לישרים תהילה

לישרים תהילה

"לישרים תהלה", מהדורה ראשונה

לישרים תהילה הוא מחזה מוסר פסטורלי מאת רמח"ל. שמו מבוסס על הפסוק ”לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה”. עלילתו היא אלגוריה המעמתת בין מידות טובות לבין מידות רעות, המאונשות כדמויות. היצירה עוסקת במאבק בין אמת ושקר, בפער בין העולם ההמוני וחיצוניות כוזבת לבין העולם הפנימי הישר, במידות הנפש ותיקון עולם, בביטחון ואמונה, בהשגחה ובשמחה האמיתית. המחזה נכתב לכבוד חתונת "כה"ר יעקב די גאויש עם הכלה רחל דא וויגא אינריקש" ונדפס לראשונה באמסטרדם בשנת ה'תק"ג (1743) בחמישים עותקים. מאז יצא בהוצאות רבות. המחזה השפיע על יצירות ספרותיות עבריות בדורות שלאחריו.

הגיבורים העיקריים ותקציר העלילה

גיבורים מרכזיים

• אמת – אביו של יושר, מייעד אותו לתהילה, ורושם את סימניו אצל משפט.
• יושר – בנו של אמת, לו נועדה תהילה.
• תהילה – בתו של המון, נועדה ליושר, אבל כמעט ניתנת לרהב.
• שכל – ידידו של יושר. מעודד את יושר בשעותיו הקשות, ומסייע לסיום הטוב של העלילה.
• סבלנות – מינקת יושר, מדריכה אותו בזמנים הקשים.
• מחקר - מתבודד שמחקריו מנחמים את יושר.
• רהב – גדל בבית דמיון, תרמית, חברו, מקדם את עניינו.
• סכלות – שפחת המון, מזלזלת בדרכי החכמה של שכל ויושר.
• המון – אביה של תהילה.
• תאווה – שפחת אמת, אמו של רהב.
• צבא המבוכה – החליפו בין יושר לבין רהב.
• משפט – מלך המקום. לבסוף שולל את זיהויו של רהב כבנו של אמת, ומאשר את זיהוי יושר.

תקציר העלילה (פתשגן המשל)

לאמת נולד בן. היה הסכם בינו לבין המון, שבנו של אמת, יושר, יישא את בתו של המון, תהילה. אלא שהעניינים מסתבכים, ותהילה כמעט ניתנת לרהב, בנה של תאווה שגדל בבית דמיון, בהשתדלותו של תרמית. עד שבשעת סערה במשתה לכבוד החתונה אחד הזקנים הזכיר את הסימנים של יושר, ושכל הוכיח שיושר הוא החתן ולא רהב, ותהילה ניתנה ליושר. וייקח יושר את תהלה ורוחה היתה. וישמחו כל העם מאוד ויברכו את ה'.

