אי-אלימות

פסל ברונזה בגטבורג, שוודיה

אי-אלימות, בין אם היא עומדת כפילוסופיה מוסרית, או בין אם היא מופעלת כאסטרטגיית פעולה בלבד, משמעה סירוב לשימוש באלימות פיזית במטרה לחולל שינוי חברתי, כלכלי או פוליטי, לרוב משמעותה לא אי עשיה, אלא עשיה שאינה אלימה. אי-אלימות מהווה אלטרנטיבה הן לקבלה פאסיבית של דיכוי, והן למאבק אלים נגדו, והיא מציעה מספר טקטיקות של מאבק עממי, החל מחינוך ושכנוע, ועד לאי-ציות אזרחי, פעולה ישירה לא-אלימה, ואי-שיתוף פעולה עם רשויות פוליטיות, כלכליות וחברתיות.

אף על פי שלעיתים משתמשים במושג "אי-אלימות" כמושג נרדף לפציפיזם, מאז אמצע המאה ה-20 המושגים "אי-אלימות" ו"מאבק לא-אלים" אומצו בידי תנועות רבות לשינוי חברתי, שאינן מתמקדות בהתנגדות למלחמה, ביניהם התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח, תנועת העצמאות ההודית, ועוד.

מקורות וסיבות

מהטמה גנדי, מהמפתחים וההוגים החשובים של תורת האי-אלימות

עיקרי הפילוסופיה של אי-אלימות מופיעים בכל המסורות של הדתות האברהמיות (יהדות, נצרות ואסלאם), כמו גם בדתות הדהרמיות (הינדואיזם, בודהיזם, ג'ייניזם וסיקיזם). הם גם מופיעים במסורות פאגאניות רבות. תנועות לא-אלימות, מנהיגים ותומכי האי-אלימות התייחסו ושאבו את ההשראה שלהם פעמים רבות מבסיס דתי מגוון, בהתאם למאבק הספציפי.

תנועות פוליטיות חילוניות רבות השתמשו באי-אלימות, הן ככלי טקטי, והן כתוכנית אסטרטגית, מטעמים מעשיים ומשיקולים של יעילות פוליטית, מבלי לטעון לאיזשהו בסיס מוסרי או דתי.

אנשים משתמשים בשיטות מאבק לא-אלים ממגוון סיבות, נקודות התייחסות ומסורות. אדם שעומד לפני פינוי מביתו עשוי להתבצר בבית ולהתנגד בצורה לא-אלימה לפינוי, נזיר בודהיסטי בתאילנד עשוי להגן על עצים ביער לפני כריתתו, עובד נמל באנגליה עשוי לפתוח בשביתה, כחלק מפרוגרמה פוליטית סוציאליסטית. כל אלו משתמשים בשיטות לא-אלימות שונות.

היסטוריה

באופן היסטורי, רק שתי תנועות המוניות חרתו על דגלן את האי-אלימות ונקטו בפעולות בלתי-אלימות לאורך זמן - התנועה לעצמאות הודו, והתנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית. מלבד שתי תנועות אלו, האי-אלימות נמצאה בשימוש בהיקף קטן יותר גם במהפכות במדינות מסוימות במזרח אירופה, בפיליפינים כנגד משטרו של פרדיננד מרקוס, בבורמה, במאבק נגד הגלובליזציה ובמאבקים חברתיים מצומצמים יותר ברחבי העולם כגון מאבקים למען איכות הסביבה, למען זכויות בעלי חיים, למען זכות הצבעה לנשים, וגם כנגד תוכנית ההתנתקות בישראל.

הנקיטה בשיטת הפעולה הבלתי-אלימה לא התרחשה רק בהקשרים פוליטיים כנגד ממשלות (דמוקרטיות או דיקטטוריות), אלא גם בהקשרים כלכליים (עובדים המשביתים את המפעל), אקדמיים (מאבק של סטודנטים נגד הנהלת אוניברסיטה), דתיים, גזעיים ועוד. בעקבות השימוש ההיסטורי באי-אלימות המבוסס על מסות של אנשים, אי-אלימות תוארה כ"פוליטיקה של האנשים הרגילים".

עם זאת, פעמים רבות, בצד המאבק הבלתי-אלים, היו גם כאלו שנאבקו בצורה אלימה, ועקב כך טוענים מבקרי השיטה שבמרבית הפעמים אי אפשר לייחס הצלחה של מאבק שלם, אך ורק לאלמנטים הלא-אלימים שלו, ולכן בלתי-אפשרי לטעון שאי-אלימות היא שיטה יעילה. למרות זאת, ניתן לטעון להצלחת השיטה כאשר מדובר במאבקים קצרי-טווח שכללו אך ורק פעולות לא-אלימות, או במקרים נקודתיים של נקיטה בפעולות בלתי-אלימות, בתוך מאבק שלם שכלל הן שיטות בלתי-אלימות והן שיטות אלימות.

