לותרינגן (אוניית מערכה, 1904)
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה פרה-דרדנוט |
| צי |
 הצי הקיסרי הגרמני רייכסמרינה |
| דגל הצי |
|
| סדרה | בראונשווייג |
| ציוני דרך עיקריים | |
| תחילת הבנייה | 1 בדצמבר 1902 |
| הושקה | 27 במאי 1904 |
| תקופת הפעילות | 18 במאי 1906 – 2 במרץ 1920 (13 שנים) |
| אחריתה | נגרטה ב-1931 |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 13,208 טון, מקסימלי: 14,394 טון |
| אורך | 127.7 מטר |
| רוחב | 22.2 מטר |
| שוקע | 8.1 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 18 קשרים |
| גודל הצוות | 743 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 9,600 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | מנועי קיטור בהספק 16,000 כוחות סוס (12 מגה-וואט) |
| צורת הנעה | מנועי קיטור |
| אמצעי לחימה | |
| שריון |
חגורת שריון 110–250 מ"מ צריחי תותחים 250 מ"מ סיפון 40 מ"מ |
| חימוש |
ארבעה תותחי SK L/40 11 אינץ' (280 מ"מ) 14 תותחי SK L/40 6.7 אינץ' (170 מ"מ) 18 תותחי SK L/45 3.5 אינץ' (88 מ"מ) 6 צינורות טורפדו 17.7 אינץ' (450 מ"מ) |
"לותרינגן" (בגרמנית: SMS Lothringen) הייתה האחרונה מבין חמש אוניות המערכה מסדרת בראונשווייג פרה-דרדנוט, שנבנתה עבור הצי הקיסרי הגרמני. היא הונחה בדצמבר 1902, הושקה במאי 1904 ונכנסה לשירות במאי 1906. היא נקראה על שם המחוז הגרמני דאז לותרינגן (כיום לורן). האוניות האחיות שלה היו בראונשווייג, אלזס, הסן ופרוסן. האונייה הייתה חמושה בסוללה של ארבעה תותחי 28 ס"מ (11 אינץ') והגיעה למהירות מרבית של 18 קשרים (33 קמ"ש). כמו כל הפרה-דרדנוטים האחרות שנבנו בתחילת המאה, לותרינגן התיישנה במהירות על ידי השקת אה"מ דרדנוט המהפכנית ב-1906; כתוצאה מכך, הקריירה שלה כאוניית מערכה בחזית נקטעה.
הקריירה של לותרינגן בזמן השלום התרכזה בתרגילי שייטת וצי ואימונים עם שייטת אוניות המערכה II. היא תוכננה לצאת משירות ביולי 1914 ולהיות מוחלפת באוניות מערכה חדשות יותר, פרוץ מלחמת העולם הראשונה באותו חודש מנעה את פרישתה. את השנתיים הראשונות של המלחמה היא בילתה בעיקר כשירות כספינת סיור במפרץ הגרמני. היא ושאר השייטת השנייה הצטרפו לדרדנוטים של צי הים הפתוח כדי לתמוך בפשיטה על סקרבורו, הרטליפול וויטבי בדצמבר 1914. בשל היותה במצב גרוע עד 1916, היא הוצאה משירות הצי בפברואר. לאחר מכן סיירה במצרי דנמרק עד שהוחלפה באוניית המערכה הנובר בספטמבר 1917. היא בילתה את שארית המלחמה כספינת אימונים מפורקת מנשקה.
לאחר המלחמה, לותרינגן נשמרה על ידי הרייכסמרינה שהוקם מחדש והוסבה לספינת בסיס לשולות מוקשים מסוג F מ-1919 עד 1920. לאחר שהסתיימה מלאכת פינוי שדות המוקשים בים הצפוני, היא הוכנסה לעתודה במרץ 1920. הספינה נותרה לא פעילה בעשור הבא ונמחקה מרשימות הצי במרץ 1931 ונמכרה לפירוק ספינות מאוחר יותר באותה שנה.
