מבצע דדסטיק
 | ||||||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||||||
| תאריך הסכסוך | 6 ביוני 1944 | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | נורמנדי, צרפת | |||||||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון בריטי | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
מבצע דדסטיק (באנגלית: Operation Deadstick) היה מבצע קומנדו בריטי שנערך במהלך מלחמת העולם השנייה, כהקדמה לפלישה לנורמנדי, ונערך ב-6 ביוני 1944. מטרת המבצע הייתה להשתלט על שני גשרים שעל נהר אורן ועל גשר נוסף שעל תעלת קן לה מאר, ושהיו חיוניים להתקדמות הכוחות הנוחתים. על פי המודיעין שנאסף, שני הגשרים היו מוגנים היטב, וכי היה מנגנון השמדה עצמית של הגשר. לאחר שהגשרים נתפסו, היה צורך להחזיק בהם במשך מספר שעות עד שיגיעו כוחות נוספים.
המבצע היה חיוני להצלחת מבצע טונגה, הנחיתה הבריטית הכוללת בנורמנדי. במקרה של אי-תפיסת הגשרים בשלמותם, או אי-מניעת השמדתם, הייתה הדיוויזיה המוטסת השישית הבריטית נשארת מנותקת מיתר צבאות בעלות הברית. אם הגרמנים היו משאירים בידיהם את הגשרים, הם היו יכולים לשמש את אוגדות השריון שלהם כדי לתקוף את בעלות הברית בעת הנחיתה.
האחריות על המשימה הוטלה על חיילי פלוגה D, הגדוד המוטס השני, האוקספורדשייר והבקינגהאמשר (האוקס אנד באקס) וחלק מהחטיבה המוטסת השישית. הכוחות טסו מדרום אנגליה באמצעות שישה דאונים מדגם איירספיד הורסה, שחוברו למטוסי הנדלי פייג' הליפקס, שהתנתקו מהם בכניסה לשטח האווירי של צרפת. באמצעות מה שתואר לאחר מכן כאחד מ"ההישגים המעולים הבולטים של המלחמה", הדאונים העבירו את הכוחות ליעדם, ללא שימוש באמצעי ניווט, ולאחר חילופי אש קצרים בני כמה דקות, נתפסו שני הגשרים, והחזיקו מעמד נגד טנק, ספינת קרב והתקפות חיל רגלים, עד שהגיעו כוחות בריטיים נוספים.
רקע
הכוחות הבריטיים
בשלב התכנון של הנחיתה בנורמנדי, הוחלט להטיל על הדיוויזיה המוטסת ה-6 (בפיקודו של מייג'ור גנרל ריצ'רד גייל) את האחריות לאגף השמאלי של חופי הנחיתה, בין נהר אורן לנהר דייווס[1]. המשימה העיקרית של הכוחות הייתה לתפוס את שני הגשרים שעל תעלת קן לה מאר ונהר אורן על מנת למנוע התקפה גרמנית אפשרית על הכוחות הנוחתים[2]. כישלון תפיסת הגשרים יותיר את הדיוויזיה המוטסת ה-6 מנותקת בלב שטח האויב[3], ולכן חטיבת הצנחנים ה-5 נועדה להגן על הגשרים מפני מתקפת נגד[4]. גייל החליט כי הדרך היחידה להשתלט על הגשרים הייתה באמצעות דאון. לאחר מכן הוא ביקש מבריגדיר גנרל יו קינדרסלי מחטיבה 6 להטיל על המחלקה הטובה ביותר שלו את האחריות למבצע.
פלוגה D, הגדוד המוטס ה-2, האוקס אנד באקס וקפטן בריאן פרידאי, נבחרו לבצע את המשימה. הפלוגה החלה באימונים בעצימות גבוהה, והפכה לחזקה ביותר בגדוד; במהלך אימוניה ניצלה הפלוגה אזורים עירוניים שנפגעו כדי לתרגל קרבות רחוב עם תחמושת חיה[1]. המפקד האוורד צפה נחיתה בשעות הערב, והכין את אנשיו בהתאם. במשך שבועות קמו החיילים ב-20:00 והשלימו תרגילים, אימונים וניירת במשך כל שעות הלילה בטרם הלכו לישון ב-13:00. גייל בחן את הפלוגה באמצעות שני אימונים בהם המשימה הייתה להשתלט על הגשרים, בהם התברר כי הפלוגה לא תצליח לכבוש את הגשרים לבדה, הוחלט לבחור שתי מחלקות נוספות שיסייעו לה בכך. האוורד בחר בשתיים מפלוגה B בפיקוד לויטננט פוקס וסמית'[5]. על הטיפול בחומרי הנפץ שנמצאו על הגשרים הופקדו 30 מהנדסים מפלוגת השדה 249 בפיקודו של קפטן ג'וק נילסון[1]. לאחר מכן בוצעו שינויים בתוכנית המבצעית שכעת כללה שש מחלקות. הן חולקו לשתי קבוצות של שלוש מחלקות, כשכל אחת מהן אחראית לתקיפת גשר אחר בו-זמנית. במשך שישה ימים ולילות תרגלו החיילים את מבצע כיבוש הגשרים בדרום-מערב אנגליה, שם נמצאו שני גשרים דומים ליעד[6].