על אף שרעיונות של אי-אלימות הובעו עוד במסורות עתיקות, השילוב בין מאבק המוני ואי-אלימות הוא יחסית חדש, והתחיל ב-1906, במאבק למען זכויות ההודים בדרום אפריקה, בהנהגתו של מהאטמה גנדי. לאחר שהממשלה הטראנסוואלית הכריזה על חוק חדש שכפה על האוכלוסייה ההודית בלבד להרשם במרשם האוכלוסין, התקיימה אספת מחאה ביוהנסבורג, בה גאנדי אימץ לראשונה את הסאטיאגרהא (כוח האמת), או מחאה לא-אלימה, וקרא לאוכלוסייה ההודית להתנגד לחוק החדש ולסבול את העונשים על כך, במקום להתנגד לו באמצעים אלימים.

קריאה זו הובילה למאבק בן שבע שנים, במהלכו אלפים נאסרו (ביניהם גם גאנדי), הוכו ונורו בגין שביתות, סירוב להרשם, שריפת כרטיסי הרישום ופעולות לא-אלימות אחרות. על אף שצעדים אלו הביאו למעצרים המוניים, הם הפעילו לחץ רב על השלטונות, ובייחוד על דעת הקהל, שהושפעה מהידיעות על המאבקים שבהם הייתה המשטרה הצד התוקפן היחידי. המאבק נמשך עד עזיבתו של גאנדי ב-1914, לאחר הסכם עם השלטונות הבריטיים בעניין.

המאבק לעצמאות הודו

על אף מאבק זה, המאבק המזוהה ביותר עם אי-אלימות הוא קמפיין אי-שיתוף הפעולה למען עצמאות הודו, גם הוא בהנהגתו מהאטמה גנדי. בסוף שנת 1914 חזר גאנדי להודו, והגיע למסקנה כי יש להביא לשחרור לאומי מן הכיבוש הבריטי. במאבקו המשיכו גאנדי ותומכיו לפעול בשיטות שאימץ בדרום אפריקה, והוסיפו פעולות נוספות. בין פעולותיהם, היו החרמת מוסדות בריטיים - מוסדות שלטון, חינוך ואחרים - החרמת מוצרים בריטיים, וסרבנות מס.

בצד פעולות הסרבנות, הנהיג גאנדי פעולות אקטיביות לא-אלימות (מלבד תהלוכות ואסיפות), שכללו חינוך חקלאי והקמת תעשיות פרטיות, כחתירה תחת התעשייה הבריטית. ב-12 במרץ 1930 הוכרז "חרם המלח", שבו עברו המוני הודים על איסור תחרות בהפקת המלח הבריטית. במהלך חרם זה, הובאו כ-60 אלף תושבים הודים למעצר. קמפיין אי-שיתוף הפעולה, שהתבסס כולו על פעולות לא-אלימות, נמשך עד לנסיגת הבריטים ב-1947. הקמפיין גבה את חייהם של אלפי קורבנות שבשם האי-אלימות, העדיפו מוות על פני נקיטה בצעדים אלימים. תומכי האי-אלימות מצדיקים את המחיר ששילמו הקורבנות, בטענה שבמאבק אלים היו נהרגים הרבה יותר אנשים, משני הצדדים, ושבכל מקרה - נקיטה בצעדים אלימים שומטת את הבסיס המוסרי של הנאבקים.

המאבק למען זכויות אזרח בארצות הברית

מאבק מפורסם נוסף שמזוהה עם התנגדות לא אלימה הוא מאבקם של האפרו-אמריקאים למען זכויות אזרח שוות בארצות הברית, בהנהגתו של מרטין לותר קינג. התנועה לזכויות אזרח שפעלה לפני שנת 1955 ניסתה להתמודד עם האפליה כלפי אפרו-אמריקנים במגוון רחב של אסטרטגיות, שכללו בעיקר תביעות משפטיות ושדלנות על ידי ארגונים מסורתיים. ניסיונות אלו לא השיגו הצלחות מעשיות רבות, וגרמו למרמור רב. עקב כך, התנועה החלה לאמץ אסטרטגיה של פעולה ישירה יחד עם אי-אלימות, הידועה בשם "אי ציות אזרחי".