תכנון
עם העברת חוק הצי השני בהנחייתו של ויצה-אדמירל אלפרד פון טירפיץ בשנת 1900, הוקצה מימון לסוג חדש של אוניות מערכה, כדי לרשת את אוניות המערכה מסדרת ויטלסבאך שהוסמכו לפי חוק הצי משנת 1898. בשלב זה, קרופ, ספק הארטילריה הימית לצי הקיסרי הגרמני פיתח תותח ירי מהיר, בקוטר 28 סנטימטרים (11 אינץ'); התותחים הגדולים ביותר ששילבו בעבר את הטכנולוגיה היו תותחי 24 סנטימטרים (9.4 אינץ') שהותקנו על אוניות סדרת ויטלסבאך. מחלקת העיצוב של משרד הצי הקיסרי (גר') אימץ את התותחים הללו עבור אוניות המערכה החדשות, יחד עם עלייה מתותחי 15 סנטימטרים (5.9 אינץ') לתותחי 17 סנטימטרים (6.7 אינץ') עבור הסוללה המשנית, עקב האיום המוגבר מסירות הטורפדו כאשר הטורפדות הפכו ליעילים יותר.
למרות שסדרת בראונשווייג סימנה שיפור משמעותי לעומת אוניות מערכה גרמניות קודמות, העיצוב שלה נפל קורבן לקצב המהיר של ההתפתחות הטכנולוגית בתחילת המאה ה-20. אוניית המערכה הבריטית אה"מ דרדנוט - חמושה בעשרה תותחי 12 אינץ' (30.5 ס"מ) - נכנסה לשירות בדצמבר 1906, שישה חודשים בלבד לאחר שלותרינגן נכנסה לשירות. העיצוב המהפכני של דרדנוט הפך כל אוניית ראשה של הצי הגרמני למיושנת, כולל לותרינגן.
לותרינגן הייתה באורך כולל של 127.7 מטר (419 רגל), רוחב של 22.2 מטר (72 רגל 10 אינץ') ושוקע של 8.1 מטר (26 רגל 7 אינץ') בקדמת האונייה. הדחק האונייה היה 13,208 טונות (12,999 טונות ארוכות) כמתוכנן ו-14,394 טונות (14,167 טונות ארוכות) במעמס מלא. הצוות שלה כלל 35 קצינים ו-708 מלחים. הספינה הונעה על ידי שלושה מנועי הרחבה משולשת עם 3 צילינדרים שהניעו שלושה מדחפים. קיטור סופק על ידי שמונה דוודים ימיים ושישה דוודים גליליים, כולם על בסיס פחם. תחנת הכוח של לותרינגן דורגה ב-16,000 כוחות סוס (12,000 קילוואט), מה שהעניק מהירות מרבית מתוכננת של 18 קשרים (33 קמ"ש). היא יכלה להפליג לטווח של 5,200 מיילים ימיים (9,600 ק"מ) במהירות שיוט של 10 קשרים (19 קמ"ש).
החימוש של לותרינגן כלל סוללה ראשית של ארבעה תותחי SK L/40 בקוטר 28 ס"מ (11 אינץ') בצריחי תותחים תאומים, אחד בקדמת ואחד מאחורי המבנה העילי המרכזי. החימוש המשני שלה היה מורכב מ-14 תותחי 17 ס"מ (6.7 אינץ') SK L/40 ו-18 תותחי ירי מהיר 8.8 ס"מ (3.5 אינץ') SK L/35. החימוש שלה הוגבר עוד יותר בשישה צינורות טורפדו בקוטר 45 ס"מ (17.7 אינץ'), כולם שקועים בגוף האונייה. צינור אחד היה בחרטום, שניים היו בכל צד רוחב, והצינור האחרון היה בירכתיים. לותרינגן הייתה מוגנת בשריון קרופ. חגורת השריון שלה הייתה בעובי של 110 עד 250 מילימטרים (4.3 עד 9.8 אינץ'), כשהשריון הכבד יותר במצודה המרכזית שהגן על מרחבי המחסנים והמכונות שלה, והציפוי הדק יותר בשני קצות הגוף. הסיפון שלה היה בעובי 40 מ"מ (1.6 אינץ'). לצריחי הסוללה הראשיים היו 250 מ"מ של ציפוי שריון.
היסטוריית שירות
בנייה עד 1907
.jpg)
לותרינגן הונחה ב-1 בדצמבר 1902, ב-Schichau-Werke בדנציג בבנייה מספר 716. האונייה החמישית והאחרונה של הסדרה שלה, היא הוזמנה תחת שם החוזה "M" כיחידה חדשה לצי[1]. לותרינגן הושקה ב-27 במאי 1904 ונאום ההשקה ניתן על ידי הרמן, נסיך הוהנלוהה-לנגנבורג, הרייכסשטאטהאלטר (המושל הקיסרי) של אלזס-לורן. היא נכנסה לשירות בצי ב-18 במאי 1906 ולאחר מכן החלה בניסויים ימיים. הספינה הצטרפה רשמית לשייטת אוניות המערכה השנייה ב-1 ביולי.