מבנה המחזה ומסריו

מתוך "לישרים תהלה"
מאת רמח"ל
הֵן פֹּה אֲשֶׁר עוֹמֶדֶת עַתָּה לְבַדִּי אָנִי, אֶשָּׂא לְבָבִי אַף־כַּפַּי אֶפְרֹשָׂה, אֶשְׁפּוֹךְ בְּמַר נַפְשִׁי אַף־רוּחִי יַחַד לִפְנֵי אֱלֹהָי, כִּי זוּלָתוֹ אֶַפֶס מָנוֹס וּמִשְׂגָּב סֶלָה. אוּלַי בְּעָנְיִי יֵרֶא, אוּלַי יְחַלֵּץ זֹאת נֶפֶשׁ נִבְהָלָה מִמּוֹקְשִׁים חִנָּם אֶל־רַגְלָהּ שָׁתוּ. מוֹשֵׁל בְּעֹז עוֹלָם, שַׁלִּיט וָמֶלֶךְ, אֶחָד וְאֵין בִּלְתֶּךָ, יָכוֹל, אֲשֶׁר אֵין קֵצֶה אֶל־עֹז יְכָלְתָּךְ סֶלָה: אֶל־חֶפְצְךָ מֵשִׁיב הִנֵּה אֵינֶנּוּ, אַף־צוּר אֲשֶׁר כָּמוֹךָ הֵן בַּשְּׁחִָקִים אָיִן, אַף כִּי בְּכָל־הָאָרֶץ, מִי זֶה וְאֵי־זֶה הוּא אָמַר וַתֶּהִי, אוֹ יַעֲמִיד עֵצָה אִם לֹא צִוִּיתָ? מִי הוּא אֲשֶׁר־יָרִים אוֹ מִי יָנִיחַ יָדוֹ וְרַגְלוֹ, צוּר בִּלְתִּי יָדָעְתָּ! מִי הוּא אֲשֶׁר־יִשְׁקוֹט בַּל תַּשְׁקִיטֶנּוּ, אוֹ מִי יְעֻנֶּה לֹא עִנִּיתוֹ אָתָּה. אָנָּא רְצֵה־נָא, הֵעָתֵר אֶל־נֶפֶשׁ, זוּלָתְךָ מָנוֹס לָהּ לֹא יָדָעָה, הוֹאֵל עֲשֵׂה־נָא חֶסֶד עִם לֵב בְּעָנְיוֹ מָר, רוּחַ דִּכִּיתָ. גַּלֵּי חֲמַת אַפֶּךָ אָנָּא רְצֵה הַשְׁבִּיתָה, וּכְאָב רְצֵה־עוֹד אֶת־נֶפֶשׁ הוֹכָחְתָּ. הוֹאֵל וְהוֹצֵא־נָא רַגְלִי מֵרָשֶׁת, הוֹאֵל שְׁבוֹר פַּח, בּוֹ כָּעוֹף נִלְכָּדְתִּי, לָמָּה לְעַוָּל, חֵלֶק נַפְשִׁי תְּהִי, אֶל־אִישׁ כָּזָב שָׂנֵאתָ לָמָה אֱהִי מִרְמָס, לָמָּה יָרִיעוּ עָלַי רְשָׁעִים אַף־בִּי יִתְעַלָּלוּ זֵדִים אֲשֶׁר תִּעַבְתָּ. אֶהְיֶה לְצַדִּיק חֶבֶל, אַל אֶל־בְּנֵי עַוְלָה, אֶהְיֶה אֶל־יֹשֶׁר אָמָה, וְאַל־נָא בֵּית רַהַב שַׁלָּטֶת.
(תפילת תהלה בחלק ב, שיחה ג)

המחזה מחולק לשלשה חלקים. בחלק הראשון דברים מפי המשל וארבע שיחות, בחלק השני ארבע שיחות, ובחלק השלישי שש שיחות.

בפתח המחזה סוקר רמח"ל את מבנהו, המובא להלן כלשונו, ובגוף המחזה הוא מציין את המשתתפים בכל שיחה (מידע זה מובא להלן בסוגריים):

חלק א
המשל מדבר ירמוז על עניין המשל ותועלתו, ויבאר שבח החתן והכלה, שעליהם נוסד המשל הזה, ויחס המשל הזה להם:

שיחה א (תהלה לבדה בשדה בין ההרים) ירמוז על חמס בני האדם שחומסים את חק האמת והראוי, במה שזונים אחרי ההבל ומגדילים ומהללים את הרהב:

שיחה ב (רהב ותרמית) על הכח אשר לתרמית על ההמון נגד השכל ומופתי ראיותיו:

שיחה ג (שכל יושר וסבלנות) על הפסד המנהגים הנוהגים, להגדיל הרשע והסכלות ולהשפיל הישרים והתמימים ומיאון ההמון לקבל המוסר, ויראה שבח ההתבודדות וגנות החברה הבלתי טובה, ויבאר הביטחון ואמונת הלב הראוי לאיש הישר:

שיחה ד (המון וסכלות, אחר כך ילך המון ונשארה סכלות לבדה) ירמוז על גנות החכמים והלומדים בעיני הסכלים, ועל אומץ לב הסכלים ועליצותם:

