חוף סורד
 | ||||||||||||||||||
| חיילים בריטיים בסורד | ||||||||||||||||||
| מערכה: הפלישה לנורמנדי | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 6 ביוני 1944 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | סן-אובן עד אויסטרהאם, נורמנדי, צרפת | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לבעלות הברית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
חוף סורד הוא שם קוד שניתן לאחד מחמשת החופים שבהם נחתו בעלות הברית במסגרת הפלישה לנורמנדי ב-6 ביוני 1944, כחלק ממבצע אוברלורד. החוף השתרע על פני 8 קילומטרים מליון-סור-מר במערב עד אויסטרהאם על שפך נהר האורן במזרח, והוא היה החוף המזרחי ביותר בתוכנית הפלישה. הדיוויזיה הבריטית השלישית תוכננה לנחות בגזרה ברוחב 3 קילומטרים החל מהשעה 07:25. יעדי הדיוויזיה השלישית היו לדחוף פנימה לעומק היבשה, להשתלט על שדה התעופה קרפיקה ועל העיר קן, להתקדם במהירות לעבר נהר האורן והגשרים על תעלת קן, ולחבור עם כוחות מהדיוויזיה המוטסת השישית, ולהגן על האגף המזרחי של ראש הגשר של בעלות הברית, מפני התקפת נגד של דיוויזיית הפאנצר ה-21 הגרמנית.
הנחיתה הראשונית לא נתקלה בהתנגדות משמעותית, והושגה עם מספר נפגעים נמוך. אך הבריטים כשלו בהשגת יעדם העיקרי - כיבוש קן - בגלל פקקי תנועה שנוצרו ביציאות מהחוף, התנגדות גרמנית מאחורי החוף, ומתקפת הנגד המשמעותית היחידה שהצליחו לבצע הגרמנים ביום הע', בידי דיוויזיית הפאנצר ה-21. עד סוף היום הצליחו הבריטים לבסס ראש גשר איתן יחסית, וחברו לצנחנים מהדיוויזיה המוטסת השישית בגשרים על נהר האורן, באגף המזרחי, אך באגף הימני לא חברו עם הדיוויזיה הקנדית שנחתה בחוף "ג'ונו", ועקב כך נותר פער מסוכן בין ראשי הגשרים. הבריטים העלו לחוף סורד 29,000 איש במחיר 630 נפגעים. אבידות הגרמנים היו גבוהות בהרבה, ורבים נלקחו בשבי.
רקע
ערך מורחב – הפלישה לנורמנדי
כבר לאחר נפילת צרפת ונסיגת הצבא הבריטי דנקירק בקיץ של 1940, החלו הבריטים לתכנן באופן תאורטי את חזרתם ליבשת. עם כניסת ארצות הברית למלחמה בדצמבר 1941, הסכימו ביניהן בעלות-הברית המערביות על אסטרטגיית "גרמניה תחילה", כלומר, מטרת המלחמה המרכזית שלהן היא כניעת גרמניה בלא תנאי והפלת המשטר הנאצי. לפיכך היה ברור שיהיה עליהן לפלוש ליבשת אירופה. אולם הנסיבות לא אפשרו פלישה בהיקף גדול לאירופה באותה עת. הצבא האמריקני עוד היה בתהליך הקמה, והנחתות הדרושות לחציית התעלה האנגלית עוד לא נבנו. מעבר לכך, צ'רצ'יל וראש המטה הכללי הבריטי אלן ברוק נמנעו מפלישה ליבשת אירופה במועד שנראה להם מוקדם מדי בגלל שיקולים צבאיים וצרכים פוליטיים[1]. במקום זאת, הם כפו את הסטת היוזמה לסדרה של מערכות באפריקה הצפונית, בים התיכון, ולאחר מכן איטליה, שנועדו להחליש ולפצל את הוורמאכט.
