנות, עמוד 237
- ^ ש. י. חזנוב, איש מבני בילו – לקט מכתבי יעקב שלמה חזנוב, 1979, עמוד 31
- ^ עיתון הזמן, 4 ינואר 1904
- ^ אברהם עץ הדר, אילנות, עמודים 217-218
- ^ עיתון השקפה מתאריך 8/5/1907
- ^ עיתון השקפה, 10 נובמבר 1905
- ^ ד. נוימן, יד לקסטינה (באר טוביה) חוברת א, זיכרונות יעקב ליברמן, עמוד 48
- ^ יוסף כץ, גאולה תתנו לארץ: חברת "גאולה" לרכישת קרקעות 1902–1914, 1987, נספח 1
- ^ אברהם עץ-הדר, אילנות, עמוד208
- ^ אמנון כהן, יהודים בבית המשפט המוסלמי, עמוד 352
- ^ אמנון כהן, יהודים בבית המשפט המוסלמי, עמוד 355
- ^ אמנון כהן, יהודים בבית המשפט המוסלמי, עמוד 358
- ^ אברהם עץ-הדר, אילנות, עמוד 201
- ^ ע. א. ויס, ראשיתה של תל אביב, עמודים 103 - 100
- ^ מרדכי אליאב, בחסות ממלכת אוסטריה, מבחר תעודות מארכיון הקונסוליה האוסטרית בירושלים, 1849 – 1917, עמודים 346 – 347, 348 – 349
- ^ חנה רם, היישוב היהודי ביפו בעת החדשה : מקהילה ספרדית למרכז ציוני, 1996, עמוד 239
- ^ יוסף כץ, חברת אחוזת בית 1906–1909 – הנחת היסודות להקמתה של תל אביב, קתדרה 33 שנת 1984, עמוד 185
- ^ עדנה יקותיאלי כהן, עקיבא אריה ויס והעיר העברית הראשונה, קתדרא מרס 2010 עמוד 138
מיכל לייב כץ33413208Q110892160