חלק ב
שיחה א (שכל ויושר בשדה, אחר כך הולך שכל ונשאר יושר לבדו) ירמוז על התקוה הראויה לאדם בעת צרותיו, ויבאר גנות הסכלים והרמאים ומעשיהם המקולקלים. ויבאר טעות העין והראות:

שיחה ב (יושר נשאר לבדו ומוצא מחקר מתבודד בהר) ירמוז היות ראוי לאיש המשכיל להסיח הדאגה מלבו, וישתמש לזה התכלית במנוחת השדה והמים, ובחפוש קצת מדברי הטבע, שבהם יסיר מחשבות עצב מלבבו, ובם יכיר את גדולת הבורא ית"ש וישבחהו על נפלאות מעשיו; ויבאר צורת הצמחים וצמיחתם וחלקיהם והדבש והשעוה הנלקחים מהם ושאר ענייניהם:

שיחה ג (תהלה באה בשדה לבדה, אחר כך רואה את יושר מרחוק ובורחת) ירמוז היות ראוי לאדם לשום ביטחונו בה' ולהתפלל לו בצרותיו, וגם לכבוש את כעסו שלא לדחוק את השעה:

שיחה ד (סכלות ותהלה) ירמוז שלפעמים אף על פי שאין אדם רואה, מזלו רואה:

חלק ג
שיחה א (המון, תהלה, רהב, תרמית ושאר קרואים במשתה בבקר קודם החופה) על אמתת ההשגחה, ועל מה שהיצר מפתה את בני האדם ליחס הכל לטבע ולמקרה, ויבאר מציאות הרעמים והברקים והזועות, ויראה הלעג שלועגים הלצים על יראי החטא, ועצת הזקנים והחכמים נגד פתוי היצר:

שיחה ב (סכלות הולכת לבקש שכל. אח "כ תמצא אותו עם יושר) ירמוז איך הסכלים מוכרחים בסוף לבקש את החכמים ולדפוק על דלתותיהם כשתתגלה חרפת הדמיון:

שיחה ג (המון ורהב והזקן ושאר קרואים לפני משפט מלכם) בגילוי שקר הרהב וכזב ההבל בכח המשפט:

שיחה ד (שכל ויושר הולכים אל בית המשפט והמון ושאר העם שם) חרטת בני האדם על שלא הלכו אחר השכל, כשמגעת להם הרעה:

שיחה ה (שכל המון ותהלה ויושר ושאר קרואים לפני משפט) גילוי ערך היושר וחשיבותו באמת והיות התהלה נאוה לו לבדו:

שיחה ו (חברת משוררים, יושר ותהלה, המון ושכל ושאר קרואים בבית המון אחר החופה) ירמוז על שמחת העולם כלו בהתישר הדברים ועמוד הכל על מכון האמת:

בין "מסילת ישרים" לבין "לישרים תהילה"

ספר המוסר "מסילת ישרים" והמחזה "לישרים תהילה" חוברו על ידי רמח"ל בעת שהותו באמסטרדם. "מסילת ישרים" עוסק בדרך הישר בעבודת השם תוך תיקון מידות הנפש, על פי מאמר החסיד רבי פינחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים (מסכת עבודה זרה, דף כ' עמוד ב').

"לישרים תהילה" עוסק בתיקון אדם ועולם. הגרסה הראשונה של "מסילת ישרים" חוברה כשיחה בין חכם וחסיד. השיחה בין יושר ושכל ב"לישרים תהילה" במידת מה מזכירה אותה בצורתה. אם "מסילת ישרים" הוא הדרכה שכלית מדוקדקת היאך להתהלך בדרך ה', הרי ש"לישרים תהילה" מרפא לנפש ותמיכה לרוח של ישרי לב כהתמודדם עם בלבול העולם. אם בספר "מסילת ישרים" רמח"ל ניצב כצדיק המכוון את התועים בגן המבוכה אל דרך הישר; הרי שב"לישרים תהילה" הוא כחכם המכיר את נפש האדם, על מחשבותיה ורגשותיה, לפני ולפנים, מלמד את נפלאות ההשגחה, ומעמיד חזון שיש בו מריח ניחוח של טהרה וקדושה וגאולה.

