תקשורת לא-אלימה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף תקשורת לא אלימה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תקשורת לא-אלימהאנגלית, "Nonviolent CommunicationTM" או בקיצור NVC; ידועה בישראל גם כ"תקשורת מקרבת" ובעולם גם כ-"Compassionate Communication", ומכוּנה גם "שפת הג'ירף"), היא גישה אשר פותחה בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי ד"ר מרשאל ב. רוזנברג, לניהול יעיל, מקרב, בונה ומספק של מערכות יחסים בכל המישורים (בין-אישיים, תוך-אישיים, ובין קבוצות ומדינות), באמצעות מיקוד השיח בַּצרכים של כל הצדדים המעורבים והפחתת המעורבות האגוצנטרית. הגישה משמשת לפתרון ואף למניעה של קונפליקטים, אי-הבנות וסכסוכים, ומאפשרת שינוי מרחיק-לכת במערכות יחסים תוך העמקת החיבור, האמון, והיעילות במילוי הצרכים של כל הצדדים, באמצעות המודל היישומי-מעשי שלה.

מהות הגישה

מרשל רוזנברג מדגים את עקרונות הגישה ואת יישומה באמצעות בובות-יד של ג'ירף ושל תַן (נווה שלום, 1990)

הגישה נובעת מהתבוננות על האופן המוכר שבו רוב בני-אדם מדברים ומקשיבים זה לזה רוב הזמן, כדי למלא את צורכיהם - והכוונה בעיקר לשימוש בשיפוטים, האשמות, דיאגנוזות, דרישות, איומים, פרסים ועונשים. אופן שלעיתים קרובות מקטין את הסיכוי למלא את צורכיהם וליצור ביניהם הבנה וחיבור, ומגדיל את הסיכוי לאלימות ביניהם, מה שמקטין עוד את הסיכוי למילוי הצרכים. הגישה מכנה תקשורת מהסוג הזה בשם "תקשורת אלימה", או "שפת התן". (התן, לפי רוזנברג, מסמל מצב תודעה שבו אנו רואים/ת רק את הצרכים של עצמנו ולבנו סגור אל האחר).

הגישה מציעה אלטרנטיבה לתודעת הנפרדות: פרוטוקול פשוט, שכאשר נעזרים בו, גם בדיבור וגם בהקשבה, הוא מגדיל מאד את הסיכוי לחיבור, הבנה ומילוי צורכי כל הצדדים, ומקטין את הסיכוי לאלימות. תקשורת מהסוג הזה מכונה "תקשורת-לא אלימה", "תקשורת מקרבת" או "שפת הג'ירף". (הג'ירפה, לפי רוזנברג, מסמלת את היכולת לראות מלמעלה את המצב ואת הצרכים של כולם).

רוזנברג מניח ששתי דרכי התקשורת השונות נובעות משתי תפישות-עולם מנוגדות, והגישה מבוססת כולה על בחירה מודעת בהתמרה (טרנספורמציה) של הרגלי החשיבה והדיבור שלנו, הנובעים מתפישת-העולם ה"תנית", האלימה והתקשורת המרחיקה שהיא מייצרת, כך נוכל להתבטא, להקשיב ולחיות יחד על-פי תפישת-העולם ה"ג'ירפית", הלא-אלימה, בעזרת התקשורת המקרבת הלכה למעשה.

בבסיס הגישה כמה הנחות[1]:

  1. לכל בני ובנות-אדם אותם צרכים אוניברסליים.
  2. כל הצרכים שווים בחשיבותם.
  3. העולם מציע מספיק משאבים למילוי הצרכים הבסיסיים של כולם.
  4. כל פעולה אנושית נועדה למלא צרכים, ולפיכך אלימות היא תגובה טראגית לצרכים שלא נענו, וניסיון טראגי ומגושם למלאם.
  5. כל רגש אנושי מצביע על (ונובע מ) צרכים מסופקים או לא מסופקים.
  6. לכל בני האדם יכולת לחמלה (ראיית הצורך הלא-מסופק של האחר והבנת הקושי הטמון בכך)
  7. בני-אדם נהנים לתת (והכוונה בנתינה היא - מבחירה, ללא גמול ולא מתוך פחד/אשמה).
  8. בני-אדם ממלאים צרכים רבים באמצעות מערכות יחסים של תלות-הדדית.
  9. בני-אדם משתנים.
  10. בחירה היא פנימית.
  11. הדרך הישירה ביותר לשלום עוברת דרך חיבור עצמי.
  12. קונפליקט הוא הזדמנות לחיבור, צמיחה, העמקת הקשר ושיפורו.
  13. הסיבה לתקשורת "תנית" (אלימה) היא תפישת עולם מוסרנית וכוחנית "תנית" (אלימה), לפיה קיים טוב ורע, נכון ולא נכון, נורמלי ולא נורמלי, ולפיכך יש אנשים טובים וצודקים יותר מאחרים, והם צריכים לשלוט בכוח באלה שרעים או טועים (ואפילו לשאוב הנאה משליטה כוחנית זו) ו"לתקן" אותם ואת דרכיהם. תפיסת עולם כזו היא הגורמת לכך שכאשר משהו מפריע לאדם מסוים בהתנהגות הזולת, הוא עשוי לסווג באופן אוטומטי את עצמו לטוב וצודק, ואת האחר לרע ו/או טועה ו/או לא נורמלי, ולנסות לשנות בכוח ("לתקן") את הזולת או את התנהגותו, בין השאר על ידי תקשורת "תנית".