הצי הגרמני היה עסוק באימונים נרחבים והפלגות לחו"ל בתחילת שנות ה-1900. הצי, כולל לותרינגן, החל את הפלגת הקיץ הרגיל שלו לנורווגיה באמצע יולי, ונכח ביום הולדתו של המלך הנורווגי הוקון השביעי ב-3 באוגוסט. הספינות הגרמניות יצאו למחרת להלגולנד, כדי להצטרף לתרגילים שנערכו שם. הצי חזר לקיל עד 15 באוגוסט, שם החלו ההכנות לתמרוני הסתיו. ב-22–24 באוגוסט השתתף הצי בתרגילי נחיתה במפרץ אקרנפורדה מחוץ לקיל. התמרונים הופסקו בין 31 באוגוסט ל-3 בספטמבר, כאשר הצי אירח בקיל ספינות מדנמרק ושוודיה, יחד עם שייטת רוסית בין 3 ל-9 בספטמבר. התמרונים התחדשו ב-8 בספטמבר ונמשכו חמישה ימים נוספים.
האונייה השתתפה בשייט החורף חסר האירועים לתוך הקטגט וסקאגרק בין 8 ל-16 בדצמבר. הרבע הראשון של 1907 עקב אחר הדפוס הקודם, וב-16 בפברואר, צי הקרב הפעיל הוגדר מחדש כצי הים הפתוח. לותרינגן השתתפה בפסטיבל שחגג 300 שנה להולדתו של האדמירל ההולנדי מיכיל דה רויטר, והפליגה מקיל לפליסינגן ב-19 במרץ 1907. מסוף מאי עד תחילת יוני יצא הצי לשייט הקיץ שלו בים הצפוני, וחזר אל הים הבלטי דרך הקטגט. לאחר מכן, התקיים השייט הסדיר לנורווגיה בין 12 ביולי ל-10 באוגוסט, ולאחר מכן ערך הצי את תמרוני הסתיו השנתיים, שנמשכו בין 26 באוגוסט ל-6 בספטמבר. התרגילים כללו תרגילי נחיתה בצפון שלזוויג עם הקורפוס התשיעי. לותרינגן זכתה ב-Kaiser's Schießpreis (פרס ירי) על הצטיינות בתותחנות בשייטת השנייה באותה שנה.
1908–1914
הצי ערך אימונים באזור הבלטי בפברואר 1908. ביולי, לותרינגן ושאר הצי הפליגו לאוקיינוס האטלנטי כדי לבצע שיוט אימונים גדול. הנסיך היינריך לחץ לשייט כזה בשנה הקודמת, בטענה שהוא יכין את הצי למבצעים מעבר לים וישבור את המונוטוניות של האימונים במימי גרמניה, אם כי המתיחות עם בריטניה על מרוץ החימוש הימי האנגלו-גרמני המתפתח הייתה גבוהה. הצי יצא מקיל ב-17 ביולי, עבר דרך תעלת הקייזר וילהלם לים הצפוני, והמשיך לאוקיינוס האטלנטי דרך תעלת למאנש. הצי חזר לגרמניה ב-13 באוגוסט. תמרוני הסתיו נמשכו מ-27 באוגוסט עד 12 בספטמבר. מאוחר יותר באותה שנה סייר הצי בערי החוף בגרמניה כחלק ממאמץ להגביר את התמיכה הציבורית בהוצאות הצי. שייט נוסף לאוקיינוס האטלנטי נערך בין 7 ביולי ל-1 באוגוסט 1909. בדרך חזרה לגרמניה, צי הים הפתוח התקבל על ידי הצי המלכותי הבריטי בספיטהד.