מקורות המחזה

ביהדות איטליה הייתה סברה שצורת המחזה מקורה במקרא: הטרגדיה – בספר איוב, הקומדיה – במגילת אסתר, הפסטורליה – במגילת רות. מתקופת הרנסאנס ואילך הייתה גם מסורת של חיבור מחזות בעברית, אם כי כישרונו השירי והדרמטי של רמח"ל עלה לאיך ערוך על היוצרים היהודים שקדמו לו.

כתב אברהם מנחם מנדל-מור:

השיר הדראמטיקי הוא הדובר על עניין מיוחד ונותן דבר בפי אנשים שונים, איש איש כפי מחשבתו ודעתו על העניין המדובר, גם הוא היה כבר לעברים מימי קדם, ושתי דוגמאות לנו ממנו בכתובים, הלא הם ס' שיר השירים הנותן לפנינו עלם טוב רואי ועלמה רבתי חן הנצמדים יחד בעבותות ידידות, ואמרות טהורות בשפתותיהם על דבר תוקף שלהבת האהבה הבוערה בקרבם, ונאמנו דברי חז"ל באמרם כי קדש קדשים הוא, באשר האהבה הטהורה בת השמים היא וממקור עליון מחצבתה. והשני הוא ס' איוב המצייר לעינינו דעות אנשים שונים על משפטי ה' ומעשיו לבני אדם, והמוסר היוצא ממנו הוא, כי קצרו עינינו מהבט אל מפלאות תמים דעים, באשר גם הרעות אשר מאתו תצאנה טובות הן לנו.

המחזה "לישרים תהלה" נסמך על המחזה "מגדל עוז" שרמח"ל חיבר בבחרותו, והוא מעין פיתוח עמוק, בשל ונעלה של מחזהו הקודם (ראו בהרחבה להלן).

כמחזה מוסר, "לישרים תהלה" דומה חיצונית למחזות המוסר של ימי הביניים שדמויותיהם האנשה של מידות, אלא שרמח"ל איננו עוסק בלבד במידות באופן מופשט כמו במחזות הישנים; וגם אין מחזהו עוסק בהתלבטות בין טוב ורע, אלא בהבדלים בין אמת ושקר. הדמויות שבמחזה אינן רק מידות כלליות, כבספר "מסילת ישרים", אלא רמח"ל הפיח בהן רוח חיים, כך שכל דמות קמה לחיים כברייה ייחודית כשלעצמה; מה שמאפשר לפרש את המחזה באופנים רבים. מהבחינה הזו, למרות כל המקורות שהשפיעו על "לישרים תהילה", זו יצירה מקורית.

מבחינה לשונית רמח"ל עושה שימוש רב בהרמזים מקראיים.

"מגדל עוז" ו"לישרים תהלה"

המחזה "לישרים תהלה" נסמך על המחזה "מגדל עוז" שרמח"ל חיבר בבחרותו, והוא מעין פיתוח עמוק, בשל ונעלה של מחזהו הקודם. שני המחזות כתובים בצורה של טרגיקומדיה פסטורלית, צורה שחודשה ברנסאנס והגיעה לשיאה במחזות הפסטורליים של המשוררים האיטלקים טאסו וגואריני , כמאה וחמישים שנה קודם לרמח"ל. גיבורי המחזות הפסטורליים, זוג אוהבים שהמציאות מונעת את מימוש אהבתם, מצויים בארקדיה, ארץ דמיונית פלאית קדומה, שבה הם לומדים לתקן את מידותיהם עד שלבם מיטהר. תכלית המחזה לרפא את הנפש ולהשיב את ההרמוניה בינה לבין עצמה, בינה לבין העולם, ולעולם. לפיכך, לא בכדי הגיבורים של "מגדל עוז" נקראים שלום ושלומית. הדברים הללו קיימים גם במחזה "לישרים תהילה", אלא שהמחזה פחות אגדי, עמוק ומקיף יותר מחשבתית, נשגב בסגנונו, ופניו מכוונות לעתיד, כשנושאו העיקרי מידת היושר וניצחון האמת את השקר. אם "מגדל עוז", כמחזה הנסוב על אהבה תמימה, קרוב ברוחו ל"שיר השירים"; הרי "לישרים תהלה", כמחזה פועל צדק, קרוב ברוחו לספר תהלים. בפרט, הרבה שורות במחזה נסמכות על ביטויים מהמקרא, תוך חידושי מליצה שרמח"ל הסבירם בספר "לשון לימודים".

