צואה
צואה או גללים (בלשון חז"ל: גם לשון רְעִי[1]) היא הפרשה ממערכת העיכול של אורגניזמים. הצואה היא האופן בו הגוף נפטר מפסולת וממזון לא-מעוכל. לרוב, משתמשים במושג "צואה" לזו של בני אדם, וצואת בעלי חיים מכונה "גללים".
בבעלי חוליות הצואה נוצרת במעי הגס והיא נדחפת לאורכו על ידי שרירים חלקים (בלתי-רצוניים) המצויים בדפנות המעי ונעים בתנועה פריסטלטית. לבסוף, יוצאת הצואה, הצואה מורכבת משאריות מזון לא מעוכל, מפיגמנטים הנוצרים בכבד (בעיקר בילירובין, תוצר פירוק של המוגלובין) המקנים לצואה את צבעה החום האופייני, ומחיידקים בכמות גדולה. החיידקים מהווים כשליש מהמסה היבשה של הצואה[דרוש מקור] וגזים אותם הם מייצרים מעניקים לצואה את הריח העז שלה.
שימושים
צואה יכולה לשמש כדשן לצמחים מסוגים ושונים, בין היתר בגלל שהיא מכילה חנקן שמועיל להם, ולכן האדם משתמש בצואת החיות שבמשקו לדישון גידולים חקלאיים (אזי היא מכונה זבל או זבל אורגני), וניתן להשתמש בה לקומפוסט. צואת בעלי חיים מיובשת משמשת גם כחומר בעירה באזורים בהם קשה לתושבים להשיג או לממן חומר בעירה יעיל יותר. בארצות אפריקה יש שחומר הבניה מבוסס על צואת הבקר, כמו שבט המסאי.
לשלשת
צואת עופות מכונה "לשלשת", זוהי צואה המעורבת בשתן ונפלטת מאיבר הפרשה יחיד, בשונה מיונקים. זו עשירה בחנקן ולכן משמשת כחומר זיבול משובח. כמות המיים הנפלטת מועטה, על מנת לאפשר להם לשמור על מאזן הנוזלים בגוף החיוני לבעלי חיים הנודדים ולא תמיד זמינים להם מקורות מיםשגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:הערה) תוכן כפול: וגם 2=איך עקרבים תמנונים ועופות עושים צרכים באתר מכון דוידסון למדעhttps://davidson.weizmann.ac.il/online/askexpert/life_sci/%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%A2%D7%A7%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%9D]-%D7%AA%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%A2%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A6%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D].
מחלות
הצואה דלה יחסית בנוזלים, אך ריכוזם יכול להשתנות. צואה עתירת נוזלים מעידה על בעיה רפואית כלשהי, ומכונה "שלשול". שלשול חמור עלול להוות סכנת חיים עקב איבוד נוזלים. צואה המכילה נוזלים מועטים גורמת לקשיים ולכאבים ביציאתה; תופעה זו, המעידה אף היא על בעיה רפואית, מכונה "עצירות". גם תדירות הפרשת הצואה ("יציאות" בעגה הרפואית) יכולה להעיד על מצב רפואי ובמיוחד על תזונתו של האדם. סיבים תזונתיים, לדוגמה, מאיצים את תהליך הפרשת הצואה, כך שתדירות ה"יציאות" מגיעה אף ל-3 פעמים ביום. התאפקות והימנעות מהפרשת צואה בעת הצורך וכך גם תדירות נמוכה של הפרשת הצואה, עלולות לגרום לפעילות לא-תקינה של מערכת העיכול, לעצירות ולחוסר איזון תזונתי. אצל ילדים מסוימים ולעיתים אף אצל מבוגרים תיתכן דליפת צואה בלתי רצונית המכונה אנקופרזיס אשר לה מניעים פיזיולוגיים ונפשיים כאחד.
צואה שחורה מעידה על דימום בדרכי העיכול העליונות, צואה אדומה מעידה על דימום בדרכי העיכול התחתונות.
הכמות הרבה של החיידקים והנגיפים בצואה גורמת לה להוות דרך עיקרית להעברת מחלות. במיוחד מדובר במחלות הנגרמות על ידי חיידקים ממשפחת ה-Enterobacteriaceae (בעיקר קוליפורמים), השוכנים דרך קבע במערכת העיכול של האדם; חיידקים אלו גורמים למחלות כדוגמת דיזנטריה וכולרה. מחלות אלו נפוצות בצורה נרחבת במדינות העולם השלישי, מכיוון שבמקומות אלו לא תמיד קיימת אפשרות להקפיד על כללי היגיינה ותברואה נאותים. פתוגנים ממקור צואתי מוצאים את דרכם אל המזון ואל מקורות מים; החיידקים נכנסים שוב לגופם של בני האדם, אך הפעם משתכנים ומתרבים גם באזורים שמחוץ למעי, דבר הגורם למחלות.