בצורה זו, הרשויות נאלצו להגיב מיידית למצבי משבר, והתוצאות היו לעיתים קרובות לטובת האפרו-אמריקאים. הפעולות של אי-ציות אזרחי כללו החרמות, שהתחילו עם החרם נגד חברת האוטובוסים של מונטגומרי (1955-1956), התבצרויות כגון ההתבצרות בגרינסבורו (1960), וצעדות כגון הצעדות מסלמה למונטגומרי והמצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות. המאבק הלא-אלים נחל הצלחה רבה, אך גם גבה קורבנות רבים - דבר שעורר את ההתנגדות למאבק הלא-אלים מתוך התנועה עצמה. התנגדות זו הונהגה בידי מלקולם אקס, שתמך במאבק אלים בגזענות.

במקומות אחרים בעולם

המורד האלמוני השתמש במחאה מסוג אי-אלימות כנגד הטנקים והפך לסמל של שיטת מחאה זו.

תמונה זו מוצגת במכלול בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

אי-אלימות שימשה גם את פעילי המאבקים במשטרים מדכאים במדינות המתפתחות בגוש המזרחי לשעבר:

ב-1989, 13 אומות המכילות 1,695,000,000 תושבים, חוו מהפכות לא-אלימות שהצליחו מעבר לציפיות הפרועות ביותר של הכל...אם נוסיף את כל המדינות בהן פעלו תנועות לא-אלימות גדולות במאה ה-20 (הפיליפינים, דרום אפריקה, תנועת העצמאות של הודו...) המספר מגיע ל-3,337,400,000, שהם 65% מכלל האנושות! כל זאת בשיניה של הטענה, אשר חוזרת ונשנית ללא סוף, שאי-אלימות לא עובדת בעולם ה'אמיתי'.

— וולטר וינק, כפי שצוטט על ידי סוזאן איבס בשיחה ב-2001

כיום, אין תנועה המונית המתבססת על שיטות פעולה בלתי-אלימות, והנקיטה בפעולות בלתי-אלימות נעשית בעיקר על ידי קבוצות קטנות במאבקים נגד הגלובליזציה, ולמען איכות הסביבה וזכויות בעלי חיים.

בספרו "הפוליטיקה של פעולה לא-אלימה", מציע ג'ין שארפ, אקדמאי החוקר את תורת האי-אלימות, שההיעדרות הבולטת של האי-אלימות מהמחקר ההיסטורי המרכזי היא תוצאה של העובדה שהפצה של טכניקות למאבק לצדק חברתי הנשענות על העוצמה הקולקטיבית של אזרחים פעילים ומודעים, אינה משרתת את האינטרסים של האליטה החברתית.

הסבר אחר יכול לנבוע מהתפקיד של תקשורת ההמונים על המרחב הציבורי, ולקשר בין אלימות ורגשות. בתקשורת ההמונים, ובמיוחד בטלוויזיה, חשוב לספקיות התוכן לעורר רגשות בקרב הצופים, כדי להשאיר אותם בערוץ. תנועות אלימות נתפסות לרוב כרציניות יותר או רדיקליות יותר, ובכתבות חדשותיות קצרות ניתן לתת לסיפור עליהן נופך דרמטי בקלות רבה יותר, במיוחד במדיום של הטלוויזיה. כך לדוגמה מעניין וקל יותר לצלם יידוי אבנים או חילופי ירי, מאשר עצרת לימודית או שביתת רעב.

הכרה מוסדית בינלאומית

אי-אלימות השיגה רמה מסוימת של הכרה מוסדית, ברמה הבינלאומית. בשנת 1991 זכתה אונג סן סו צ'י בפרס נובל לשלום בזכות פעילותה לדמוקרטיה והתעקשותה על התנגדות לא אלימה. ב-10 בנובמבר 1998, האספה הכללית של ארגון האומות המאוחדות הכריזה על העשור הראשון של המאה ה-21 והמילניום השלישי, משנת 2001 ועד שנת 2010, כעשור הבינלאומי לקידום תרבות של שלום ואי-אלימות לילדי העולם. כיום, נחשב הדלאי לאמה ה-14, טנזין גיאטסו, הפועל בדרכים דיפלומטיות למען שחרור טיבט מהכיבוש הסיני, לאחד מהפציפיסטים והדוגלים הגדולים ביותר באי-אלימות.

מנגנוני פעולה של אי-אלימות

הגישה הלא-אלימה למאבק חברתי שונה מהחשיבה המקובלת במערב בנושא מוקדי כוח וקונפליקט, אך עדיין פונה אל מספר רעיונות וערכים דיי מוסכמים.