נדגים קטעים הדומים זה לזה בשני המחזות: מבוא המשל בשני המחזות, שלום מדבר אל לבו ומאמר יושר, תפילת תהילה ותפילת שלומית, שלום מדבר עם ההד וכך גם תהילה, ועוד כהנה וכהנה. אלא ששני המחזות שונים זה מזה ברוחם, בסגנונם ובלשונם. "מגדל עוז" נכתב בהשראת המחזה "הרועה הנאמן" של גואריני, וקרוב אליו בסגנונו ובלשונו. לעומת זאת, התוכן, הלשון והסגנון של "לישרים תהלה" מקוריים יותר. כתב אברהם כהנא:

"מה שונה היא שירת 'לישרים תהלה' מאותה שב'מגדל עוז'. באחרון הננו מוצאים את השפעת המקרא ודמיונות הזהר ושפע תמונותיו, תמונות אידיליות, אולם ב'לישרים תהלה' אנו מוצאים את הפילוסוף והאיש המנוסה שהרבה, הרבה למדוהו מקרי החיים ונסיונותיהם. ה'לישרים תהלה' הוא דרמה אליגורית. המחבר הגלים את המושגים המופשטים, הלבישם עצמות ובשר, וגם נתן להם את שמם העצמי, המופשט, ותכלית הספר היא פלוסופית במלואה, בעוד שאותה של 'מגדל עוז' היא לירית".

השפעת המחזה והערכתו

המחזה "לישרים תהילה" נחשב לפסגת שירתו של רמח"ל. זו יצירה שלא הייתה כמוה בישראל מאז חתימת כתבי הקודש, שבמשך דורות עשתה כנפיים לדמיון קוראיה להרימם מעל לסביבת החיים שהיו שקועים בה, ואשר השפיעה מאוד על הספרות העברית החדשה בדורות שלאחריו. למעשה במשך כמאה שנים כמעט כל משורר עברי ניסה לחקות את רמח"ל וחיבר מחזה בהשראת "לישרים תהילה", בהם: "עמל ותרצה" מאת שלום הכהן, "אמת ואמונה" מאת אד"ם הכהן, "משל ומליצה" מאת מלבי"ם, "תפארת בני בינה" מאת אברהם בר גוטלובר, ואחרים.

כתב פישל לחובר:

"הספר 'לישרים תהלה' של לוצאטו היה כספר-המופת בימי ההשכלה וזכה לחקויים רבים. 'פתשגן המשל' של לוצאטו על-דבר יושר בן-האמת, היוצא ובא בין העם ואיש לא יכירהו, ועל-דבר רהב, המתחבר אל תרמית ולוקח את לב ההמון ועוד מעט ולו תנתן התהלה ותהיה לו לאשה – פתשגן-המשל הזה היה חביב על האנשים, שלא זכו גם הם בתהלת ההמון. והלא רע יושר הוא פה שכל ואליהם נלוה גם מחקר בעוד שהסכלות הגסה היא שפחת ההמון – והניצחון האחרון הן גם הוא ליושר ולשכל. המשכילים כאילו ראו כאן את ניצחונם. הספר היה להם כעין ראי, שמתוכו נשקפו להם מלחמותיהם ותקוותיהם, ולכן היה חביב עליהם, עד כדי 'לרקוח' ולעשות כמוהו. בכלל הייתה הצורה האליגורית, צורת המשל, שיש בה מן ה'חכמה' והשכליות, חביבה על אנשי ההשכלה. ובה הן אפשר היה להביע דברים, שההבעה המפורשת, הגלויה, הייתה קשה להם. רבים הם אפוא אשר נסו לעשות כמעשה לוצאטו ב"לישרים תהלה", עד שכמעט אפשר להגיד, כי לכל חבורה וקבוצה של המשכילים היה מין “לישרים תהלה” שלה, שעל-פיהו גם נכיר הרבה את פני החבורה והקבוצה הזאת עם חלומותיה, תקוותיה ואמונותיה."