אף שהאסטרטגיה המועדפת על צ'רצ'יל הייתה לתקוף את גרמניה דרך איטליה, אותה כינה "שיפולי הבטן הרכים של אירופה", שכן היא הייתה גם מפתח לכיבוש יוון והבלקן, הוא נאלץ לבסוף להסכים ללחץ האמריקאים, שהיו כעת הבכירים בברית האנגלו-אמריקנית, לפלישה למערב אירופה. איטליה נותרה בגדר זירת מלחמה משנית עד תום המלחמה. בוועידת וושינגטון (מאי 1943) וועידת קוויבק (אוגוסט 1943), בה נפגשו צ'רצ'יל ונשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט, אושרה לבסוף התוכנית לפלישה לצפון-מערב אירופה לה ניתן שם הקוד אוברלורד, שתחל לא יאוחר ממאי 1944; עוד הוחלט על מבצע אנוויל - נחיתה בדרום צרפת, שנועדה להתחיל במקביל לאוברלורד[2]. החלטה זו הוצגה בפני סטלין בועידת טהראן (נובמבר-דצמבר 1943), שהבטיח בתמורה לפתוח במתקפה מתואמת במזרח ולהכריז מלחמה על יפן אחרי שתיכנע גרמניה[3].
תוכניות הקרב
הבריטים
חוף סורד השתרע על פני 8 קילומטרים, מליון-סור-מר במערב עד אויסטרהאם על שפך נהר האורן במזרח. הוא חולק לארבע גזרות, שקיבלו את שמות הקוד 'אובוי', 'פיטר', 'קווין' ו'רוג'ר', ממערב למזרח. כל גזרה עצמה חולקה לשלושה אזורים: גרין, וויט, רד. אזור הנחיתה שנבחר היה ברוחב 3 קילומטרים, מספיק למעבר של בריגדה בודדת, מאחר ששוניות מנעו אפשרות נחיתה בשאר החוף. שעת הש' לנחיתה תוכננה ל-07:25; הבריגדה השמינית תוביל את ההסתערות ותנחית בגזרת 'קווין' וויט ו'קווין' רד שני גדודי רגלים זה לצד זה, כאשר גדוד שלישי ינחת בעקבותיהם. הרגלים יקבלו סיוע ישיר מטנקים אמפיביים מהבריגדה המשוריינת ה-27 שיורדו מהנחתות ממרחק של 5,000 מטרים, ו"ישחו" לחוף באותו הזמן. מיד אחרי הגל הראשון יגיעו הטנקים של חיל ההנדסה המלכותי מהדיוויזיה המשוריינת ה-79. תפקידם יהיה להתגבר על מכשולי החוף, לפנות שדות מוקשים ולפתוח צירים מהחוף אל פנים הארץ. בעקבותיהם תנחת יתרת הבריגדה המשוריינת ה-27, יחד עם שלושה רגימנטי ארטילריה המצוידים בתותחים מתנייעים.
היעדים הראשונים של גל ההסתערות הראשון היו לפנות את המכשולים התת-ימיים בחוף, לנטרל את מעוזי ההתנגדות הגרמניים, ולאבטח יציאות מהחוף אל פנים היבשה. קבוצת הקומנדו ה-4 של חיל הנחתים המלכותי[4] (מבריגדת הקומנדו ה-1), אשר תנחת בגל השני, תנוע מזרחה ותתקוף מהעורף את הביצורים הגרמניים בריבה בלה ובאויסטרהאם. באותו זמן, קבוצת הקומנדו ה-41 (מבריגדת הקומנדו ה-4) תתקדם מערבה ותתקוף המעוז הגרמני בליון-סור-מר. בעקבותיהם ינחתו הגדוד השלישי של הבריגדה ה-8, ויתרת בריגדת הקומנדו ה-1, עליה הוטל להתקדם במהירות לעבר נהר האורן והגשרים על תעלת קאן, ולחבור עם כוחות מהדיוויזיה המוטסת השישית, שיונחתו באזור זה בלילה הקודם ליום הפלישה, וישתלטו על הגשרים החיוניים.
לפי התכנון, בשעת הש' + 120 דקות, תנחת הבריגדה השנייה של הדיוויזיה, ה-185. עליה הוטל להתקדם במלוא המהירות מהחוף לעבר העיר קן, ולהשתלט עליה בסיוע טנקים מהבריגדה המשוריינת ה-27, והבריגדה ה-9, שתנחת בחוף בשעת הש' + 270 דקות.