רעיון מרכזי לכל הבנה של תאוריה אסטרטגית בלתי-אלימה הוא שכוחם של שליטים תלוי בהסכמתה של האוכלוסייה הנשלטת. ללא בירוקרטיה, צבא או כוח משטרתי אשר יבצע את רצון השליטים, הם משוללים כוח ממשי. עוצמתם של השליטים, כולל אלו במדינות דמוקרטיות, נובעת משיתוף הפעולה של האוכלוסייה לקבל את השלטון ולציית לחוקים. אי-אלימות חותרת תחת כוחם של שליטים דרך הימנעות מכוונת משיתוף פעולה זה - ומכאן נובעת אסטרטגיית פעולה מרכזית הנקראת "אי-שיתוף פעולה".

רעיון חשוב נוסף הוא שאמצעים צודקים ומוסריים, יובילו לתוצאה מוסרית וצודקת. מרטין לותר קינג אמר על כך ש"אי-אלימות דורשת שהאמצעים בהם אנו משתמשים, יהיו טהורים כמו התוצאה אליה אנו מייחלים". חסידי האי-אלימות גורסים כי הפעולות שאנו מבצעים בהווה, מעצבים באופן בלתי נמנע את הסדר החברתי בצורה דומה. הם יטענו, לדוגמה, ששימוש באלימות על מנת להשיג חברה שלווה ושוחרת שלום הוא חסר הגיון לחלוטין.

חלק מחסידי האי-אלימות, כמו למשל אנרכיסטים נוצריים, תומכים במתן כבוד ואף אהבה ליריבים. עקרון זה ידוע כהצדקה הרוחנית או הדתית לאי-אלימות, ברעיון הטאואיסטי של "פעולה חסרת מאמץ", בעקרון הבודהיסטי של ה"מטה" (אהבה וחיבה כלפי כל יצור חי), או בעקרון ה"אהימסה" (אי-אלימות) כלפי כל יצור חי, המשותף להינדואיזם, בודהיזם ולג'ייניזם. לכבוד ואהבה כלפי היריב יש גם הצדקה מעשית בכך שהטכניקה של הפרדת המעשה מעושה-המעשה מאפשרת את שינוי התנהגותו של עושה המעשה, ואולי אף את שינוי ערכיו. ההתמקדות הנוצרית הן באי-אלימות והן בהענקת מחילה לחטא מצאה את דרכה לסיפורו של הבל בקוראן. תנועות ליברליות באסלאם, כגון פלג האחמדים, משתמשות בסיפור זה בעקביות על מנת לקדם רעיונות אסלאמיים של אי-אלימות.

רעיון ה"סאטיה" (אמת), הוא מרכזי בתפיסת האי-אלימות של מהאטמה גאנדי. גאנדי ראה באמת כמשהו אינסופי ובלתי ניתן להבנה מלאה על ידי יחיד כלשהו. הוא האמין שכולנו נושאים בחתיכות מהאמת, אך אנו זקוקים לחתיכות של אחרים על מנת לרדוף את האמת הגדולה. אמונה זו הובילה אותו לאמונה בערך הטבוע בדיאלוג עם היריב, ומשאלה כנה להבנת מניעיהם. ברמה המעשית, נכונות להאזין לנקודת המבט של האחר תלויה במידה ניכרת בהדדיות. באופן טבעי, איש מהיריבים לא מעוניין בנקודת ההשקפה של יריבו. לכן גאנדי האמין שעל מנת שהיריב יקשיב לך, עלייך ראשית להיות נכון להקשיב לו, כדי לפרוץ את המעגל.

שיטות של אי-אלימות

פעולה בלתי-אלימה מורכבת בדרך כלל משלושה שלבים. הראשון, פעולות של מחאה ושכנוע, שכוללות צעדות מחאה, עצרות מחאה, פגישות ציבוריות וכלים כגון שלטים גדולים, נרות ופרחים. השלב השני הוא אי שיתוף פעולה, שהוא הסירוב המכוון והאסטרטגי לשיתוף פעולה עם דבר הנתפס כבלתי-צודק. השלב השלישי הוא התערבות בלתי-אלימה, שהיא ההתערבות המכוונת והפיזית לעיתים באירוע שנתפס כבלתי-צודק, שיכול להתבטא בחסימת כבישים, התבצרות במקום מסוים, היקשרות לעצים ועוד.

חלק מהטכניקות ספציפיות אשר תנועות לא-אלימות השתמשו בהן כוללות שביתות שבת, צעדות, כניסה למקומות אסורים, סקווטינג, שביתות רעב, חסימת דרכי גישה, הפגנות, פעולות ישירות, עצומות, התבצרות, סרבנות מיסים, האטת מהירות העבודה, סרבנות גיוס, וחרם מסחרי.

