מיכאל אנמאן
מיכאל אֶנֶמאן (Michael Eneman; 1 בפברואר 1676, אנשופינג (אנ'), שוודיה – 5 באוקטובר 1714, אופסלה, שוודיה) היה מזרחן שוודי, איש דת ופרופסור באוניברסיטת אופסלה. ביקר בארץ ישראל בשנים 1711–1712.
קורות חייו
מיכאל אנמאן החל ב-1695 לימודי תאולוגיה ופילולוגיה באוניברסיטת אופסלה. ב-1703 הגיש שתי עבודות גמר לתואר מוסמך. האחת, "על קברי קדמונים", שבה הראה את בקיאותו בשפות ובכתבים הקלאסיים וכן בעברית ובתנ"ך ואף שילב מידע ארכאולוגי.[1] העבודה השנייה, "על קבורת ישו", התמקדה בסוגיות תאולוגיות. אחרי קבלת התואר האוניברסיטאי התמסר אנמאן ללימודי דת, וב-16 במאי 1705 הוסמך לכמורה. ב-1706 נרשם להמשך לימודים בגרייפֿסוואלד, וב-1707 קיבל שם תואר דוקטור והמשיך לקנות דעת מפי מלומדים בשטטין, ברלין, ויטנברג ולייפציג.[2] ב-1708, בעיצומה של מלחמת הצפון הגדולה, הגיע למפקדתו של קרל השנים עשר, מלך שוודיה, באַלטרַנשטַד (אנ') שבסקסוניה על מנת להתגייס לצבא שוודיה בתפקיד כומר.
אחרי מפלת השוודים בקרב פולטבה ב-1709 הלך אחרי מלכו לגלות בבנדרי, ומשם נשלח לקונסטנטינופול לשמש ככומר הצירות השוודית וכדי לסייע, בין היתר, לשבויים השוודים שנמכרו לעבדות בטורקיה. המלך ביקש מאנמאן לשכלל את ידיעותיו בשפות המזרח ולהשיג מידע מכל סוג, דתי, מינהלי, פוליטי וצבאי וחברתי.
בארץ ישראל
בקיץ 1711 יצא אנמאן מקונסטנטינופול למצרים ולארץ ישראל בשליחות מלכו ובמימונו. המניע לשליחות זו נעוץ באדיקותו הלותרנית של המלך ובעניין שגילה בתנ"ך. לימודי היהדות והשפה העברית זכו בתקופה זו בשוודיה לפריחה. ב-1703 הושלם תרגום מחודש של המקרא לשוודית – "תרגום המלך קרל ה-12". בשנים 1691–1720 הוגשו באוניברסיטאותיה 82 חיבורים לתואר דוקטור בתחום היהדות, ובאירועים חגיגיים נישאו נאומים בעברית. עוד ב-1710 שלח המלך לארץ ישראל שלושה מקציני צבאו, בהם קורנליוס לוס, וב-1715 שלח את איש הכנסייה והמזרחן הנריק בנצליוס (אנ'). השכלתו של אנמאן ובקיאותו בשפות המזרח (כולל יוונית) הכשירו אותו לחקר הארץ.
אנמאן הפליג מסמירנה לאלכסנדריה שבמצרים, ומשם במעלה הנילוס לקהיר, שבה שהה כשלושה חודשים. בתוך כך יצא לסייר במשך כחודש ימים בסיני, וביומנו תיאר את מנזר סנטה קתרינה וסביבתו וכן הביא סקירה של הבדואים בחצי האי.[3] באפריל חזר לקהיר ובסוף מאי הפליג מנמל דמיאט ליפו, שבה נאלץ להתעכב עד שנמצאה שיירה מאובטחת לירושלים. בן לווייתו של אנמאן למסע היה עמיתו מימי הלימודים באופסלה, יוהאן סילפֿרקרנץ (Sjlfvercrantz), מפקח בלשכת המסחר השוודית שנשלח כדי לבדוק אפשרויות סחר עם הלבנט; בהגיעם ליפו נפרדו דרכיהם וסילפֿרקרנץ פנה לצפון הארץ.[4] אנמאן הגיע לירושלים בתחילת באוגוסט והתאכסן במנזר סן סלוודור. למרות תסמיני מחלת השחפת שבה לקה, לא חדל מסיוריו בעיר ובסביבות העיר וכן יצא לביקורים בבית לחם, במנזר מר סבא שבמדבר יהודה ואף בים המלח. ביומניו הקדיש לירושלים מקום נרחב. בספטמבר ירד ליפו והפליג ממנה לעכו ומשם נסע לאתרי הנוצרים בגליל. בהמשך מסעו הגיע דרך צור וצידון – לדמשק, עבר בבעלבכּ ומטריפולי, שבה נפל למשכב למשך כחודש, יצא בדרכו חזרה לארצו. אחרי ביקור קצר בקפריסין במרץ 1713 הפליג לסמירנה שבה השתהה כשלושה חודשים בשל מחלתו ולקונסטנטינופול הגיע ב-20 ביוני 1713.
במרוצת שתי שנות מסעו במצרים, בארץ ישראל ובסוריה, בחן אתרים עתיקים, אך בעיקר התייחס למצבם של המוסדות הנוצריים, של בני העדות השונות ושל הלא-נוצרים.