הגרמנים
מצבת הכוחות
הצבא הבריטי
דיוויזיית הרגלים הבריטית השלישית שתוכננה לנחות בסורד, השתתפה במערכה על צרפת ועל ארצות השפלה כחלק מחיל המשלוח הבריטי ב-1940. הדיוויזיה, בפיקודו דאז של ברנרד מונטגומרי פונתה מדנקירק לאנגליה לאחר שלחמה בקרבות מאסף רבים כנגד הגרמנים. כל הציוד והרכבים שלה ננטשו בצרפת. הדיוויזיה צוידה מחדש והעבירה את ארבע השנים הבאות באימונים באנגליה, בעיקר בלוחמה אמפיבית ובתקיפת יעדים מבוצרים.
הארמייה הבריטית השנייה בפיקוד לוטננט גנרל מיילס דמפסי
- הקורפוס הראשון בפיקוד לוטננט גנרל ג'ון קרוקר
- הדיוויזיה הבריטית השלישית בפיקוד מייג'ור גנרל תומאס רני
- הבריגדה השמינית
- גדוד הסאות' לאנקשייר ה-1, גדוד האיסט יורקשיירז ה-2, גדוד הסאפוק ה-1
- הבריגדה התשיעית
- גדוד לינקולנשייר ה-2, גדוד קינג'ז סקוטיש בורדררס ה-1, גדוד רויאל אולסטר רייפלס ה-2
- הבריגדה ה-185
- גדוד רויאל וורויקשייר ה-2, גדוד רויאל נורפוק ה-1, גדוד קינג'ז שרופשייר לייט אינפנטרי ה-1
- הבריגדה המשוריינת ה-27
- רגימנט ההוסארים 13/18, רגימנט סטאפורדשייר יאומנרי, רגימנט איסט ריידינג יאומנרי
- הרגימנט המשוריין החמישי של חיל ההנדסה המלכותי (מהדיוויזיה המשוריינת ה-79)
- בריגדת הקומנדו הראשונה (לרבות קבוצת קומנדו צרפתית)
- בריגדת הקומנדו הרביעית
- הבריגדה השמינית
הצבא הגרמני
אזור חוף סורד נפל תחת אחריותה של הדיוויזיה ה-716, בפיקודו של וילהלם ריכטר. הדיוויזיה ה-716 הייתה יחידה סטטית ששימשה למשימות הגנה בצרפת הכבושה, בעיקר הגנת חופים והגנת נ"מ. דיוויזיות סטטיות חסרו ניידות ולא היו מאומנות בלוחמה ניידת. איכות כוח האדם בדיוויזיות אלו הייתה ירודה לעומת יחידות אחרות של הצבא, והן הורכבו בעיקר מחיילים חסרי ניסיון קרבי, חיילים מבוגרים, ומגויסי כפייה מהשטחים הכבושים. רמת האימון שלהם הייתה נמוכה ביותר.
בסביבת קן ובמרחק קצר מחוף סורד חנתה דיוויזיית הפאנצר ה-21, העתודה הניידת של קבוצת ארמיות B, שעליה הוטל לבצע מתקפת נגד על חופי הנחיתה בנורמנדי. דיוויזיית הפאנצר ה-21 הוקמה ב-1941, ולחמה כחלק מקורפוס אפריקה בקרבות בצפון אפריקה, עד אשר הושמדה למעשה במאי 1943 בתוניסיה. היא הוקמה מחדש בנורמנדי ביוני 1943, סביב גרעין של קצינים ומש״קים מנוסים, אך מרבית מחייליה היו טירונים וחסרי ניסיון קרבי[5]. הדיוויזיה הורכבה מרגימנט הפאנצר ה-22, ומרגימנט הפאנצרגרנדיר (חיל רגלים משוריין) ה-125 וה-192, לכולם רק שני גדודים במקום התקן הסטנדרטי של שלושה. הציוד שלה הורכב בחלקו הגדול מכלי נשק מיושנים ומרכבי שלל צרפתיים. מרבית הטנקים היו מדגם פאנצר סימן 4, אך גם מספר טנקי שלל קלים.