בצד פעולות אלה שעיקר המוקד שלהם הוא התנגדות, יש גם טכניקות של העצמה של קבוצה מסוימת או של חלופה לא אלימה. שיטות אלו כוללות יצור עצמאי של מוצרים, קואופרטיבים של פועלים או צרכנים, ייזום אירועים חברתיים לחברים במאבק לא אלים (כמו מסיבת רחוב), אירועי תרבות בעלי אופי מחאתי (לדוגמה מופע רוק בעל אופי פוליטי כמו לייב 8), התאגדויות, יצירת ערוצי תקשורת בנושא המאבק או להעצמת קבוצה מדוכאת או עניה וחיזוק או יצירה של קהילות חברתיות.

הטקטיקה נבחרת בדרך כלל בקפידה רבה, תוך כדי לקיחה בחשבון של נסיבות פוליטיות ותרבותיות, ובדרך כלל כחלק מתוכנית או אסטרטגיה ארוכת טווח.

מקור השראה מפורסם לאלו המחפשים מגוון של שיטות לא-אלימות שאפשר להפעיל, נמצא ברשימתו של ג'ין שארפ, בה כתובים 198 שיטות של פעולות ישירות לא-אלימות אשר כוללות פעולות סמליות, פוליטיות, כלכליות ופיזיות.

אי-אלימות הייתה בשימוש גם כשיטה של ניסיונות להתערבות בין מדינות על מנת להרחיק מתקפות ולקדם פתרון של שלום במאבקים. ניסיונות אלו נחלו כישלונות (לפחות ברמה של הרחקת מתקפות), כמו במקרה של המגן האנושי בעיראק, אך גם הצלחות, כמו במקרה של פרויקט הליווי בגואטמלה. כרגע ישנם מספר ארגונים לא-ממשלתיים הפועלים באזור כמו למשל "בריגדות השלום הבינלאומיות" ו"כוח השלום הלא-אלים". השיטות העיקריות בהן הם משתמשים הם ליווי בלתי-מזוין ותצפיות ודיווחים על מצב זכויות האדם.

אי-אלימות כדרך חיים

עצם העובדה שתופעת האלימות היא כל כך שכיחה ברוב תרבויות העולם, גורמת לרבים לחשוב שהיא חלק בלתי נפרד מטבע האדם. אחרים, כגון וולטר ווינק ודניאל קווין, גורסים שאלימות – או לפחות מאגר האסטרטגיות האלימות המוכרות כיום – היא תופעה של אלפי השנים האחרונות, ולא הייתה קיימת בתקופות שלפני תחילת ביות החיות והחקלאות, ובתקופות המוקדמות של תחילת תקופת הביות. תפיסה זו דומה לאידיאל הוויקטוריאני של הפרא האציל.

בשביל חסידי אי-אלימות רבים, משמעותה של אי-אלימות כדרך חיים היא עמוקה יותר מאשר הימנעות מאלימות פיזית ומילולית בלבד. המשמעות עבורם היא דאגה ואהבה לכל, אפילו לאלו שאינם מסכימים עמם. משמעות זו גוררת עימה את הרעיון שיש לדאוג גם לאלו שאינם פועלים על פי ערכי האי-אלימות. מוסכם על רבים שאדם אינו יכול להכריח את עצמו או אחרים להרגיש אהבה שכזו, ולכן דבר זה נחשב לאחד מהאתגרים האישיים הגדולים העומדים בפני המאמינים באי-אלימות – ברגע שאדם מאמין באי-אלימות בתאוריה, עליו לנסות להבין כיצד עליו לחיות אותה בחיי המעש של היום יום ובכל היבט של חייו.

היבט נוסף ודומה לכך הוא הרעיון של הפחתת האלימות בחברה כולה - כלומר לא רק הימנעות מאלימות המופעלת על ידי האדם באופן ישיר, אלא גם הימנעות ממעשים ומאורח חיים שמחייב ביצוע של מעשים אלימים על ידי אנשים אחרים, ותמיכה בפעולות ומוסדות אשר מעודדים חברה פחות אלימה באופן כללי. דוגמה נפוצה ליישום של רעיון זה היא צמחונות וטבעונות, או הימנעות מקניית מוצרים שתהליך ייצורם היה כרוך בפגיעה באדם או בטבע.

ביקורת

לאון טרוצקי, פרנץ פנון ומלקולם אקס הם דוגמאות לאנשים שביקרו את האי-אלימות, בטענה שאי-אלימות ופציפיזם הם ניסיון לכפות את המוסר של הבורגנות על הפרולטריון, שאלימות היא הכרחית לשינוי מהפכני או שהזכות להגנה עצמית היא זכות יסוד.

