לאומיות שחורה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

‏לאומיות שחורה (באנגלית: Black Nationalism) היא סוג של לאומיות בדלנית הרואה באנשים שחורים אנשים בעלי זהות קולקטיבית, אותה היא שואפת לפתח ולשמר באומה נפרדת. רעיונות הלאומיות השחורה צמחו במאה ה-19 בארצות הברית, והתפתחו לתנועה פוליטית וחברתית. החזון הסופי של לאומיות שחורה הוא הקמת שלטון עצמאי לשחורים בטריטוריה נפרדת מלבנים, שם יוכלו לשמור על זהות שחורה מובהקת ונבדלת מהזהות והתרבות הלבנה.[1]

מקור השם: אפריקאים, אמריקאים-אפריקאיים ושורשי הלאומיות הפאן-אפריקאית

ניצניה של הלאומית שצמחה באפריקה במהלך המאה ה-20 נבטו כבר במאה ה-19. לאומיות זו אינה לאומיות מדינית, ולא החלה ביבשת אפריקה (להבדיל מתהליך הדה-קולוניזציה של עמי אפריקה), לאומיות זו היא על בסיס אתני והחלה בקרב מיליוני צאצאי אפריקאים, מהגרים בעל כורחם, שהובלו ליבשת אמריקה במשך כ-300 שנות קיומו של סחר העבדים הטרנס-אטלנטי, מן המאה ה-16 ועד המאה ה-19.

בראשיתה, כונתה הלאומיות שצמחה בקרב השחורים בכינויים שונים, ביניהם פאן אפריקניזם ו"לאומיות שחורה". השמות השונים נוצרו בעקבות השינויים שחלו בהגדרת זהותם העצמית של אמריקאים ממוצא אפריקאי. במאה ה-19, רווח השימוש במונח הגזעי "ניגרו" (negro), אך נזנח בשל מטענו הערכי ובשל היותו רווי דעות קדומות. במקומו, הועדף במחצית השנייה של המאה ה-20 השימוש במינוח של צבע, "שחורים". בהמשך, בלטה הנטייה לציין את המוצא הגאוגרפי-התרבותי כמרכיב הבסיסי בהגדרת זהותם העצמית של השחורים באמריקה, אפרו-אמריקאים, כמו גם במדינות אחרות, לדוגמה אפרו-ברזילאים, אפרו-מקסיקנים וכדומה. מאוחר יותר, הנוסח שהתקבל הוא "אמריקאים-אפריקאים".

הלאומיות הפאן-אפריקאית לבשה צורות כה מגוונות במקומות ובזמנים שונים, עד שכל ניסיון למצותה בהגדרה יחידה, נידון מראש לכישלון. לעיתים היא לבשה צורה של תנועה חברתית או של ארגון פוליטי, לעיתים היו ביטוייה תרבותיים-ספרותיים, אמנותיים או דתיים, ועל פי רוב הייתה שילוב של כל אלה.[2]