הטסת הכוחות לנורמנדי תוכננה להתבצע בשישה דאונים מדגם איירספיד הורסה, שהוטסו בידי 12 טייסים מרגימנט טייסי הדאונים הבריטי[2]. לדאון מדגם זה יש מוטת כנפיים באורך 27 מטרים, אורכו 67 מטרים, והוא מסוגל להטיס עד 7,140 קילוגרם, או מקום לשני טייסים, 28 חיילים או ציוד שכולל שני ג'יפים, תותחים ארטילריים ונגררים[5][7]. הטייסים התאמנו בנחיתות על רצועת אדמה צרה ובניווט בעזרת שעונים. במהלך מאי 1944, הטייסים ביצעו 54 גיחות אימונים, וטסו בכל מזג אוויר, ביום ובלילה[1].
מפקד המבצע, ג'ון האוורד, לא הכיר את פרטי המבצע במלואם עד 2 במאי 1944. פקודותיו היו לתפוס את שני הגשרים שעל תעלת קן לה מאר ונהר אורן בלא שייפגעו, ולהחזיק בהם עד שיגיעו יתר הכוחות. כוח הסיוע היה בתחילה פלוגה מגדוד הצנחנים השביעי בפיקודו של האוורד. דיוויזיית החי"ר השלישית ומפקדי חטיבת הקומנדו הראשונה היו מיועדים לנחות בחופי נורמנדי ב-06:00 בבוקר המחרת, ולאחר מכן להתקדם לגשרים אליהם הם היו צפויים להגיע ב-11:00[1].
בסוף מאי 1944 עזבה פלוגה D את מחנה הגדודים בבלפורד ועברה לבסיס חיל האוויר המלכותי שבראשטון. בבסיס שהיה מאובטח תדרך האוורד את כל החיילים בדבר המבצע, והציג תמונות ומודלים של האזור לחיילים[5]. מפקד הדאונים, סמ"ר ג'ים וולוורק, אמר להאוורד שעם מטען מלא בחיילים, תחמושת, סירות תקיפה וציוד עבור המהנדסים, יהיה עומס על הדאון עד כדי סיכון. בשל כך החליט האוורד לקחת עימו רק סירת תקיפה אחת, ולהשאיר מאחור שני חיילים מכל מחלקה. ברגע האחרון, ד"ר ג'ון ווהן החליף פצוע באחת המחלקות[5].
ב-5 ביוני 1944 עשתה הפלוגה את ההיערכות הסופית למבצע. כל אחד מהחיילים קיבל כלי נשק אישיים ותחמושת, וכן עד תשעה רימוני יד וארבעה מקלעים מדגם ברן. לכל מחלקה הייתה גם מרגמה ומקלט רדיו. זמן קצר בטרם החיילים עלו לדאונים, הועברו הקודים: פירוש "Ham" היה כי גשר התעלה (בנוויל) נתפס ו"Jam" משמעו כי הגשר שעל הנהר (רנוויל) נתפס. תפיסה והרס של הגשר שעל התעלה סומנו ב"Jack", ו-"Lard" סימן גורל דומה לגשר שעל הנהר.