בשיאו של הדיכוי האלים של האפרו-אמריקנים בארצות הברית בשנות ה-60, הפנתר השחור, ג'ורג' ג'קסון דיבר על הטקטיקות הלא-אלימות של מרטין לותר קינג:

הרעיון של אי-אלימות הוא אידאל מוטעה. הוא מניח שקיימת חמלה וחוש צדק אצל האויב. כאשר אותו אויב יכול להפסיד את הכול ואין לו מה להרוויח על ידי יישום של צדק והרגשה של חמלה, תגובתו יכולה להיות שלילית בלבד

מלקולם אקס גם התעמת עם פעילי זכויות אדם על הנושא של אי-אלימות, בטענה שאי אפשר לשלול את האלימות כאשר אין אפשרות אחרת:

אני מאמין שזה פשע של כל אדם שעובר התעללות, להמשיך ולקבל את ההתעללות הזו מבלי לעשות דבר על מנת להגן על עצמו

לאנס היל מבקר את האי-אלימות כאסטרטגיה כושלת וטוען שהגנה-עצמית חמושה של אפרו-אמריקאים ואלימות אזרחית הניעה רפורמות של זכויות האזרח יותר מאשר פניות שלוות למוסר ולהגיון.

היעילות של אי-אלימות נקראה תיגר גם על ידי מפגינים אנטי-קפיטליסטים התומכים ב"מגוון של טקטיקות" במהלך הפגנות רחוב ברחבי אירופה וארצות הברית לאחר ההפגנות כנגד ארגון הסחר העולמי בסיאטל ב-1999. הפמיניסטית הרדיקלית, ד. א. קלארק, טוענת במאמרה "אישה עם חרב" שעל מנת שאי-אלימות תהיה יעילה, היא צריכה להיות "מופעלת על ידי אלו שיכולים בקלות לפנות לאלימות אם הם יבחרו בכך". ההגיון שמאחורי טיעון זה הוא שטקטיקות של אי-אלימות יהיו בלתי-יעילות עבור קבוצות שנתפסות ככאלו שלא מסוגלות להשתמש באלימות, מאחר שאי-אלימות תשמר את הציפיות של החברה מהקבוצות האלה, ולכן פעולותיהם לא ימשכו תשומת לב.

ביקורת נוספת מתמקדת בקורבנות הרבים שמאבקים בלתי-אלימים כרוכים בהם לעיתים, ולמה שנתפס לעיתים כזילות בחיי אדם. ביקורת זו מתבססת על הציטוטים הבאים מפי מהאטמה גאנדי:

...אם חברה בלתי-אלימה תהיה נתונה תחת מתקפה מבחוץ, ישנן שתי דרכים לאי-אלימות. למסור את הרכוש, אבל לא לשתף פעולה עם התוקף...להעדיף מוות על פני כניעה. הדרך השנייה תהיה התנגדות בלתי-אלימה על ידי האנשים שאומנו על פי הדרך הבלתי-אלימה...המחזה הבלתי-צפוי של שורות על גבי שורות של גברים ונשים שפשוט מתים במקום להיכנע לרצון התוקף, ימיסו בסופו של דבר את התוקף ואת חייליו...אומה או קבוצה שהפכה את האי-אלימות למדיניות המוחלטת שלה, לא יכולה להיות נתונה לעבדות, אפילו לא בפני איום של פצצת אטום...רמת האי-אלימות באומה זו...תתרומם בצורה טבעית כל כך גבוה, כך שהיא תחייב כבוד אוניברסלי

— "לפציפיסטים", מהאטמה גאנדי

על בסיס עמדות אלו, בשנת 1940, כאשר פלישה של גרמניה הנאצית לבריטניה נראתה באופק, גאנדי הציע לעם הבריטי את העצה הזו:

הייתי רוצה שתניחו את נשקכם, מאחר שהם בלתי-יעילים להצלתכם או להצלת האנושות. אתם תזמינו את מר היטלר ואת סניור מוסוליני לקחת את מה שהם רוצים מהמדינות שאתם רואים בהן רכוש שלכם...אם אנשים אלו יבחרו לכבוש את בתיכם, אתם תתפנו מהם. אם הם לא ייתנו לכם לצאת באופן חופשי, אתם תרשו לעצמכם, גברים, נשים וילדים, להשחט, אבל אתם תסרבו להיות נאמנים להם