ביולי 1713 שב אנמאן למחנה המלך, שהועתק בינתיים מבנדרי לדידימוטיכו בתראקיה. אנמאן נמצא עם מלכו הגולה גם בעת שהיה אסור זמנית במבצר דֶמירטֶשׁ (Timurtaş) באדירנה. מסופר כי המלך לא נלאה מלשמוע שוב ושוב את רשמיו של אנמאן ממסעו. רק באוקטובר הורשה אנמאן לחזור לארצו. את הדרך עשה במקומות שונים באירופה, בהונגריה, בגרמניה ובהולנד, שבהם פגש מלומדים ולמד בספריותיהם. הוא חזר לארצו ב-5 באוגוסט 1714, וב-26 בספטמבר נערך טקס מינויו לפרופסור לשפות המזרח באוניברסיטת אופסלה.[5] במהלך שנות המסע הלך מצב בריאותו והורע. ב-29 בספטמבר, על ערש דווי, נשא לאישה את ארוסתו מנוער ושישה ימים לאחר מכן הלך לעולמו, והוא בן 38.
כתביו
אנמאן ניהל יומן מסעות מפורט ושלח מכתבים לעמיתיו שבהם תיעד את תצפיותיו ורשמיו. היומן והמכתבים, האצורים בספריית אוניברסיטת אופסלה ובארכיון הלאומי השוודי, לא פורסמו בתקופה שבה המידע שהכילו לא היה מוכר. ב-1740 הובא לדפוס פרק בודד מיומניו של אנמאן תחת הכותרת "מסע בארץ הקודש".[6] בשנות השישים של המאה ה-18 ראו אור כמה ממכתביו. ב-1889, 175 שנים לאחר מותו של אנמאן, הפיק המזרחן והתאולוג קרל נילנדר (Nylander) את הספר "מסע במזרח 1711–1712", שבו קובצו חלקים מיומנו של אנמאן, למעלה ממחציתם על ארץ ישראל, בעיקר על ירושלים, ולכך נוספו ביוגרפיה וביבליוגרפיה.[7] פרקים בודדים מתוך הספר תורגמו לשפות אחרות. בעברית הופיעו קטעים ספורים: תיאור שהייתו של אנמאן ביפו, רשמים ממצב היהודים בירושלים וכן שניים ממכתביו. יתר כתביו של אנמאן, בהם דפי יומניו מתקופת פעילותו בקונסטנטינופול, נותרו עדיין ללא פרסום.
אנמאן רכש, ככל הנראה באיסטנבול, ציור של מכה, שבמרכזה מסגד אל-חראם ובלבו הכעבה, והביאו עימו לארצו. ציור זה היה הראשון שהציג את מכה בצורת מפה נרחבת (במבט מצפון-מזרח, כביכול ממעוף הציפור) והראשון שפרש את מראה המסגד והכעבה בפני אנשי המערב.[8]
לקריאה נוספת
- מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, עם עובד ודביר, תשכ"ו; על מיכאל אנימן[9] – בעמ' 31; על "מצוקת היהודים בירושלים ובארץ ישראל" – בעמ' 390–361; על יהודי ירושלים בכתבי אנמאן – בעמ' 134–135, על יהודי צפת – בעמ' 137 ועל יהודי חברון – בעמ' 139
- נתן שור, "שליחיו של קרל ה-12 לארץ-ישראל", ספר וילנאי, ירושלים: הוצאת אריאל, 1984, עמ' 426–428
- Joachim Östlund, "A Lutheran in the Holy Land: Michael Eneman´s Journey, 1711-12", in: Judy A. Hayden, Nabil Matar (eds.), Through the Eyes of the Beholder: The Holy Land, 1517-1713, Brill 2013, pp. 207–224
- Erik Gren, "Michael Eneman", Svenskt biografiskt lexikon, Stockholm 1950 (בשוודית)
(על מיכאל אנמאן בלקסיקון הביוגרפיות הלאומי של שוודיה)
קישורים חיצוניים
- מרדכי לוי, מסע לארץ-ישראל: שני מכתבים של התיאולוג השבדי מיכאל אנמאן (1712), קתדרה 53, תשרי תש"ן – ספטמבר 1989, עמ' 84-75
הערות שוליים
- ^ אנמאן למד עברית באופסלה אצל השבתאי המומר יוהאן קֶמפֶּר (משה בן אהרון כהן מקרקוב)
- ^ גרייפֿסוואלד (גרמניה) ושטטין (פולין) נכללו בתקופתו בפומרניה השוודית
- ^ אנמאן היה השוודי הראשון שסייר בהר הגבוה בסיני (על פי הביוגרפיה שלו בנורדיסק פמילייבוק, 1907)
- ^ סילפֿרקרנץ מת ונקבר בעכו ב-16 ביולי 1712; אנמאן אסף את חפציו של חברו, כולל תזכירים שחיבר, והביאם לשוודיה
- ^ המינוי אושר בהמרצת המלך שנתיים קודם לכן, עוד בהיותו במצרים
- ^ Resa öfver det heliga landet; לכך דאג המזרחן אנדראס נורליוס (Norrelius), שהיה באותה תקופה מנהל הספרייה
- ^ Eneman, Michael, Resa I Orienten, 1711-1712 (ed. Karl Uno Nylander), Upsala: Schultz, 1889
ב-2012 נדפסה מהדורת צילום של הספר; לתמונת העטיפה של מהדורה זו אין קשר לתוכן הכתוב - ^ הציור (שמן על בד, 85 x 111 ס"מ ללא המסגרת) מכונה בשם "מפת-מכה של אופסלה" והוא אצור באוספי ספריית האוניברסיטה שם
- ^ תעתיק השם לעברית כאן אינו תואם לזה שנקטו חוקרים אחרים