מחלות מסוימות, כגון סרטן המעי הגס, מביאות להרס המעי או פי הטבעת. במקרים אלו החולה אינו מסוגל להפריש צואה באופן הרגיל; הוא נדרש לעבור ניתוח המנתב את הצואה אל פתח בבטן (אותו יוצרים המנתחים). הצואה נאספת בשקית פלסטיק אותה נדרש החולה לשאת כל העת ולרוקן מדי פעם.
ביהדות
ברכת אשר יצר
ערך מורחב – ברכת אשר יצר
.jpg)
ביהדות אחרי כל עשיית צרכים (הפרשת צואה או שתן). מברכים ברכת אשר יצר ברכה אשר משולבת גם בברכות השחר שאדם אומר בקומו. מקור הברכה מופיע ב תלמוד[2].
משמעות הברכה היא הודיה לה' על שמערכות הגוף תקינות, ובאופן מילולי: הודיה על קיומם של פתחים באברי הגוף המהווים חללים אשר עשויים להוציא הפרשות אשר אינן טובות לגוף, ובה בעת הם אינם מאפשרים הוצאה של דברים החיוניים לגוף. כמו כן כוללת הברכה פליאה ("ומפליא לעשות") על מורכבות ועדינות המערכות הגופניות המשמרות מצב זה. בשולחן ערוך יש הסברים מפורטים בנוגע למשמעות הביטויים השונים בברכה המתארים את פלאי גוף האדם.
אמירת דברים שבקדושה
- ערך מורחב – והיה מחניך קדוש
בסביבת צואה (וכן דברים מאוסים נוספים) אסור לקרוא קריאת שמע או לדבר דברי תורה[3], איסור זה נלמד מהפסוק ”וְיָתֵ֛ד תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ עַל אֲזֵנֶ֑ךָ וְהָיָה֙ בְּשִׁבְתְּךָ֣ ח֔וּץ וְחָפַרְתָּ֣ה בָ֔הּ וְשַׁבְתָּ֖ וְכִסִּ֥יתָ אֶת צֵאָתֶֽךָ׃ כִּי֩ ה' אלקיך מִתְהַלֵּ֣ךְ ׀ בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֗ךָ לְהַצִּֽילְךָ֙ וְלָתֵ֤ת אֹיְבֶ֙יךָ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְהָיָ֥ה מַחֲנֶ֖יךָ קָד֑וֹשׁ וְלֹֽא יִרְאֶ֤ה בְךָ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְשָׁ֖ב מֵאַחֲרֶֽיךָ׃” (ספר דברים, פרק כ"ג, פסוקים י"ד-ט"ו)[4].
מפסוק זה נלמד ש"מחנה" של אדם צריך להיות קדוש בשעה שאומר דברים שבקדושה, ולכן על האדם לוודא שאין ברדיוס של ארבע אמות (כ- 2 מטרים) צואה או דבר טינוף אחר, כגון: שתן, גרף של רעי, עביט של מי רגלים, אשפה שנודף ממנה ריח רע וכדומה.[5]
אף אם האדם מתרחק כאמור, במידה והצואה נמצאית לפניו, עליו להתרחק עד מקום שלא יוכל לראות ממנו את הצואה. דבר זה מודדים באדם שראייתו תקינה ובתנאי תאורה אופטימליים[6].
בשונה משתן, שאיסורו הוא מדרבנן (לאחר הטלתו), איסור זה הוא מדאורייתא, ולכן, במקום בו יש ספק האם ישנה צואה - בבית, שהוא מקום נקי בדרך כלל, יכול לומר דברי קדושה, אך באשפה, שהוא מקום המכיל צואה, אסור לומר דברי קדושה אפילו בספק, עד שיבדוק ויוודא שהמקום נקי.[7]
אף בדיעבד אם אדם אמר דבר שבקדושה שחובה עליו לאמרו (קריאת שמע, תפילה וכדומה) במקום בו יש צואה, עליו לחזור ולאמרו.[8]
התורה מורה על האדם לכסות את הצואה ובכך למנוע מצב בו יהיה אסור לדבר בדברי תורה, ומכאן למדו חכמים שאף כיסוי זכוכית, שהצואה נראית מעברו - מועיל.[9].
ראו גם
הערות שוליים
- ^ ”גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות קריאת שמע כנגדן” (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כה, עמוד ב)
”על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו” (במדבר, פרק כ' - בהקשר של בעל פעור) - ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס' עמוד ב'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ע"ו
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ב עמוד א'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ע"ט, סעיף א'
- ^ שם
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ע"ו, סעיף ז'.
- ^ סעיף ח ובמשנה ברורה סעיף קטן ל - משום ש"זבח רשעים תועבה".
- ^ סעיף א
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה יעוץ רפואי.