צמיחת הלאומיות השחורה באמריקה והיסטוריה מוקדמת

התעוררותם הלאומית של השחורים באמריקה החלה בהתנפצות התקווה כי מלחמת האזרחים האמריקאית (1861–1865) תשחרר אותם מעבדות ותאפשר להם להשתלב כאזרחים שווי זכויות בכל ארצות מושבם ביבשת אמריקה ובאיים הסמוכים לה, ובעיקר בארצות הברית. מספר שנים לאחר סיום המלחמה, בשנת 1877, החל גל של רדיפות אחר השחורים במדינות הדרום על ידי ממשלות הדרום והאזרחים הלבנים. קמו במדינות הדרום "מועצות אזרחים" שהובילו יוזמות חקיקה גזענית במטרה להגביל את החירויות של העבדים המשוחררים, לייצר מדיניות הפרדה גזעית וכלים לאכיפתה. במקביל החל לפעול ארגון הקו קלוקס קלאן שפעל כארגון טרור שנועד במפורש להטיל אימה על שחורים. החלו מעשי לינץ', חקיקה מפלה, וביטול חוקים שנחקקו בעקבות המלחמה והעניקו לשחורים שוויון פורמלי. העבדים לשעבר הבינו כי למרות ביטולם הרשמי של סחר העבדים ומוסד העבדות, אין די בהם לגאול אותם מן המציאות האכזרית, המפלה והמשפילה שלתוכה "שוחררו". המורשת המובהקת של העבדות—הגזענות המודרנית—טבעה חותם עמוק והוסיפה להסביר את יחסי השליטה הבין-גזעיים, גם כאשר הנסיבות שהביאו לצמיחתה השתנו.[3] הלאומיות הפאן-שחורה צמחה בתפוצות לא כזהות לאומית במסגרת מדינת לאום התחומה בגבולות טריטוריאליים ברורים, אלא בגבולות גזעיים: בני-אדם ממוצא אפריקאי שחיו במדינות שונות שהתרבות הלבנה שלטה בהן ומנעה בעדם מלהיות לחברים בקהילותיהן הלאומיות. העבדות, ההשפלה, האפליה הגזעית והדיכוי המתמשכים באמריקה, הם שעוררו את ראשוני המשכילים השחורים לשאוף לאחדות ולסולידריות של כל השחורים. מטרתם הייתה ללחום יחד בשלטון הלבנים ובגזענות, ולטפח בקרבם תחושת גאווה וכבוד גזעיים. ההנהגה השחורה שאפה לפתח אידאולוגיה של גאווה במוצא האפריקאי ולטפח את הקשר ואת שותפות הגורל עם המולדת—אפריקה. במסגרת מאבקם לשחרור מלא ולשוויון זכויות, הדגישו המנהיגים והאינטלקטואלים השחורים באמריקה את הזהות הגזעית, את "האישיות האפריקאית", בעלת הייחוד ההיסטורי, התרבותי והערכי, שאינה חייבת להתבטל בפני הלבנים על ידי חיקוי, שמקורו ברגשי נחיתות.[4]

הלאומיות השחורה, שצמחה ביבשת אמריקה במאה ה-19, שייכת לעידן הלאומיות המודרנית, בה השאיפה הייתה לשחרר עמים מדוכאים מעול שלטון זר וגם מרגשי הנחיתות התרבותית שהוחדרו לתודעתם והופנמו בה. הלאומיות הייתה תגובה על העבדות, על האפליה, על הניצול ועל ההשפלה שחוו השחורים. הפגיעה שגרמה הגזענות הלבנה לשחורים הייתה כוח מניע רב עוצמה להתעוררות הלאומיות השחורה באמריקה ובאפריקה. "בעיית הגזע", דיכוי שחורים ואפלייתם בידי שלטון או חברת לבנים, הייתה נחלתם של אפריקאים משתי היבשות, ולכן, ההתקוממות נגד האידאולוגיות שהעניקו לגיטימציה למצב הזה, הייתה גורם מקשר בין חלוצי הלאומיות השחורה בשתי היבשות.[5] הלאומיות הפאן-שחורה אמנם לא הגשימה את ציפיותיהם של השחורים—להשיג שוויון וחירות בארצות מושבם ביבשת אמריקה, אך תרומתה לצמיחת הלאומיות הפוליטית-הטריטוריאלית באפריקה הייתה עצומה. כישלון התנועה הלאומית להשגת השוויון האזרחי המיוחל של השחורים, ופנייתם של אלה אחר דרכי מאבק חלופיות בתוך החברות האמריקאיות, בצד ההתפכחות וההתמודדות, הוליכו את המנהיגות האפריקאית הצעירה להכרה בצורך בהתארגנות ובפעולה אנטי-קולוניאלית באפריקה עצמה. כך הוכשרה הקרקע להתפתחות הלאומיות הפוליטית-הטריטוריאלית באפריקה, שבעקבותיה יצאו מרבית מדינות אפריקה לעצמאות.[6]

דמויות וארגוני מפתח בלאומיות שחורה

הלאומיות השחורה אשר צמחה בארצות הברית במאה ה-19 לוותה על ידי דמויות מפתח מרכזיות, בניהם פרינס הול ומאוחר יותר מרטין רוביסון דילייני. אישים אלו היו חלק חשוב בצמיחת הלאומיות השחורה, הם פעלו בדרכים שונות על מנת להיאבק בעבדות השחורים בארצות הברית. רעיון משותף שהיה לשניהם הוא חזרתם של השחורים ליבשת אפריקה, שם הם יוכלו להיות חופשיים ולזכות בחופש.