כתב חיים נחמן ביאליק:

"שיר חזיונו הגדול, מבחר פרי עטו, 'לישרים תהלה', שפרסם באחרית ימיו המעטים והמלאים יגון, מעיד, כי כישרונו לא תש ולא הועם, אלא אדרבא, עוד הוסיף כוח ויפעת זוהר. שפתו מורטה, מחשבתו נתעשרה, ציוריו נתגבשו כבדולח, דמיונו הפיוטי רוכז והטכניקא שלו נשתכללה. בחזיון זה, עם כל פשטות תכנו ובנינו, יש בו כבר מכל הסמנים של פרי רוח מבוכּר, ומצד סגנונו הנפלא ראוי הוא להיות יצירת מופת... שירת רמ”ח בשעתה הייתה כעין 'גילוי', כעין נתיבה חדשה לא ידעה איש מן הקודמים לו. כמעט מהפכה. כולה הייתה חדשה; ברוח הנשגב שבה, בשפתה המלוטשה והמצומצמת, בפשטותה הטבעית ובהירות הגיונה, בצורת בנינה הנוח ומשקלה המרווח ובמקצת גם בחמרה ותכנה."

כתב הרב דב כ"ץ:

"ביטוי להשקפתו המוסרית של רמח"ל, משמשים גם השירים והדרמות שלו המבוססים על אדני קודש. בעיקר, יש לראות תוכחת חיים וביקורת חריפה על שחיתות העולם במחזה שלו: 'לישרים תהלה'. בדרמה אליגורית זו, מביע רמח"ל את השקפותיו הפילוסופיות בצורה מיוחדת. הוא אינו מציג את הכוחות הרעים והטובים של האדם בדמויות של גבורים ידועים, בתור נושאי הסיפור או הדרמה, כדרכם של אחרים, אלא לוקח את המושגים המופשטים עצמם, קורם עליהם בשר, גידים ועצמות, נותן להם את שמם העצמי המופשט, ומגלם אותם כאילו הם דמויות המושלות בחיים. המיצגים בדרמה שלו הם: השכל והיושר, הרהב והתרמית, התהלה והסכלות ועוד, המופיעים בעצמם כגבורים המשחקים בה את התפקידים בתור דמויות חיות. בדרמה זו הוא מותח ביקורת על העולם, שהשקר והסכלות הם המושלים עלי תבל, ואנשי הגאוה והתרמית הם הנוחלים תהלה וכבוד ולהם הגדולה והתפארת, תחת אשר אנשי השכל והיושר, אנשי האמת הם לבוז וללעג ואין איש שם אליהם לב... לוצטו שופך את לבו התמים ומביע את שנאתו לחיי השקר הללו ומתאונן על חיי ההבל ושאיפות הקנאה והכבוד השוררים עלי תבל, האוכלים את האדם והגוזלים את מנוחתו. הוא משתוקק לברוח מן העולם ההבלי הזה, אשר כולו שאון ורעש המהמם את האדם, ולשוב אל הטבע לחיות חיים שאננים ושקטים, חיי תום ושלוה... כאן מתגלות לפנינו שאיפותיו של לוצטו לחיים ישרים ותמימים, אשר רק בהם הוא רואה מנוחה ואושר האדם".