הגשרים
גשר רנוויל חוצה את נהר אורן וגשר בנוויל חוצה את תעלת קן לה מאר למערב. הם נמצאים במרחק 8 ק"מ מהחוף, ואחראים על דרך הגישה היחידה לעיר קן. הכביש הראשי בין שתי הקומונות חוצה את הגשרים ולאחר מכן ממשיך מזרחה לנהר דייווס. בגובה 190 רגל (58 מטר) וברוחב 3.7 מטרים, הגשר על תעלת קן נפתח כדי לאפשר מעבר דרך התעלה. עומק התעלה הוא 8.2 מטרים, וברוחב של 46 מטרים, עם אדמה ומרצפות בגובה 1.8 מטרים. משני צידי התעלה ממוקמים מסלולי אספלט צרים. בין שני הגשרים ממוקמת רצועת קרקע מתפתלת ברוחב 500 מטר, המפוצלת באמצעות תעלות ונחלים קטנים. גשר רנוויל הממוקם מעל נהר אורן נמצא בגובה 110 מטר, רוחבו 6.1 מטרים, ויכול לעלות כדי לאפשר לתנועה בנהר לזרום. רוחב הנהר נע בין 49 ל-73 מטר, בעומק ממוצע של 2.7 מטרים. לנהר גדות בוץ בגובה ממוצע של 1.1 מטרים. ממערב לנהר נמצאים מספר בתים קטנים, המחוברים באמצעות מסלול ברוחב 2.4-3 מטרים, המשתרע לאורך שתי גדות הנהר[1].
הכוחות הגרמניים
את הגשרים אבטחו 50 חיילים גרמנים שהשתייכו לרגימנט הגרנדירים ה-736 ולדיוויזיה ה-716. על היחידה פיקד מיור הנס שמידט, ובסיסה היה ברנוויל, 1.9 ק"מ ממזרח לנהר אורן. האוגדה ה-716 הייתה סטטית והוצבה בנורמנדי ביוני 1942. שמונת גדודי חיל הרגלים של האוגדה התפרסו כדי להגן על 34 הקילומטרים של החומה האטלנטית[8]. האוגדה צוידה בנשק זר, וכללה חיילים מפולין, ברית המועצות וצרפת, בפיקוד גרמני. חייליו של שמידט קיבלו פקודה לפוצץ את שני הגשרים אם הם יהיו בסכנה.
אוגדה נוספת, דיוויזיית הפאנצר ה-21, עברה לאזור במאי 1944. אחת מהחטיבות בה, הפאנצרגרנדיר ה-125, בפיקודו של קולונל הנס פון לאק, הועברה לווימונט, מזרחה מקן. גדוד נוסף, אחד מגדודי רגימנט הפאנצרגרנדיר ה-192, מוקם בקומונה ממערב לגשרים. קולונל פון לאק אימן את הרגימנט שלו להיערך לפלישה. הוא גם איתר נקודות פלישה סבירות וסימן נתיבי התקדמות, אזורי מנוחה ותדלוק, ותותחים נגד מטוסים. דיוויזיית הפאנצר ה-21 שנבנתה על חורבות קורפוס אפריקה שהתפרק בצפון אפריקה. הדיוויזיה אף הייתה מצוידת במגוון טנקים ישנים ושאר כלי רכב משוריינים, קציני אגף ותיקים ו-2,000 חיילים מהקורפוס שירתו בה. בנוסף, במרחק צעידה באורך יום אחד מהאזור, היו גם חטיבת הפאנצר ה-12 בליוש ודיוויזיית הפאנצר ליר שבשארטר.
ההגנות תפקדו בשני הגשרים. על הגדה המערבית של גשר בנוויל היו שלוש עמדות מקלעים, ועל הגדה המזרחית מקלע ותותח נ"ט. מצפון היו עוד שלושה מקלעים ותיבת בטון. מגדל מטוסים מצויד במקלעים היה דרומית לגשר. בגשר רנוויל, בגדה המזרחית שמדרום לגשר הייתה עמדת פילבוקס מצוידת בתותחי נ"ט ובאקדחים. מצפון לגשר היו שני מקלעים. בשני הגשרים הוצבו מערכות תעלות לאורך הגדה.
המבצע
הטיסה והנחיתה
ב-5 ביוני 1944 בשעה 22:56, שישה דאונים שנגררו על ידי מפציצי הנדלי פייג' הליפקס המריאו מבסיס RAF Tarrant Rushton[9]. דאון ההורסה מספר אחת נשא בבטנו את האוורד וסגן דן ברדג'רידג', בדאון השני טסה המחלקה של סגן דייוויד ווד, ובדאון השלישי מחלקתו של סגן סמית'. בדאון הרביעי טסה המחלקה של סגן הופר. בחמישי מחלקתו של סגן פוקס, ובשישי מחלקתו של טוד סוויני. בכל דאון טסו גם חמישה מהנדסים[5].