מאוחר יותר באותה שנה, אדמירל הנינג פון הולצנדורף הפך למפקד הצי. כהונתו של הולצנדורף התאפיינה בניסויים אסטרטגיים, בשל האיום המוגבר של הנשק התת-ימי והעובדה שאוניות המערכה מסדרת נסאו היו רחבות מכדי לעבור דרך תעלת הקייזר וילהלם. בהתאם לכך, הצי הועבר מקיל לווילהלמסהאפן ב-1 באפריל 1910. במאי 1910 ערך הצי תרגילי אימון בקטגט. אלה היו בהתאם לאסטרטגיה של הולצנדורף, שציפתה למשוך את הצי המלכותי למצרים שם. הפלגת הקיץ השנתית הייתה לנורווגיה ואחריה התקיים אימון צי, שבמהלכו נערך מסקר צי נוסף בדנציג ב-29 באוגוסט. בסוף השנה יצא שייט אימונים לאזור הבלטי. במרץ 1911 ערך הצי תרגילים בסקאגרק ובקטגט, ותמרוני הסתיו של השנה הוגבלו לים הבלטי ולקטגט. מסקר צי נוסף נערך במהלך התרגילים עבור משלחת אוסטרו-הונגרית שביקרה, שכללה את הארכידוכס פרנץ פרדיננד ואדמירל רודולף מונטקוקולי.
לותרינגן נשלחה לחגורה הקטנה בפברואר 1912 כדי לסייע לכלי מסחר המאוימים על ידי קרח ים סוער ומזג אוויר גרוע. באמצע 1912, עקב משבר אגאדיר, שיוט הקיץ הוגבל לאים הבלטי, כדי להימנע מחשיפת הצי בתקופת המתיחות המוגברת עם בריטניה וצרפת. לותרינגן ביקרה בממל בין 3 ל-7 באוגוסט באותה שנה. ב-30 בינואר 1913, הולצנדורף הוחלף כמפקד הצי, בעיקר בגלל מורת רוחו של הקייזר וילהלם השני מחזונו האסטרטגי. בסוף אוגוסט יצאה השייטת דרך תעלת הקייזר וילהלם בתחילת תמרוני הסתיו כדי להגיע לאי הלגולנד; ההפלגה דרך התעלה הייתה ראויה לציון, משום שהתעלה הייתה סגורה במשך יותר משנה בזמן שהוגדלה כדי לאפשר מעבר של אוניות מערכה גדולות יותר. תרגילי אימון נוספים נערכו בנובמבר.
לותרינגן השתתפה בטקסים בזונדרבורג ב-2 במאי 1914 כדי לחגוג את יום השנה ה-50 לקרב דיבל שנערך במלחמת שלזוויג השנייה; אליה הצטרפו האוניות האחיות שלה הסן ופרוסן, אוניית המערכה שלזיין והסיירת המשוריינת בליכר. האונייה נכחה במהלך שייט הצי לנורווגיה ביולי 1914, שנקטע על ידי משבר יולי בעקבות רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד חודש קודם לכן והעלייה במתיחות הבינלאומית לאחר מכן. ב-25 ביולי נודע לצוות האונייה על האולטימטום של אוסטריה-הונגריה לסרביה; לותרינגן עזבה את נורווגיה כדי להיפגש עם שאר הצי למחרת. האונייה הייתה אמורה לצאת משירות ב-30 ביולי, אך פרוץ המלחמה קטע את התוכנית והיא נשארה בשירות.
מלחמת העולם הראשונה
לאחר פרוץ המלחמה ביולי 1914, פרס הפיקוד הגרמני את השייטת השנייה במפרץ הגרמני כדי להגן על חופי גרמניה מפני מתקפה גדולה של הצי המלכותי שהגרמנים שיערו כי היא קרובה. לותרינגן וחברותיה לשייטת הוצבו בפתח האלבה כדי לתמוך בכלי השיט בשירות הסיור במפרץ. לאחר שהתברר שהבריטים לא יתקפו את צי הים הפתוח, החלו הגרמנים בסדרה של מבצעים שנועדו לפתות חלק מהצי הגדול הבריטי העדיף מבחינה מספרית ולהשמידו. על ידי השגת שוויון כוחות גס, קיוו הגרמנים כי הצי שלהם יוכל אז לכפות קרב מכריע בחלק הדרומי של הים הצפוני.
הראשון שבהם היה הפשיטה על סקרבורו, הרטליפול וויטבי ב-15 בדצמבר. סיירות המערכה של קבוצת הסיור I תקפו את העיירות בניסיון לפתות חלק מהצי הגדול הבריטי, בעוד אוניות המערכה של צי הים הפתוח המתינו לתמיכה בתקווה לארוב ולהשמיד כל כוחות בריטיים שיגיעו לקראתם. במהלך הלילה שבין 15 ל-16 בדצמבר, צי הקרב הגרמני של 12 דרדנוטים ושמונה פרה-דרדנוטים הגיע לטווח של 10 מיילים ימיים (19 ק"מ) של שייטת מבודדת של שש אוניות מערכה בריטיות. התכתשויות בין מסכי המשחתות היריבות שכנעו את המפקד הגרמני, אדמירל פרידריך פון אינגנול, שהוא מתעמת עם כל הצי הגדול, ולכן הוא הפסיק את הקרב ופנה לגרמניה בחזרה.