לקריאה נוספת

• משה חיים לוצאטו, לישרים תהלה, עם הקדמה ותולדות לוצטו מאת מענדל מוהר, למברג תרי"ט
• משה חיים לוצאטו, לישרים תהלה, מוגה ומתוקן על פי מקורות בצירוף מבוא והערות על ידי שמעון גינצבורג, תל אביב: דביר תרפ"ח
• משה חיים לוצאטו, לישרים תהלה, עם אחרית דבר מאת ישראל זמורה, ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק תש"ט
• משה חיים לוצאטו, מגדל עוז, ההדיר, הוסיף מבוא והערות יונה דוד, ירושלים: מוסד ביאליק תשל"ב (1972)
• משה חיים לוצאטו, ספר מסילת ישרים, עם הערות וביאורים של יוסף משה ספינר, ירושלים תש"ס
• משה חיים לוצאטו, לשון למודים, חלק שני וחלק שלישי, בעריכת א. מ. הברמן, ירושלים: מקורות / והוצאת מוסד הרב קוק תש"ה
• אברהם יעקב פפירנא, הדרמה בכלל והעברית בפרט, אודסה: "המליץ" תרכ"ח (1868).
• פישל לחובר, תולדות הספרות העברית החדשה, ספר א, תל אביב: דביר תרפ"ח (1927)
• נחום סלושץ, קורות הספרות העברית החדשה, פרק א, ורשה: תושיה תרס"ז (1906)
• אברהם כהנא, רבי משה חיים לוצטו, ורשה: תושיה תרנ"ט (1899)
• שמעון גינצבורג, חייו וספריו של משה חיים לוצאטו, פילדלפיה: הוצאת דרופסי קולג', 1931. (באנגלית)
• דב כ"ץ, רמח"ל תולדותיו אישיותו ותורתו, תל אביב: הוצאת "ביתן הספר" תש"ח
• יעקב פיכמן, רמח"ל כמשורר, ב-"דבר", 16 במאי 1947.
• יונה דוד, שירת משה חיים לוצאטו, ירושלים: האוניברסיטה העברית 1963
• יונה דוד, המחזות של מ. ח. לוצאטו: מחקר משווה, ירושלים: עכשיו 1972
• יונה דוד, תורת הרטוריקה והשירה של מ. ח. לוצאטו, תל אביב: מפעלים אוניברסיטאים 1978
• חיים שירמן, המחזות של משה חיים לוצאטו, בתוך: לתולדות השירה והדראמה העברית, ירושלים תשל"ט-תש"ם
• בן עמי פיינגולד, בין 'לישרים תהילה' ל'אמת ואמונה' : מה אלגורי במחזה האלגורי? מחקרי ירושלים לספרות עברית, כרך ז' (תשמ"ה 1985), עמ' 35–70
• דבורה ברגמן, בת קול בשירת רמח"ל, דחק - כתב עת לספרות טובה ה, 2015

קישורים חיצוניים

• מהדורה ראשונה, אמסטרדם תק"ג באתר הספרייה הלאומית
• משה חיים לוצטו, "לישרים תהילה" בפרויקט בן-יהודה
• תקציר המחזה, באתר משרד החינוך
• חיים נחמן ביאליק, "המשורר הראשון של השירה העברית החדשה: ר' משה חיים לוצאטו" בפרויקט בן-יהודה
• חיים נחמן ביאליק, "ר' משה חיים לוצאטו" בפרויקט בן-יהודה
• יעקב פיכמן, משה חיים לוצטו, בפרויקט בן-יהודה
• שלום שטרייט, "ר' משה חיים לוצאטו" בפרויקט בן-יהודה
• בר טוביה, בראשית ספרותנו החדשה, באתר פרויקט בן יהודה
• הרב פנחס פרץ, שיעורים בספר "לישרים תהילה" לרמח"ל, באתר קול הלשון

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34653130לישרים תהילה