— "אי-אלימות בשלום ובמלחמה", מהאטמה גאנדי

עם זאת, גאנדי חשב שרמה כזו של אי-אלימות דורשת אמונה ואומץ אדירים, והוא הבין שלא כולם מסוגלים להגיע לרמה כזו. לכן הוא הציע שאף אחד לא יהיה מחויב לאי-אלימות, במיוחד אם היא משמשת ככיסוי לפחדנות. גאנדי נזהר מלמשוך לתנועת הסאטיאגרהא שלו את אלו שפחדו להשתמש בנשק או חשו שהם לא מסוגלים להתנגד, וכתב:

אני מאמין שכאשר ישנה אפשרות לבחור רק בין פחדנות לבין אלימות, הייתי מציע לבחור באלימות

אלימות כלפי רכוש

שאלה שנדונה רבות בכל הקשור לאי-אלימות, היא האם ההשמדה או גרימת נזק ופגיעה לרכוש, בניגוד לפגיעה באנשים או בעלי חיים, נחשבות לאלימות? במקרים רבים בספרות, כולל בספריו של ג'ין שארפ, צורות שונות של חבלה וגרימת נזק לרכוש נכללות בטווח הפעולות הבלתי-אלימות, בעוד שכותבים אחרים מחשיבים השמדה או פעולות הרסניות מכל סוג, כסוג פוטנציאלי או מעשי של אלימות, בכך שפעולות אלה עלולות לגרום לפחד או קושי לבעלים או לאדם שתלוי באותו חפץ.

סופרים ופעילים אחרים טוענים שהשמדת רכוש עלולה להיות בלתי-יעילה מבחינה אסטרטגית, אם הפעולה מספקת אמתלה לדיכוי נוסף או מחזקת את כוחה של המדינה. לייקי, לדוגמה, טוען ששריפת מכוניות בזמן ההפגנות בפריז במאי 1968, רק חיבלו בתמיכה של מעמד העובדים ומעמד הביניים בהתקוממות, וחיבלה בפוטנציאל הפוליטי של ההפגנות.

חבלה בכלים ומכונות שמשתמשים בהם בעת מלחמה, בין אם במהלך הייצור שלהם או לאחר מכן, מעלה את המורכבות של הדיון. האם הצלת חיים באמצעות השמדת רכוש שישמש בעתיד להריגה - היא פעולה אלימה, או שהתנהגות פאסיבית שמאפשרת לכלי נשק להיות בשימוש בעתיד היא פעולה אלימה (כלומר, אי-אלימות שמובילה לאלימות)? ברמה פחות מופשטת - כאשר אדם מכה אדם אחר בעזרת מקל, לקיחת המקל בכוח נחשבת בדרך כלל פעולה אלימה, אך אם המקל נופל לבדו על האדמה, ואדם אחר שובר אותו, האם פעולה זו עדיין נחשבת פעולה אלימה?

בכל אופן, בדיונים אלו חשוב לקחת בחשבון את השאלה האם התוקף, או שמא הקורבן של האלימות מגדירים מה נחשב כ"אלים". כמו כן, הכוח היחסי של הצדדים וסוג ה"נשק" שנעשה בו שימוש הם גם רלוונטיים לנושא. כך למשל, יש הטוענים שזריקת אבנים על טנקים אינה נחשבת פעולה אלימה, בגלל הכוח היחסי של שני הצדדים. ויכוח מסוג זה התעורר גם בשאלת פעילותה של הקבוצה הישראלית "אנרכיסטים נגד הגדר", שבמסגרת פעולותיה מנסה לחתוך את גדר ההפרדה באופן סמלי.

אי-אלימוּת בישראל

הדוגמה הקדומה ביותר הידועה בתולדות ישראל להתמודדות בדרך אי-אלימות, הוא אירוע של התנגדות יהודי הגליל בעכו ובטבריה לניסיון הרומאים להעביר את פסל קליגולה על מנת להציבו בבית המקדש, אירוע שתועד על ידי פילון האלכסנדרוני ויוספוס פלביוס.

בתקופת המנדט הבריטי הקים היישוב העברי מערכת שלטון מקבילה ופעל פעולות רבות שאפשר לכנותן אי-אלימות כמו "העפלה", ההתיישבות, חומה ומגדל, ועוד.

בתחילת המאה ה-21 גברה המודעות בישראל לגבי שיטת האי-אלימות, בעיקר בקרב חוגים שמאלניים רדיקליים, אך גם בקרב קבוצות ימניות רדיקליות. מודעות זו מתבטאת במאבקים למען זכויות בעלי חיים על ידי קבוצות כגון "החזית לשחרור בעלי חיים", במאבקים נגד עוני ומיליטריזם על ידי קבוצות כגון "אוכל במקום פצצות", במאבק החברתי של מחאת האוהלים וגם במאבק נגד תוכנית ההתנתקות על ידי קבוצות כגון "הבית הלאומי".