ששת הדאונים חצו את חופי נורמנדי בשעה 00:07, ובשעה זו שוחררו לדרכם מהמפציצים[1]. בשעה 00:16 התנגש הדאון הראשון בגדר התיל שהקיפה את הגשר[8]. שני הדאונים הבאים נחתו כעבור דקות אחדות. הדאון השני נחצה לשניים ונעצר על שפת בריכה גדולה בקרבת מקום[9]. אחד החיילים, פרד גרינהאלד, איבד את הכרתו לאחר הנחיתה הקשה ועף מהדאון, נפל לתוך מי הבריכה וטבע. כך, עוד בטרם החל הקרב, הפך לנפגע הראשון של המבצע[10]. מחלקותיהם של בראדג'רידג' וסמית' פנו לגשר, שעה שהמחלקה של ווד נעה לעבר התעלות שבצדו הצפוני-מזרחי[1].
ההשתלטות על הגשרים
הגרמנים ידעו כי פלישת בעלות הברית קרובה, גם אם לא ידעו היכן תהיה; למייג'ור שמידט, שהיה מפקד הגשרים, נאמר כי אלו מהנקודות החשובות ביותר בנורמנדי. עם זאת, המגינים לא היו בכוננות מלאה, ורק שני זקיפים היו בתפקיד בשעה שהדאונים נחתו. קול היריות התריע בפני שני הזקיפים שבגשרים, וכשהתקרבה המחלקה של בראדג'רידג', רצה מחלקה אחת לפרצה וצעקה "צנחנים", בעת שהשנייה ירתה על מנת להזהיר את המגינים הסמוכים. בראדג'רידג' ירה בעוד חברי מחלקה אחרים דאגו לרוקן את עמדת הפילבוקס באמצעות רימונים. בהמשך, פתחו המקלעים הגרמניים באש לעבר האנשים שעל הגשר, ופצעו את בראדג'רידג' כשהשליך רימון. הרימון הצליח לעצור את אחד המקלעים, ואחד אחר נוטרל מהאש של הברן.
מחלקה 1 חצתה את הגשר כדי לתפוס עמדת הגנה על שפת הגדה המערבית. לאחר מכן המהנדסים של דאון מספר 1 חיפשו מטעני חבלה וחתכו את חוטי הפתיל כשמצאו כל אחד מהם. מחלקתו של סמית' חצתה את הגשר השני, והחליפה יריות עם המגינים הגרמניים, בהם נפצע סמית' מרימון. אחרי חילופי היריות, המחלקות החלו לנטרל את התעלות והבונקרים באמצעות תת-מקלעים ורימונים. בשעה 00:21 נפסקה ההתנגדות הגרמנית בגדה המערבית של גשר התעלה[11]. כאשר בדקו חייליו של בראדג'רידג' את השטח, הם גילו כי מפקדם נפצע. הוא לא הצליח להתאושש ונפטר מפצעיו כעבור זמן קצר, וכך הפך לחייל בעלות הברית הראשון אשר נהרג בהיתקלות עם אש האויב בעת הפלישה. בגדה המזרחית טיהרה מחלקתו של ווד את התעלות והבונקרים מהגרמנים. ווד נפצע ברגלו ממכונת ירייה בזמן שהורה למחלקה להסתער על ההגנות הגרמניות. כך כל שלושת מפקדי המחלקות נהרגו או נפצעו במבצע. בסביבות אותה שעה, נחתו חיילים נוספים מפלוגת המצנחים ה-22 בין נהר אורן ונהר דייבס. בריגדיר נייג'ל פואט, מפקד חטיבת הצנחנים החמישית, יחד עם קבוצה קטנה, ליווה את הכוחות המצטרפים. מבולבל אחרי הנחיתה, שמע פואט את אקדח הסטן של בראדג'רידג' ויצא לגשרים עם חייל אחד. אונטראופיצר ובר, הגרמני היחיד שהצליח לחמוק מההתקפה של מחלקה D, ברח לגשר בנוויל ועדכן כי גשר רנוויל נתפס.
הדאון של המחלקה בפיקודו של פוקס (דאון מספר חמש), היה הראשון שנחת במרחק 300 מטרים מגשר רנוויל בשעה 00:20, שעה שדאון ארבע דווח כנעדר. כאשר פתחו הגרמנים באש MG34, הגיבה המחלקה בירי מרגמת 51 מ"מ וחיסלו את המקלע בפגיעה ישירה. לאחר מכן הם חצו את הגשר ללא התנגדות נוספת. בשעה 00:21, דאון מספר שש נחת במרחק 700 מטרים מקצה הגשר. סוויני, מפקד המחלקה, השאיר את אחת הכיתות בגדה המערבית ולאחר מכן חצה יחד עם יתר המחלקה את הגשר כדי לתפוס עמדות הגנה בגדה המזרחית.