הנחיתות
לפנות בוקר החלו מטוסי קרב-הפצצה של בעלות הברית לתקוף את המעוזים הגרמניים בחוף ומאחוריו, ואחר כך החלה הרעשה ימית מספינות קרב וממשחתות, מ'כוח המשימה הימי S'. מספר טרפדות ניצלו את מסך העשן שהורידו מטוסים בריטיים - כדי להגן על צי הפלישה מסוללות התותחים הכבדות הגרמניות - והצליחו להטביע את המשחתת הנורווגית "סוונר" (Svenner)[6]. זאת הייתה הפעולה המוצלחת היחידה של הצי הגרמני ביום הפלישה. בשעה 06:00 החלו הנחתות הנושאות חיילים וטנקים לשוט לעבר החוף. מעט לפני הנחיתה, החלו נחתות נושאות רקטות ותותחים מתנייעים מאסדות הנחיתה להפגיז את גזרת הנחיתה המיועדת.
בשעה 07:25, החלו לנחות הטנקים האמפיביים שהורדו למים במרחק של 4,500 מטרים, ואיתם גלי ההסתערות הראשונים של הרגלים מהבריגדה ה-8 וצוותי החבלה. 31 מתוך 40 הטנקים המיועדים הצליחו להגיע לחוף, והם סיפקו אש מסייעת חשובה כנגד המעוזים הגרמניים. ההתנגדות בחוף הייתה קלה יחסית, וכוחות החלוץ הבריטיים מהבריגדה ה-8, בסיוע טנקים מפני מוקשים הצליחו לעבור בתוך שעה קלה את חומת הים ולטהר נתיבי יציאה מן החופים, והחלו להתקדם לפנים הארץ. גדוד הסאות' לאנקס ה-1 התקדם דרומה והשתלט על הכפר הרמאנוויל, בעוד גדוד האיסט יורקשיירז ה-2 התקדם לכיוון נהר האורן והשתלט על העמדות המבוצרת "סואול" ו"דיימלר", שהיו בה ארבעה תותחי 155 מ"מ. גדוד הסאפוק החל לנוע דרומה לכיוון קולוויל ורכס פרייה, ותקף את שתי העמדות המבוצרות "הילמן" ו"מוריס". מוריס נכבשה כעבור שעה, אך הילמן, מתחם עם ביצורי בטון עמוקים, מערכת מורכבת של תעלות קישור ושדות מוקשים, עיכבה את הכוח התוקף למשך מספר שעות.
בדומה למה שהתרחש בחופים האחרים, גם ב"סורד" התעכבו גלי ההמשך - שכללו חיילים, טנקים, תותחים וציוד. גאות גבוהה מאד דחפה את קו המים כמעט עד לדיונות, וצמצמה את רוחב רצועת החוף לכמה עשרות מטרים. ביציאות מהחוף החלו להצטבר פקקי תנועה של רכבים וטנקים. התוצאה הייתה, שהבריגדה ה-185 שנחתה בגל השני, והייתה אמורה להתקדם ישירות לעבר קן בסיוע רגימנט טנקים מהבריגדה המשוריינת ה-27, נאלצה לפתוח במתקפה בלי סיוע משוריין[7].
קבוצת הקומנדו מס' 4, לרבות שתי יחידות קומנדו צרפתיות, נחתו בחוף בשעה 07:55. יעדיהם היו המעוז בריבה בלה וסוללת התותחים באוסטרהאם.
מתקפת הנגד של דיוויזיית הפאנצר ה-21
בשעות הבוקר המוקדמות העבירה קבוצת ארמיות B את דיוויזיית הפאנצר ה-21 (שכללה 127 טנקים מדגם פאנצר סימן 4 ו-40 תותחי סער, בפיקודו של גנרל אדגר פויכטנגר) תחת פיקוד הארמייה השביעית, כדי לבצע מתקפת-נגד על הצנחנים הבריטים מזרחה לנהר אורן[8]. רגימנט הפאנצר ה-22 של הדיוויזיה החל לנוע בשעה 08:00 בבוקר לעבר היעד, אך התקדמותו הייתה איטית, מכיוון שמטוסי בעלות הברית תקפו את טורי הטנקים שנעו בשטח הפתוח, לאור יום, וגרמו להם אבדות ניכרות. בשעה 12:00 קיבל הרגימנט שינוי משימה ממפקד הקורפוס ה-84, גנרל אריך מרקס, שפקד עליו לתקוף מקאן לכיוון מערב, כדי למנוע את נפילת העיר לידי בעלות הברית, ולאחר מכן לנוע לעבר קו החוף, כדי להשמיד את ראשי הגשר של בעלות הברית. רק פלוגה אחת של הרגימנט הושארה כדי להתמודד עם איום הצנחנים הבריטיים. כתוצאה מכך נגרם עיכוב נוסף בפתיחת מתקפת הנגד הגרמנית. רק בשעה 14:00 הגיע רגימנט הפאנצר ה-22 לנקודת ההיערכות מצפון לקאן, שם חבר אליו הרגימנט הנוסף של הדיוויזיה - רגימנט הפנצרגרנדיר (חיל רגלים משוריין) ה-192.