אילוסטרציה אמנותית של פרינס הול

פרינס הול

פרינס הול (Prince Hall) היה מנהיג חברתי חשוב בבוסטון בעקבות מלחמת העצמאות של ארצות הברית (1775–1783) ומייסד הבונים החופשיים השחורים. על עברו אין מידע רב, אך כנראה היה עבד במשך עשרים ואחת שנים. חמש שנים לאחר שחרורו, ב-1775, חמישה-עשר שחורים חופשיים, כולל הול, הצטרפו ללשכת הבונים החופשיים של החיילים הבריטים. לאחר שהבריטים עזבו, הם בנו את הלשכה שלהם, הלשכה האפריקאית מספר אחת. למרות זאת, הם לא קיבלו מעמד מלא מהלשכה האנגלית הגדולה עד 1784. הענקת הזכויות הגיעה באופן ממשי בשנת 1787, ובאותה העת הפך הול למאסטר שסוגדים לו. למרות שהיה לשחורים מעמד מלא, רוב הבונים החופשיים הלבנים מהלשכה באמריקה לא התייחסו אליהם כשווים. ולכן, הול השתמש במעמד הנהגתו כדי לארגן אקטיביזם שחור. בשנת 1787, הגיש הול עתירה, שלא צלחה, לבית המחוקקים במסצ'וסטס, לשלוח את השחורים בחזרה לאפריקה, שם הם יוכלו להיות משוחררים לגמרי וגם לשמש כשותפים למסחר. כמו כן, מאוחר יותר באותה שנה, העתירה של הול עבור מימון בית הספר הציבורי השחור נדחתה. ב-1796, בוסטון אמנם אישרה את בקשתו להקים בתי ספר שחורים, אך הם אמרו כי אין להם בניין בשבילם, והול נתן לבית הספר לפעול מביתו. הול סייע למסצ'וסטס להעביר חקיקה להוציא מחוץ לחוק את הסחר בעבדים ולהעניש את אלה שמעורבים בו (1788). עד מותו, פעל הול לביטול העבדות, לשוויון זכויות ולקידום כלכלי בחברה השחורה.[7]

מרטין דלייני

מרטין דלייני

מרטין דלייני (Martin Delany) היה אפריקאי-אמריקאי הפעיל בתנועה לביטול העבדות. הוא היה עיתונאי, רופא, חייל, סופר, ונחשב לתומך הראשון בלאומיות השחורה. דילייני נולד כאדם חופשי ב-6 במאי 1812, בווירג'יניה שבארצות הברית. לעומתו, אביו היה עבד, וסביו שהיו ממעמד אצולה באפריקה נחטפו והובאו לשמש כעבדים בווירג'יניה. בשנת 1831 נסע דילייני מערבית לפיטסבורג, שם למד שפות ורפואה בכנסיית בית הספר לשחורים ובמכללת ג'פרסון, שם התמחה אצל רופא שהיה פעיל בתנועה לביטול העבדות. בעקבותיו, דילייני נעשה גם כן פעיל התנועה בפיטסבורג. חלק מפעולותיו כללו סיוע בהברחתם ועברתם של עבדים נמלטים, וכן סיוע בהקמת מיליציה של צעירים, כזו שתעזור בהגנה על הקהילה השחורה מפני מתקפות מצד לבנים. בהמשך, נסע דרך המערב התיכון שם השתקע והתחתן עם אשתו, בתו של סוחר אמיד ב-1843. דילייני החל להתעניין מחדש ברפואה, אך גם ייסד את "המסתורין", העיתון האפריקאי-אמריקאי הראשון, שפורסם ממערב להרי האלגני הנמצאים בין ארצות הברית לקנדה. מאמריו עסקו בהיבטים שונים של התנועה נגד העבדות, נאספו על ידי עיתונים אחרים, והמוניטין שלו החל להתפשט. למרות ההצלחה, הוגשה נגדו תלונה על תביעת דיבה על ידי "פידלר" ג'ונסון, אדם שחור אשר הואשם על ידי דיילני בלכידת עבדים, ובעקבות התביעה נאלץ למכור את העיתון.