מהמפקדה החדשה שלו, בתעלות שעל הגדה המזרחית של תעלת קן, קיבל האוורד את הדיווח כי גם גשר הנהר נתפס. קפטן נילסון, מיחידות המהנדסים שצורפו לחיילים, דיווח כי אף על פי שהגשרים היו ערוכים להשמדה עצמית, המטענים לא היו מחוברים. האוורד הורה לו להעביר את המילים "Ham" ו-"Jam", המבשרות כי שני הגשרים נתפסו. אחרי העברת ההודעה, שלח האוורד את מחלקתו של פוקס מעבר לגשר התעלה, ומיקם אותם בצומת הדרכים של בנוויל וצומת לה פורט, כמחלקה הקדמית של החטיבה.
הגעת גדוד הצנחנים השביעי
בשעה 00:50 הופיעו מטוסים שעליהם הייתה יתר הדיוויזיה המוטסת השישית, והצנחנים נחתו באתרים מסומנים. באותו זמן, החל האוורד לשרוק את האות 'V' בקוד מורס, כדי לעזור לגדוד הצנחנים השביעי להגיע אל הגשרים. הצנחנים הראשונים שהגיעו בשעה 00:52 היו בריגדיר פואט והחייל שלקח איתו. בעת התדריך שהעביר להם האוורד, הם שמעו טנקים ומשאיות נוסעים באזור בנוויל וצומת לה פורט. באזור הצניחה, רק כמאה חיילים מגדוד הצנחנים השביעי הגיעו לנקודת ההתכנסות, אולם כל ציוד הקשר, המקלעים והמרגמות היו חסרים. פיין-קופין, שידע כי הגדוד שלו הוא היחידה הבודדה שהוקצתה לעמדות ההגנה ממערב לגשרים, החליט שהוא לא יכול להמתין עוד, ובשעה 01:10 עזב את הגשרים.
בערך באותו זמן החליט מייג'ור שמידט לסייר בגשרים ולהתרשם. הוא פנה אל הגשר ב-Sd.Kfz. 250 בליווי מנוע. שני הרכבים נסעו במהירות גבוהה ללא ידיעה על הקו הקדמי של פלוגה D, ועלו על הגשר; בשלב זה פתחו הבריטים באש. החייל שעל הזחל"ם נהרג והזחל"ם הועף מהכביש. שמידט ונהגו נלקחו בשבי.
מפקד הדיוויזיה ה-716, וילהלם ריכטר, עודכן בשעה 1:20 בדבר הנחיתה המוצנחת וכי הגשרים נתפסו ללא נפגעים. עקב כך, אחת הפעולות הראשונות עליהן הורה הייתה ליצור קשר עם מייג'ור גנרל אדגר פוצ'טינגר מחטיבת הפאנצר ה-21, והורה לחטיבה לתקוף את שטחי הנחיתה. בעוד הטנקים של פוצ'טינגר העניקו תמיכה בדיוויזיה ה-716, הם גם היו חלק מעתודת המילואים הגרמנית, ומשכך לא היו יכולים לנוע ללא פקודה של הפיקוד העליון הגרמני. את כל כוחות הפאנצר הגרמניים ניתן היה להזיז רק על פי הוראה ישירה של אדולף היטלר, שישן ואנשי צוותו סירבו להעירו. כאשר גדוד הפאנצרגרנדיר 125 התעדכן בעניין הנחיתה המוטסת בשעה 1:30, פון לאק הורה לגדוד להגיע לאזורי ההתכנסות שלהם מצפון וממזרח לקן, ולחכות להוראות נוספות.
היחידה הגרמנית הגדולה ביותר בגשר התעלה הייתה הגדוד השני, גדוד פאנצרגרנדיר 192, שבסיסו בקאירון. הגנרל פוצ'טינגר פקד על הגדוד לכבוש מחדש את הגשרים, ולאחר מכן לתקוף את אזורי הנחיתה מערבה משם. בשעה 2:00 החל הגדוד לנוע לכיוון הגשרים במערב, נתמך על ידי פלוגת פאנז'ראג'ר הראשונה ובידי חלק מגדוד התותחים הכבדים 989 מצפון. כאשר הפאנצר הרביעי מצפון הגיע לצומת המוליך אל הגשר, נפגע כלי הרכב המוביל מטיל נ"ט מסוג פיאט. הטנק התפוצץ, כל התחמושת שלו הורדה, והטנקים האחרים נסוגו.