בשעה 16:30 החלה דיוויזיית הפאנצר ה-21 להתקדם לבסוף לעבר לוביסיי (Lebisey). שם נתקלו הטנקים שלה במארב של טנקי שרמן פיירפליי[9] ורגלים בריטיים המצוידיים בתותחים נ"ט 6 ליטראות ובתותחים מתנייעים, מהדיוויזיה הבריטית השלישית. תוך פרק זמן קצר השמידו הבריטים 13 טנקים גרמניים, והסבו נזק למספר טנקים נוספים[10], מתקפת הנגד הגרמנית נבלמה, אולם יחידות מרגימנט הפנצרגרנדיר 192 שהתקדמו באגף השמאלי, ניצלו את הפער שנותר בין הדיוויזיה הבריטית השלישית לכוחות הקנדיים שנחתו בחוף ג'ונו, והצליחו להגיע בשעות הערב לקו החוף, שם חברו לכיסים מבודדים של חיילים מהרגימנט ה-736 של הדיוויזיה ה-716 בליון-סור-מר. למרות שהצליחו ליצור טריז בין ראש הגשר הבריטי והקנדי, לא היו לגרמנים תגבורות כדי לנצל את ההצלחה. בנוסף לכך, שעה קלה לאחר מכן, בשעה 21:00, החלו להגיע לחוף נורמנדי גלים של מטוסי תובלה עם יותר מ-250 דאונים שהובילו את הגל השני של הדיוויזיה המוטסת הבריטית ה-6, שתוכנן לנחות באזור סן-אובן. מפקד דיוויזיית הפאנצר ה-21, שחשש כי הצנחנים הבריטיים ינחתו בעורפו ויגרמו לכיתור הדיוויזיה שלו, הורה לכל יחידותיו לסגת ולבסס קו הגנה סביב קאן. הפריצה הגרמנית לקו החוף לא יצרה אמנם איום משמעותי על ראשי הגשר של בעלות הברית, אך גרמה לעצירת התקדמות הדיוויזיה הבריטית השלישית לעבר קאן, עקב החשש ממתקפות נגד גרמניות נוספות. הפעולה של דיוויזיית הפאנצר ה-21 הייתה מתקפת הנגד המשמעותית היחידה של הגרמנים ביום הפלישה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ סטיבן אמברוז, יום הפלישה, מאנגלית: מרדכי ברקאי, הוצאת זמורה ביתן, 2002. עמ' 36
- ^ Hasting, Max. Overlord: D-Day and the Battle for Normandy, Pan Books (2010), pp.15-16
- ^ ג'ון קיגן, Digest of Operation Overlord, באנציקלופדיית Britannica
- ^ כללה בתוכה את קבוצת הקומנדו הצרפתית ה-10
- ^ Samuel W. Mitcham. Hitler's Legions; The German Army Order of Battle World War II, Stein & Day; First Edition (1985), P.377
- ^ המשחתת ספגה פגיעה ישירה בתא הדודים שלה, נבקעה לשניים וטבעה. אף על פי כן, מרבית אנשי הצוות שלה ניצלו.
- ^ ביוור, עמ' 160
- ^ Harrison, עמ' 332
- ^ טנקי שרמן מצוידים בתותח 17 ליטראות.
- ^ הייסטינגס, עמ' 80
25586455חוף סורד