בשנת 1850, נרשם דילייני ללימודים באוניברסיטת הרווארד, כאשר הוא ועוד שניים נוספים היו האפרו-אמריקאים הראשונים שהתקבלו לבית הספר לרפואה שם. עם זאת, מחאות של סטודנטים לבנים אילצו אותם לעזוב את הלימודים כעבור מספר שבועות בודדים. בעקבות כך, הוא חזר לכתיבה, ופרסם את "המקור של הבונים החופשיים העתיקים". החיבור בחן את האפשרות של השחורים לחזור לאפריקה. כחלק מהשאיפה של דילייני למצוא בית עבור השחורים שחיו באמריקה, הוא נסע לניגריה, באמצע שנות ה-50 של המאה ה-19. שם ניהל משא ומתן על קרקעות עבור מהגרים אפרו-אמריקאים, כמו גם כדי לחקור את מרכז אמריקה ואת קנדה כאפשרויות להתיישבות. בשנת 1865, התפרסמה הצהרת האמנציפציה של הנשיא לינקולן, אשר שינתה את הסטטוס החוקי של יותר משלושה מיליון עבדים בארצות הברית, ובעיקר ממדינות הדרום הפורשות, מ"עבד" ל"חופשי". ההצהרה נתנה לדילייני תקווה שההגירה לא תהיה הכרחית, והוא הפך פעיל בקידום שירות של אפריקאים אמריקאים בצבא האיחוד, וגייס את אחד מבניו לגדוד 54 של מסצ'וסטס. באותה השנה, הוא אף ניפגש עם לינקולן כדי לדון באפשרות שקצינים אפריקאים-אמריקאים יובילו את הכוחות. לאחר המלחמה, ניסה דילייני להיכנס לפוליטיקה. הביוגרפיה שנכתבה עליו—חייו ושירותיו של מרטין ר. דילייני (1868)—בעילום שם על ידי עיתונאית שכינתה את עצמה פרנק א. רולין, הייתה אבן הדרך שלו לשירות בוועד הפועל הרפובליקני העצמאי, וריצה לתפקיד סגן מושל דרום קרוליינה. בהמשך, ניסה ללא הצלחה להימנות גם לתפקידים פוליטיים נוספים. בשנת 1885 נפטר דילייני באוהיו.[8]

מרקוס גארבי

ערך מורחב – מרקוס גארבי
מרקוס גארבי

לאחר מלחמת העולם הראשונה, החברים בקהילה השחורה בארצות הברית נואשו מתקוותם להיות חלק בלתי-נפרד ושווה זכויות של האומה האמריקאית הלבנה והאנגלו-סאקסית. כחלק מתהליך הפוליטיזציה של השחורים בארצות הברית בעת ההיא, זכה רעיון השיבה לאפריקה לפריחה מחודשת. מרקוס גארבי (1887–1940), נולד בג'מייקה, ושם, ב-1914, ייסד את תנועתו, תנועת המונים מודרנית (Universal Negro Improvement Association, (UNIA)) במטרה "לכונן ברית ואחווה בין בני הגזע, לקדם את גאוות הגזע ואת אהבת הגזע. התנועה סייעה לשבטים נחשלים באפריקה, תמכה בכינון אומות שחורות עצמאיות, ובייסוד מדינה גדולה ומרכזית למען הגזע השחור". תנועתו של גארבי שאפה לכונן באפריקה "אימפריה שחורה", שאליה יזרמו המוני שחורים מכל הפזורות, ופעלה לבניית תשתית למימוש רעיון השיבה. במהלך פעילותה, התנועה השפיעה במידה מעטה על מצבם של השחורים באמריקה. מרביתם, ובראשם מעמד הביניים העירוני, לא נענו לקריאה לשוב לאפריקה. למרות שתוכניותיו השאפתניות נכשלו ותנועתו התפוררה, תרומתו להתעוררות הלאומית באפריקה הייתה עצומה, במיוחד בקרב משכילים במערב-אפריקה, שהושפעו עמוקות מהאיש, מתורתו ומבשורתו.[9]

אומת האסלאם

אומת האסלאם הוא ארגון אשר נוסד בשנת 1930 על ידי ואלאס פארד (Wallace Fard Muhammad) בדטרויט, מישיגן. פארד טען כי הנצרות היא הדת של האדם הלבן, ושהיא נכפתה על האפרו-אמריקאים במהלך תקופת העבדות. לעומת זאת, האסלאם קרובה יותר לשורשים ולזהות האפריקאית והיא דתם של השחורים. חברי אומת האסלאם קראו את הקוראן, סגדו לאללה כאלוהיהם, וקבלו את מוחמד כנביא הראשי שלהם. יחד עם עקרונות האסלאם שולבו עקרונות של לאומיות שחורה וגאווה שחורה, וחסידיו של פארד נקראו "מוסלמים שחורים". פארד הטיף לצדק, חופש ושיווין זכויות עבור האזרחים ממוצא אפריקאי, הוא זכה במהירות לתמיכה גדולה. בתוך שלוש שנים היה אומת האסלאם ארגון מלוכד אשר שכר אולם בדטרויט ששימש כמקדש עבור חברי הארגון. אחד מתלמידיו הראשונים של פארד היה אלייז'ה פול אשר מאוחר יותר שינה את שמו ונודע בשם אלייז'ה מוחמד. כאשר בשנת 1934 וואלס פארד נעלם באורח מסתורי תפס את מקומו אלייז'ה מוחמד והפך למנהיג הארגון.[10] אלייז'ה הפיץ את תורתו של פארד ברחבי ארצות הברית, הוא הקים מסגדים ומקדשים בערים רבות, ביניהן שיקגו, וושינגטון ואחרות. אומת האסלאם משכה אליה תומכים רבים, ופעלה באופן מיוחד בבתי הכלא. אחד הפעילים הבולטים ביותר של הארגון היה מלקולם ליטל אשר שינה את שמו מאוחר יותר למלקולם אקס. מלקום התוודע לתנועה ב-1952 בעת שריצה עונש מאסר על שוד. אלייז'ה מוחמד זיהה במהרה את הפוטנציאל של הנואם הכריזמטי, ומלקולם הפך לדובר הראשי של הארגון ומאוחר יותר לאחד ממנהיגיו הבולטים, עד הירצחו בשנת 1964.