השיטה מושפעת מעקרונות האי-אלימות של מהטמה גאנדי ומרטין לותר קינג, מהגישות ההומניסטיות של קארל רוג'רס ומרטין בובר, ומגישתו של הפילוסוף קרישנמורטי.

המודל היישומי של הגישה

המודל היישומי של הגישה עוסק בשני ההיבטים המשלימים של כל תקשורת - שידור וקליטה.

שידור בשפת הג'ירף נקרא "ביטוי עצמי" וקליטה בשפת הג'ירף נקראת "הקשבה אמפתית".

ביטוי עצמי

ביטוי עצמי באמצעות המודל צריך להכיל את ארבעת המרכיבים של "שפת הג'ירף":

  1. תצפית (נקייה מפרשנות/הערכה) – תיאור המצב כפי שנקלט בחושיו של הדובר.
  2. רגש (במובחן ממחשבה/פרשנות/הערכה) – תחושה פיזית שמרגישים בגוף, שהיא מצב הרוח של הבנאדם. לדוגמה: אכזבה, שמחה, כעס, התרגשות...
  3. צורך – משאב-חיים חיוני, שבני-האדם או יצורים חיים זקוקים לו לטובת קיום פיזי, רגשי, חברתי או רוחני. כלל הצרכים של בני-האדם הם אוניברסליים, כמו למשל - ביטחון, אמון, נראות, הקשבה, הבנה, הזנה, שקט, שלווה, חירות, יצירתיות, אותנטיות, אהבה, חיבור, קהילה, משמעות... לכל צורך יש דרכים שונות למילויו.
  4. בקשה (במובחן מדרישה/תביעה) – תיאור, באופן בהיר ובלשון הווה, של מעשה או התנהגות שהזולת יכול לעשות, על מנת למלא (לפחות באופן חלקי) את הצורך שתואר.

משפט לדוגמה: "כשאמרתָּ לי: 'את לא יודעת כלום' (תצפית), הרגשתי תסכול, עצב ובדידות (רגשות), כי הצורך שלי בכבוד, בהערכה ובנִראוּת (צרכים) נפגע, ואני מבקשת שתגיד לי אם יש משהו שאתה מעריך בי (בקשה)".

המודל מניח, שביטוי עצמי כזה תורם להנעת אנשים מתוך בחירה ורצון, ולפיכך מתוך אחריות, בעוד ששימוש במרכיבי תקשורת מ"שפת התן" כגון ביקורת, שיפוטים, הכללות, הערכות, אנליזות, השוואות, עצות והצעות, עלול להביא להנעת אנשים מתוך חובה וכורח (פחד, אשמה או בושה), מה שיפחית את האחריות שלהם על התנהגותם ("הייתי חייב/מוכרח") ויעמיק את הניכור בין בני-אדם.

אמפתיה

אמפתיה לפי גישה זו, היא הקשבה פעילה מתוך חמלה, לארבעת מרכיבי "שפת הג'ירף". אמפתיה כוללת שלושה שלבים:

  1. הקשבה מתוך הרגשת חמלה. החמלה נובעת מההבנה, שהזולת הוא בעל רגשות וצרכים המשותפים לכל בני-האדם, ולכן המקשיב/ה יכול/ה להזדהות איתם, גם אם התנהגותו של הזולת מעוררת בו/ה קושי.
  2. ניחוש הרגשות והצרכים של הזולת מתוך התנהגותו ודבריו, תוך הימנעות מהתייחסות למרכיבים של "שפת התן" שהיו במסר. לדוגמה: "את עצובה?" (אמפתיה לרגש). "אתה עייף והיית רוצה כרגע שקט?" (אמפתיה לרגש ולצורך). "בעצם מה שאתה אומר, זה שחשוב לך להבין?" (אמפתיה לצורך).
  3. תיקוף: המקשיב מבטא שהוא מבין את ההיגיון והטבעיות ברגשותיו של הזולת, לנוכח לזה שצרכיו לא ממולאים, ואת ההיגיון והטבעיות בכך שצרכיו של הזולת לא ממולאים, לנוכח הסיטואציה. לדוגמה: "אני יכול בהחלט להבין למה אתה מרגיש פחד ושנאה ולמה הצורך שלך בביטחון לא מתמלא, כשיש איום ממשי ומתמשך על חייך ועל חיי הקרובים לך".

לקריאה נוספת

ד"ר מרשאל רוזנברג, תקשורת לא אלימה תקשורת מקרבת שפה לחיים. הוצאת פוקוס

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תקשורת לא-אלימה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Inbal Kashtan, Miki Kashtan, Key Assumptions and Intentions of NVC, BayNVC.org
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0