הפלוגה הראשונה של גדוד הצנחנים השביעי, בפיקודו של רס"ן נייג'ל טיילור, הגיעה לגשרים. האוורד כיוון את הכוח לעמדות ההגנה ממערב לתעלה בגשר בנוויל ולצומת לה פורט. כאשר הגיע פיין-קופין לגשרים, תדרך אותו האוורד, חצה את בנוויל והקים את המפקדה שלו ליד הכנסייה. פיין-קופין פיקד על 200 חיילים ב-3 הפלוגות שלו. הוא מיקם את פלוגות A ו-C בבנוויל, פונות דרומה לכיוון קן, ואת B בצומת לה פורט מול אוייסטרהאם. פלוגה D הוחזרה עתה לשטח שבין שני הגשרים והחזיקה ברשותה עתודת מילואים. פינוי נוסף של התעלות והבונקרים בוצע, והביא ללקיחתם בשבי של כמה חיילים גרמנים.
בשעה 3:00 הפלוגה השמינית הכבדה, יחד עם חטיבת הפאנצרגרנדיר ה-192 בסיוע נשק SP75 מ"מ ותותחי AA20 מ"מ, תקפה את פלוגות A ו-C, ואת הגדוד המוצנח השביעי מדרום. הצנחנים אולצו לשוב על עקבותיהם, והגרמנים הקימו עמדות בבנוויל, אך ללא הצלחה יתרה בניסיונם לפרוץ את קווי ההגנה הבריטיים. הם התחפרו וחיכו לתמיכת הטנקים לפני שימשיכו להתקדם. הגרמנים החלו לשגר פצצות מרגמה ואש מקלעים לעבר הצנחנים וניסו להתקדם באמצעות תקיפות קטנות לאורך הלילה.
לפני עלות השחר, זימן את סגל המפקדים שלו לפגישה. כשהקצינים הבכירים היו פצועים או שנהרגו, מחלקות 2,1 ו-3 היו כעת בפיקודיהם של רב"ט. השני בדרגתו להאוורד, קפטן פרידאי ומחלקה 4 נעדרו. רק ללוטננט פוקס ולסוויני ממחלקות 5 ו-6 היו קצינים ומש"קים. הנחיתות בחוף סורד בשעה 7:00, לפני הפצצה ימית עזה. בגשרים, אור היום איפשר לצלפים הגרמנים לזהות מטרות ובכך לצלוף באויב, וכל מי שהיה בשטח פתוח הועמד בסכנה. אנשי מחלקה 1, שהשתלטו על תותח נ"ט 75 מ"מ על הגדה המזרחית של התעלה השתמשו בו כדי לפגוע בעמדות צלפים בבנוויל, בטירת בנוויל ובסלעים.
בשעה 9:00, שתי ספינות קרב גרמניות התקרבו לגשר התעלה מכיוון אוייסטרהאם. הסירה המובילה החלה להפגיז באמצעות תותח 20 מ"מ ומחלקה 2 החזירה אש פיאט, ובאמצעותה פגעה בבית ההגה של הסירה המובילה, שטבעה. הסירה השנייה נסוגה. מטוס גרמני בודד הפציץ את גשר התעלה בשעה 10:00 והטיל פצצה אחת, שפגעה בגשר אך לא התפוצצה.
הלחימה אחר הצהריים וההתחברות עם יתר הכוחות
הגדוד השני של גרמניה וגדוד הפאנצרגרנדיר ה-192 המשיכו לתקוף בבנוויל ובצומת לה פורט בסיוע טנקים, מרגמות וחי"ר. ההתקפה המשולבת גרמה לבעיות חמורות בגדוד הצנחנים השביעי, עד התפוצצות הטנק המוביל מפצצת גמון, וחסימת הכביש כתוצאה מכך. במהלך ההתקפה נהרסו 13 מתוך 17 הטנקים שניסו להגיע אל הגשר. הצנחנים תוגברו על ידי מחלקה 1 מפלוגה D. המחלקה התקדמה לתוך בנוויל וטיהרה את הגרמנים בלוחמה בשטח בנוי, כדי להילחם מהנקודות בהן החזיקו הגרמנים. מחלקות 5 ו-6 עברו גם הן לעמדות מול קפה ג'ונדרי על הגדה המערבית של התעלה. עד הצוהריים הגיע הרוב החסר מגדוד הצנחנים השביעי, ושלושת מחלקות הדאונים שבו לעמדותיהן.