דוגמה מובהקת של אי-אלימות כדרך מאבק ניתן לראות בתנועת "חיים בכבוד" ברשותו של חיים בר יעקב הפועלת להתנגדות לא אלימה לפינוי חייבים מבתיהם בעיקר בבאר שבע וישובים נוספים בדרום הארץ.

השימוש באי-אלימות מתפתח גם בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי, החל משנות העשרים, אחת מדרכי הפעולה של היישוב העברי ולאחריו ממשלת ישראל כתגובה לפיגועי טרור ערביים הייתה הקמת יישובים יהודיים חדשים בארץ ישראל, לעיתים קרובות על שם קרבנות הטרור עצמם. גם לאחר שמדיניות זו, שזכתה לכינוי "תגובה ציונית הולמת" על ידי רה"מ לשעבר יצחק שמיר, הפסיקה להיות מדיניות ממשלתית, לקחו על עצמם המתנחלים ותומכיהם את המשכה, והקימו יישובים ומאחזים (לעיתים בלתי מוכרים על ידי השלטונות) כתגובה לפעולות טרור, כדוגמת גבעת שלהבת, שהוקמה לאחר רצח התינוקת שלהבת פס בחברון. מן העבר השני, החל תהליך של פיתוח מאבק פלסטיני עממי לא-אלים כנגד השליטה הישראלית בשטחים. חלוץ המאבק הוא מובארק עוואד מייסד "המרכז הפלסטיני ללימודי אי-אלימות" במזרח ירושלים ופעיל עד שגורש בקבוצת "ישראלים ופלסטינים למען אי-אלימות". דוגמה נוספת הייתה שביתת המיסים של תושבי בית סחור בתקופת האינתיפאדה הראשונה. אחד משיאיו של תהליך זה התרחש בעת ביקורו של ד"ר ארון גאנדי, נכדו של מהאטמה גאנדי, ברשות הפלסטינית, במהלכו השתתף בהפגנה באבו דיס למען מאבק לא-אלים בשליטה הישראלית. גם מהצד הישראלי התפתח מאבק לא-אלים כנגד השליטה הישראלית. אחת התנועות אשר חרתו על דגלן את רעיון אי האלימות היא "לוחמים לשלום". לוחמים לשלום היא קבוצה משותפת לפלסטינים ולישראלים אשר לקחו בעבר חלק באלימות שמייצר הסכסוך והשליטה הישראלית בשטחים והחליטו להניח את נשקם ולפעול יחד, בצורה בלתי אלימה, כנגד הכיבוש.

דרכים נוספות בהן בא לידי ביטוי מאבק זה הן סרבנות גיוס וסרבנות סלקטיבית לשירות בצבא, פעולות ישירות לא-אלימות כנגד גדר ההפרדה, צעדות אל עבר מחסומים, החרמת מוצרים שמקורם בהתנחלויות, משלחות סיוע לכפרים ערבים ביהודה ושומרון (לעיתים בניגוד לחוק) ועוד.

ראו גם

• פעולה ישירה
• פציפיזם
• מרי אזרחי
• אל-הרג
• שביתת רעב
• תקשורת לא אלימה
• התנגדות בלתי אלימה

קישורים חיצוניים

• האתר הממשלתי של 'עיר ללא אלימות', 'עיר ללא אלימות' היא תוכנית לאומית ממשלתית למניעת אלימות.
• מכון גנדי לחקר אי-האלימות בארצות הברית (בהנהלתו של ארון גנדי, נכדו של מ.ק. גנדי)
• דיאלוג פלסטיני פנימי (פרשנות פלסטינית לאינתיפדה הראשונה לעומת השנייה)
• הספר "התנגדות לא אלימה" מאת ג'ין שארפ, בעברית, להורדה ללא תשלום
• מוסד אלברט איינשטיין לחקר אי-אלימות
• אתר תנועת "שביל זהב" בישראל, לקידום אי-אלימות, שלום וחמלה בחברה
• תורת אי האלימות בראי המסורת היהודית
• אתר הבית של ארגון לוחמים לשלום (אורכב 20.08.2020 בארכיון Wayback Machine)
• הבלוג של לוחמים לשלום
• דני רובינשטיין, אי אלימות. איך לא חשבנו על זה קודם, באתר הארץ, 3 באוגוסט 2003

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אי-אלימות34775297Q76611