אומת האסלאם נוסדה על בסיס טינה כלפי הלבנים ותרבותם. הם הטיפו להסתמכות על אפריקאים בלבד, ולא ביקשו אינטגרציה עם לבנים, אלא האמינו שדווקא בהפרדה יוכלו להבנות את כוחם של שחורים. הם ביקשו להקים בתי ספר וכנסיות לשחורים, ושאפו להתאחד וליצור קהילה מאוחדת ונפרדת, עם תמיכה הדדית ללא כל הסתמכות על קבוצות גזעיות אחרות, כך חשבו שיתנגדו לדיכוי השחורים. הארגון קרא לאפריקאים-אמריקאים להיות גאים במורשתם, וניסה לקדם רעיון להקמת מדינה נפרדת לשחורים. התנועה לא דגלה באי-אלימות, ואלימות אף הוצדקה אידאולוגית כהגנה עצמית, וכאמצעי לגיטימי להשגת צדק.[11] בשנת 1959 הופק סרט דוקומנטרי על הארגון בשם "השנאה שהשנאה הולידה" ("The Hate that Hate Produced"). הסרט פורסם והציג את הארגון באור שלילי, כקבוצה הדוגלת בעליונות גזעית שחורה. הסרט יצר דעת קהל שלילית ומנהיגי זכויות אזרח ואף מוסלמים אפרו-אמריקאים אחרים החלו להתנער מהאידאולוגיה של הארגון. הגינויים על הארגון ועל מנהיגו אלייז'ה מוחמד נמשכו עד מותו בשנת 1975. לאחר מותו של אלייז'ה, בנו של וואלס פארד לקח את הנהגת הארגון לידיו, והכניס שורה של שינויים באידאולוגיית הארגון, שינויים אשר קרבו את הארגון לרעיונות אורתודוקסים של מנהיגי האסלאם והתרחקו מאידאולוגיית עליונות שחורה. השינויים הובילו לנטישה של רבים מחברי הארגון אשר לא היו מרוצים מהאידאולוגיה החדשה. אלו האחרונים התקבצו סביב לואיס פרחאן והקימו את "אומת האסלאם החדשה" אשר חזרה למעשה לתורתו המקורית של אלייז'ה מוחמד.[10]

אלייז'ה מוחמד, 1964

אלייז'ה מוחמד

ערך מורחב – אלייז'ה מוחמד

אלייז'ה מוחמד נולד בשם אלייז'ה פול ב-7 באוקטובר 1897 בג'ורג'יה. הוא עבר לדטרויט ב-1932 שם הכיר את ואלאס פארד מייסד תנועת אומת האסלאם. אלייז'ה במהרה הפך לתומך קנאי של פארד והצטרף לתנועתו. הוא שינה את שמו לאלייז'ה מוחמד. מוחמד היה לאחד מתלמידיו הבולטים והפך למנהיג הארגון לאחר היעלמותו של פארד ב-1934, כאשר עבר לשיקגו עם קבוצה של חסידי הארגון, שם הקים את המקדש השני של אומת האסלאם כמפקדה החדשה של הארגון. הוא החל להפיץ את תורתו ולמשוך עוד ועוד חברים חדשים אל הארגון. בשנת 1942 נעצר מוחמד ונכלא עקב השתמטותו מרישום לגיוס במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא שוחרר ב-1946. במשך שלושים השנים הבאות מוחמד בנה והפך את הארגון מקבוצת שוליים דתית קטנה לארגון גדול ומורכב בעל אלפי מאמינים. הוא המשיך להטיף לעצמאות כלכלית לשחורים, להפרדה גזעית ונגד אינטגרציה. הוא היה דובר כריזמטי ולא חסך בביקורת על הדיכוי הלבן. הוא הנהיג את הארגון עד מותו ב-1975.[12]