רק אחר הצהריים קיבלה חטיבת הפאנצר ה-21 אישור לתקוף את הכוחות הנוחתים. פון לאק פקד על גדוד הפאנצרגרנדיר ה-125, שהיה ממזרח לנהר אורן, להגיע אל הגשרים. הטור זוהה במהירות, והתמודד במשך שעתיים עם הארטילריה של בעלות הברית ומטוסים שגרמו לו להפסדים כבדים. הגדוד הראשון, גדוד הפאנצרגרנדיר ה-192 וגדוד הפאנצרים ה-100, תקפו ממערב לתעלה, והצליחו יותר במשימתם להגיע לחופים בין חוף סורד וחוף ג'ונו. בשעה 13:30, החיילים בגשרים שמעו קולות של חמת חלילים, שניגן ביל מילין מחטיבת הקומנדו הראשונה הבריטית. כשהגיעו אנשי הקומנדו, הם חצו את הגשרים והצטרפו לשאר החטיבה המוטסת השישית מזרחה משם. איתם, חלק מהטנקים שליוו את הקומנדו עברו לבנוויל כדי לחזק את ההגנות, וחלקם המשיכו להתקדם יחד עם כוחות הקומנדו. בשעה 15:00 הגיעה לקן סירה עמוסת חי"ר גרמני. הסירה הייתה חמושה בתותחי נ"ט שנפגעה בידי היחידה הראשונה, נפגעה בירכתיים בסבב הירי השני, ולאחר מכן נסוגה בחזרה לקן.
בשעה 21:15 הגדוד השני, הגדוד הוורוויקשר המלכותי של חטיבת החי"ר ה-185 הגיע מחוף סורד והחל להשתלט על הגנות הגשרים. בסביבות חצות מסר האוורד את הפיקוד על הגשרים לגדוד וורוויקשר, והפלוגה שלו הצטרפה ליתר הגדוד ברנוויל. בשעה 03:30 איתרה הפלוגה את עמדות הגדוד ומצאו את קפטן פרידאי ומחלקה 4 שכבר הצטרפו לגדוד. המחלקה נחתה לצד נהר דייבס, בווארוויל במרחק 13 ק"מ משם, והעבירה את היום בדרכה לגשרים.
לאחר המבצע
בנוויל הייתה לנקודה הדרומית ביותר אליה הגיעו הבריטים ב-6 ביוני 1944, יום הפלישה לנורמנדי. ב-9 ביוני תקף חיל האוויר הגרמני את הגשרים עם 13 מטוסים. הבריטים, שמיקמו תותחים נגד מטוסים מסביב לגשרים, הצליחו להכשיל את ההתקפה, אם כי הם טענו כי אחד הגשרים נהרס בהפצצה ישירה.
ראש הגשר, שנתפס על ידי החטיבה המוטסת השישית, היה נקודת היציאה למספר פעולות בהמשך. קורפוס I ניהל את הצבת מכיוון מזרח במבצע הושבה מראש הגשר, אך נבלם בידי חטיבת הפאנצר ה-21. פעולה מאוחרת יותר, גיבור, תוכננה אך לבסוף בוטלה; ראש הגשר יועד לחיל השמיני כך שישתמש בו כבסיס למתקפה על קן. אולם, לבסוף תקפו אטלנטיק וג'ודווד את ראש הגשר המשחרר ואת שאר חלקי קן ובכך חתמו את הקרב על קן.
בעקבות המבצע, הוחזרו המהנדסים, טייסי הדאונים ופלוגה B ליחידות האם שלהם. פלוגה D מילאה את תפקידה בהגנה על חטיבת המטוסים השישית על הגשר שעל נהר אורן, והתקדמה אל נהר הסן. ב-5 בספטמבר, כשהחטיבה הוחזרה לאנגליה, כל שנותר מהפלוגה היו 40 חיילים תחת פיקודו של האוורד; קצינים אחרים, סמלים ורוב המש"קים הזוטרים, נפגעו במלחמה.
טייסי הדאונים היו הקבוצה הראשונה שעזבה את פלוגה D, בשל המומחיות שלהם שנדרשה לביצוע פעולות נוספות, ובייחוד במבצע שביט לתפיסת שלושה גשרים בהולנד. בתכנון המבצע 18 דאונים יועדו לתפיסת שלושת הגשרים. ביצוע המשימה הוטל על הדיוויזיה המוטסת הראשונה, כששלוש חטיבות הוקצו להגנה על כל גשר. המבצע תוכנן ל-8 בספטמבר 1944, אך נדחתה ולבסוף בוטלה. לאחר מכן שונו התוכניות והפכו למבצע מרקט גארדן. מבצע זה כלל שלוש אוגדות מוטסות, אך התוכניות לתפיסת הגשרים לא יצאו לפועל. מבצע מרקט גארדן כשל, ועימו נגוזו התקוות להכרעה מהירה לפני סוף שנת 1944.