בפברואר 1916, מטה האדמירליות החליט כי הפרה-דרדנוטים כבר אינן ספינות מלחמה יעילות מול כלי שיט מודרניים יותר, ולכן אוניות השייטת השנייה הוצאו בהדרגה מצי הים הפתוח והוקצו מחדש אך ורק לתפקידי הגנת החוף במצרי דנמרק והמפרץ הגרמני. בהתאם לכך, לותרינגן הייתה כלי השיט הראשון של היחידה שהוצא ממנה, ב-19 בפברואר, והותקנו בה רשתות נגד טורפדו כדי להגן עליה מפני צוללות במים הסגורים של מצרי דנמרק. בנוסף, היא הייתה במצב גרוע באותה תקופה ונזקקה לתיקונים נרחבים. לאחר השלמת התיקונים, היא חזרה לשירות ב-14 ביולי והחליפה את הסן במצרים בסוף אוגוסט.
לותרינגן שירתה בתפקיד ספינת סיור במיצרים עד ספטמבר 1917, אז הוחלפה באוניית המערכה הנובר. לותרינגן המשיכה לווילהלמסהאפן, שם היא הושבתה ב-15 בספטמבר. במהלך החודש הבא היא פורקה מנשקה והוסבה לספינת אימונים. היא החלה לשרת בתפקיד זה ב-16 באוקטובר עם צוות מצומצם. בנוסף להכשרת צוותים חדשים, היא שימשה להכשרת אנשי חדר מנועים. לותרינגן נשארה בשירות עד סוף המלחמה ב-11 בנובמבר 1918. מ-17 בנובמבר עד 16 בדצמבר, היא שירתה כספינת מפקדה של שייטת אוניות המערכה הרביעית.
קריירה שלאחר המלחמה
בעקבות התבוסה הגרמנית במלחמת העולם הראשונה, הצי הגרמני אורגן מחדש כרייכסמרינה על פי הסכם ורסאי. הצי החדש הורשה להחזיק שמונה אוניות מערכה פרה-דרדנוט לפי סעיף 181, שתיים מהן יהיו במילואים. לותרינגן הייתה בין הספינות שנבחרו להישאר בשירות פעיל ברייכסמרינה החדש. כמו אחותה פרוסן, לותרינגן הוסבה לאוניית בסיס לשולות מוקשים מסוג F במספנה הקיסרית בווילהלמסהאפן ב-1919; האונייה פורקה מנשקה והותקנו עליה פלטפורמות להחזקת שולות המוקשים.
לותרינגן שירתה בתפקיד זה, כשהיא נושאת 14 מסירות ה-F ממחצית השייטת ה-10, עד שהושלמה עבודת ניקוי המוקשים הנדרשת על פי חוזה ורסאי. ב-2 במרץ 1920, הספינה הוכנסה לעתודה ונשארה מחוץ לשירות עד 24 במרץ 1931, כאשר הרייכספרזידנט (נשיא גרמניה) פאול פון הינדנבורג הוציא הוראה להיפטר מלותרינגן. בהתאם לכך היא נמחקה מרשימות הצי ב-31 במרץ. לאחר מכן, הרייכסמרינה מכר אותה, בניכוי ציפוי השריון שלה, לפירוק ספינות באותה שנה תמורת 269,650 רייכסמרק. לותרינגן פורקה לאחר מכן לגרוטאות; מיקום סילוקה אינו ברור. לפי ההיסטוריון הימי אריך גרונר, לותרינגן נגרטה על ידי Blohm & Voss בהמבורג, אך ההיסטוריונים הנס הילדברנד, אלברט רוהר והנס-אוטו שטיינמץ מצהירים כי היא נגרטה בוילהלמסהאפן.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אוניות גרמניות הוזמנו תמיד תחת שמות זמניים. אונייה שנועדה להחליף אונייה קיימת שאמורה לצאת משירות נקראה "ארזאץ" (תחליף), ואונייה חדשה בסדר הכוחות של הצי נקראה באות בודדת, במקרה זה M.
37168670לותרינגן (אוניית מערכה, 1904)