מלקולם אקס

ערך מורחב – מלקולם אקס
מלקולם אקס

מלקולם אקס נולד ב-1925 באומהה, נברסקה, בשם מלקולם ליטל. הוא היה מנהיג ממוצא אפרו-אמריקאי, נואם ופעיל זכויות אדם. הוא שימש כדובר של אומת האסלאם בשנות החמישים והשישים, ובשל מאמציו הגדולים בתנועה הוא הצליח לסחוף אחריו אלפים. הוא הצטרף לתנועה בזמן ששהה בכלא. עם שחרורו ב-1952 מנתה התנועה כ-400 חברים. הוא הפך למנהיג ודובר התנועה, וב-1960 התנועה גדלה לכ-40 אלף חברים. אקס תמך בעוצמה ובלאומיות שחורה, ובהחזרת גאווה וגבריות לשחורים. הוא האשים את האמריקאים הלבנים והתבטא נגדם במילים קשות. הוא הטיף לשחורים להשליך את "כבלי הגזענות" מעליהם ולהילחם בגזענות בכל האמצעים הדרושים, גם בדרך אלימות, בטענה כי "אין מהפכה לא אלימה". מטרת המהפכה, לדבריו, הייתה לבסס את עצמאות העם השחור, הצעה אשר זכתה לתומכים רבים, אך בו בזמן גם לביקורות עזות.

אקס טען כי יש צביעות בערכים של התרבות המערבית, מהערכים הדתיים של הנצרות ועד לערכים של המוסדות הפוליטיים והכלכליים של הלבנים. הוא תמך בבדלנות שחורה. הוא טען כי קהילה נפרדת של שחורים אשר ישלטו בפוליטיקה ובכלכלה הפנים קהילתית יטיבו עמם יותר מאשר התמזגות בתפקידים פוליטיים או כלכליים בקהילה הלבנה. הוא הטיף לאפריקאים אמריקאים לחדש את זהותם הלאומית, לאמץ את הזכויות הכלולות בתיקון השני ולהגן על עצמם מפני הגמוניה לבנה. בתחילת שנות השישים הופיע מלקולם אקס כקול מוביל של אגף רדיקלי בתנועה לזכויות האזרח, בה הציע אלטרנטיבה פילוסופית לחזון של מרטין לותר קינג, אשר הטיף למען חברה משולבת גזעית, עם אינטגרציה מלאה בין שחורים ללבנים. קינג דגל במאבק לא אלים. לנאום המפורסם של קינג "יש לי חלום" הגיב אקס כי "בזמן שלקינג יש חלום, לשאר השחורים יש סיוט". ("while King was having a dream, the rest of us Negros are having a nightmare") ב-1964 עזב מלקולם אקס את אומת האסלאם בשל קרע ומחלוקת בינו לבין אלייז'ה מוחמד. אקס גילה כי המורה שלו מפר את תורתו שלו, ופועל בניגוד לאידאולוגיה של התנועה. אקס התאכזב ויצא למסע ארוך דרך צפון אפריקה והמזרח התיכון. במסעו אקס הפך למוסלמי סוני, ושינה את שמו בפעם השנייה לשם "אל-חאג' מאלִכּ אל-שבאז". בערב הסעודית הוא עלה לרגל למכה, העיר הקדושה בדת האסלאם. כשחזר אקס לארצות הברית הוא נטש את מחויבותו לבדלנות הגזעית ומיתן את השקפותיו. עם זאת, הוא המשיך לתמוך בהגדרה עצמית לשחורים, הגנה עצמית וזכויות אדם. ב-21 בפברואר 1965, בזמן שנאם אקס באולם במנהטן בכנס של ארגון האחדות האפריקאי-אמריקאי, הוא נורה למוות על ידי שלושה מחברי אומת האסלם.[13][14]