ניתוח
מרשל האוויר הראשי, טרפורד לי מלורי, איש חיל האוויר המלכותי, שיבח את הטייסים המעורבים במבצע ואמר כי הוא הביא ל"ההישגים המעולים ביותר של המלחמה"[12].
נפגעים
מתוך 181 החיילים (139 חי"ר, 30 מהנדסים ו-12 טייסים) של פלוגה D שהיו מעורבים בתפיסת הגשרים, נהרגו שניים ו-14 נפצעו[6]. האבדות של הגדוד השביעי במהלך ההגנה על הגשרים כללו 18 הרוגים ו-36 פצועים.
סך כל הנפגעים הגרמנים באזור במהלך 6 ביוני 1944, אינם ידועים. ידוע כי 14 טנקים נהרסו במהלך הלחימה. הראשון במהלך הלילה, ו-13 הנותרים לאורך יום המחרת. נפגעים אחרים כוללים סירת מלחמה אחת בתעלת קן לה מאר.
עיטורים
האוורד עוטר באות השירות המצוין, אותו קיבל בשדה מידי הגנרל ברנרד מונטגומרי[13]. כמו כן, הן סמית' והן סוויני עוטרו בצלב הצבאי; המדליה הצבאית הוענקה לסמל ת'ורנטון ולאנס קורפורל סטייסי. לויטננט בראדג'רידג' הוזכר באיגרות. בהוקרה לביצועיהם בעת המבצע, זכו שמונת טייסי הדאונים במדליית המעוף המיוחדת.
מורשת הקרב
גשר תעלת קן לה מאר, בנוויל, שנקרא גם גשר פגסוס, הפך לאחד מן הסמלים הבריטיים, ואילו גשר נהר אורן, רנוויל, שנקרא גם גשר הורסה. הכביש בין אותם הגשרים נקרא גם "טיילת מייג'ור ג'ון האוורד". מאז סוף המלחמה, גשר פגסוס ובית הקפה גונדרה הסמוך הפכו למקומות עלייה לרגל שבהם מתאספים הווטרנים הבריטים מימי המלחמה. ב-1994 הוחלף גשר פגסוס במבנה חדש והגשר הישן נוסף לתצוגה במוזיאון פגסוס בבנוויל.
הדגם המקורי של האזור סביב הגשר, ששימש לתדרוך החיילים בתקיפה, נשמר.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 סטיבן אמברוז, גשר פגסוס, לונדון: Pocket Books, 2003, מסת"ב 978-0-7434-5068-3
- ^ 2.0 2.1 מוריס טגוול, מטוס לקרב: תולדות המלחמה המוטסת, 1918-1971, לונדון: קימבר, 1971
- ^ מקס ארתור, ההספד: מייג'ור גון האוורד, באתר אינדיפנדנט, 11 במאי 1999
- ^ גרגורי פרגוסון, הפרקים 1940–1984, אוקספורד, 1984, מסת"ב 0-85045-573-1
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 וויל פולר, גשר פגסוס - בנוויל, 1944 D-Day, אוספרי: אוקספורד, 2010, מסת"ב 1-84603-848-0
- ^ 6.0 6.1 הקצין האחרון ששרד ממבצע פגסוס במלחמת העולם השנייה הלך לעולמו בגיל 85, באתר mail online, 16 במרץ 2009
- ^ מייק פיטרס, טייסי הדאונים בארנהם, ברסנלי: ספרי פן וסוורד, מסת"ב 1844157636
- ^ 8.0 8.1 קן פורד, סטיבן ג'יי זלוגה, נחיתות D-Day אוברלורד, הממלכה המאוחדת: אוקספורד, 2009, מסת"ב 978-1-84603-424-4
- ^ 9.0 9.1 קן פורד, D-Day 1944: חוף החרב ונחיתות מוטסות בריטיות, אוקספורד אוספרי, 2002, מסת"ב 1-84176-366-7
- ^ גרינהאלד, פרד, באתר CWGC
- ^ גל פרל פינקל, גם 75 שנים ליום הארוך ההוא בנורמנדי - יש לנו עדיין מה ללמוד, באתר וואלה!, 06 ביוני 2019.
- ^ גיבורי גשר פגסוס, באתר האינדיפנדנט, 31 במאי 2009
- ^ לונדון גאזט, נספחים, 31 באוגוסט 1944, הלונדון גאזט, 1944, עמ' 4044