פרנץ פנון

ערך מורחב – פרנץ פנון

פרנץ פנון היה הוגה דעות אנטי קולוניאלי. הוא כתב ספרים שעסקו במאבק בקולוניאליזם והעמיק בבעיה של השחורים בעולם הנשלט על ידי האדם הלבן. פנון נולד ביולי 1925, באי הקריבי מרטיניק, שנשלט על ידי צרפת. ב-1943, בגיל 18, התגייס ונלחם לצד הכוחות הצרפתיים במלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה נשאר בצרפת, שם למד פסיכיאטריה ורפואה באוניברסיטה בעיר ליון, שם הוא נתקל בגזענות נגד שחורים. ב-1952 הוא עבר לאלג'יריה והחל לכהן כראש המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים בלידה-ג'ונוויל. שנה לאחר מכן, ב-1954 פרצה מלחמת העצמאות של אלג'יריה, כאשר אלג'יריה דרשה להשתחרר משלטון צרפת. את המלחמה ניהלה החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה, FLN, אשר הובסה על ידי הכוחות המזוינים הצרפתים שהשמידו את תשתיותיה הצבאיות של ה-FLN ומנהיגיה חוסלו או נכלאו. בבית החולים הצרפתי פנון טיפל במצוקות הפסיכולוגיות של החיילים הצרפתים שביצעו עינויים כדי לדכא את ההתנגדות האנטי-קולוניאלית. פנון טיפל במקביל בפצועים האלג'יריים שהיו קרבנות לעינויים. ב-1956 פנון הבין כי הוא אינו יכול לעזור ולסייע למאמצים הצרפתיים לדכא את תנועת הדה-קולוניזציה, והוא התפטר מתפקידו בבית החולים. הוא עבר לתוניסיה, שם החל לעבוד עם תנועת ה-FLN, והכשיר אחיות לטפל בפצועים. הוא הפך לעורך הראשי של עיתון התנועה "אל-מוג'היד". הוא עצמו כתב מאמרים אוהדים על התנועה אשר פורסמו בעיתונים שונים ברחבי העולם. באותה השנה הוא מונה לשגריר הממשלה האלג'ירית הזמנית בגאנה, שם לקה במחלת הלוקמיה. בשנה האחרונה לחייו הספיק לכתוב את אחד הספרים הזכורים והמשפיעים שלו בשם "מקוללים עלי אדמות". ב-1961 הוא נפטר ממחלת הלוקמיה בארצות הברית שם קיבל טיפול. לאחר פטירתו, לבקשת ה-FLN הוחזרה גופתו לאלג'יריה, שם נקבר.

מכתביו החשובים נמצא ספרו הראשון "עור שחור, מסכות לבנות" שיצא לאור בשנת 1952. זהו ספר אנטי-קולוניאלי בו פנון חולק מחוויותיו האישיות. בספר הוא מציג ביקורת על ההשפעות של השליטה הקולוניאלית על נפש האדם השחור. הוא כותב כי הקולוניאליזם טומן בחובו גזענות ודה-הומניזציה כלפי האדם השחור. בספר הוא מיישם את הפסיכואנליזה ואת התאוריה הפסיכואנליטית כדי להסביר את תחושות התלות ואי-שביעות הרצון של אנשים שחורים. על פי פנון, האדם השחור מאבד את זהותו התרבותית ומחבק את תרבות "ארץ האם", וכתוצאה מכך נוצרת תחושת נחיתות אצלו, והשחור ינסה לחקות ולהתאים עצמו לתרבות האדם הלבן. זוהי המסכה הלבנה שעוטרים אנשים שחורים על מנת להידמות לאדם הלבן. בספר זה הציג פנון את השקפותיו על התפקיד של האלימות למען הקולוניאליזם, כמו גם הצורך הכללי באלימות במאבק האנטי-קולוניאלי. הספר "מקוללים על פני האדמה"' בדומה לספריו הקודמים של פנון, מנסה לבחון את מאפייני השליטה הקולוניאלית ואת השפעותיה על העמים הנשלטים. בספר הוא מדגיש את האלימות הפיזית הישירה של השלטון הקולוניאלי ומתאר את תהליך הדה-קולוניזציה ככזה שיחייב אלימות נגדית, עד להפיכתה המוחלטת של המערכת הקולוניאלית. שני הספרים עסקו במאבק למען דה-קולוניזציה, הם ביססו את פנון בעיני רוב העולם השלישי כאחד ההוגים האנטי-קולוניאליים המובילים של המאה ה -20.[15][16]

לאומיות שחורה בדרום אפריקה

שלטון האפרטהייד

ב-1948 המפלגה הלאומית בדרום אפריקה רצה לבחירות עם הסיסמה אפרטהייד שפירושו הפרדה, וניצחה בבחירות לרשות הממשלה. שלטון האפרטהייד יישם מדיניות הפרדה גזעית בין הלבנים לשחורים ויצר שליטה ועליונות לבנה. חוקי האפרטהייד היו רבים, בניהם ניתן למצוא חוקים שאוסרים נישואים בין לבנים ושחורים, שליטה בתנועת השחורים ואיסור לשהות בשטחים המיועדים ללבנים ללא אישור. לשחורים לא היו כל זכויות דמוקרטיות, לא הזכות לבחור או הזכות לייצוג הולם במוסדות הפוליטיים. בעצם למיעוט הלבן הייתה השליטה הטוטלית בפוליטיקה, בכלכלה, תוך הדרה ודיכוי של כל שאר הקבוצות במדינה שהיו הרוב. לאורך כל תקופת שלטון האפרטהייד הייתה התנגדות שחורה שבאה לידי ביטוי באופנים שונים. התנגדות אלימה ושאינה אלימה. ה-ANC הוא הקונגרס הלאומי האפריקני שפעל בזמן האפרטהייד כתנועת מחתרת לא חוקית שהצמיחה חלק ניכר ממנהיגי המאבק נגד האפרטהייד. המפורסם שבהם היה נלסון מנדלה שנבחר בבחירות דמוקרטיות ראשונות ב-1994 כנשיא השחור הראשון בדרום אפריקה.[17]

הלאומיות האפריקאית בדרום אפריקה באה לידי ביטוי בפעולות פוליטיות ורכיבים אידאולוגיים שמטרתם לשפר את מעמדם וזכויותיהם של האפריקאים השחורים, בחברה שחיה תחת שלטון הפרדה גזעי. הלאומיות האפריקאית בדרום אפריקה מאמצת את הרעיון של פאן-אפריקניזם, תופעה מודרנית המנסה לבנות אומה בתוך אזור מסוים. חברי התנועה הלאומית—אפריקאית דגלו באידיאל לפיו החברה הדרום אפריקאית תהיה דמוקרטיה רב גזעית. המשמעות היא, שתהיה לאומיות רחבה ושיוונית, ללא אפליה, אי שיווין וחסמים על בסיס גזע או צבע. לאומיות זו ביקשה לאחד את קבוצות הילידים במאבק לחופש וכנגד גזענות בדרום אפריקה. הממד החשוב ביותר שלה, היה בהקמת הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) שביקש להקים חברה לא-גזענית, לא-סקסיסטית ודמוקרטית. בדרום אפריקה לאומיות אפריקאית ולאומיות אפרית לבנה נמצאות בקונפליקט. המתח בין תפיסת העולם של ה-ANC לבין הלאומיות האפריקאית הצרה המבוססת על גזע, הוא נושא שעדיין קיים ובתי ספר מתמודדים עמו.[18]

נלסון מנדלה

ערך מורחב – נלסון מנדלה
נלסון מנדלה בשנת 2008

נלסון מנדלה נולד בשנת 1918, היה פעיל כנגד האפרטהייד, פוליטיקאי ופילנתרופ. הוא כיהן כנשיא דרום אפריקה בין השנים 1994–1999. בשנת 1939 נרשם לאוניברסיטת "פורט האר" שהיוותה המוסד היחיד להשכלה גבוהה עבור שחורים בדרום אפריקה באותה עת, שם הוא נבחר למועצת הסטודנטים. בשנות ה-20 לחייו היה מעורב בתנועת האנטי-אפרטהייד ובשנת 1942 הצטרף לתנועת הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC). בתוך ה-ANC התארגנה קבוצה קטנה של אפריקאים צעירים שנקראה "הליגה הצעירה של הקונגרס הלאומי האפריקאי". הם ביקשו להפוך את ה-ANC לתנועה עממית המונית, ששואבת את כוחה ממיליוני כפריים ואנשים עובדים שלא היה להם קול תחת המשטר באותם ימים. הקבוצה האמינה כי הטקטיקות הישנות והמנומסות של ה-ANC לא היו יעילות. בשנת 1949 ANC אימץ באופן רשמי את שיטת החרם והשביתה של ארגון הצעירים עם מטרות המדיניות של אזרחות מלאה, חלוקה מחדש של קרקעות, זכויות איגוד מקצועי וחינוך חופשי וחובה לכל הילדים.

ב-1956 מנדלה ו-150 פעילים נוספים נעצרו באשמת בגידה, אשמה שממנה זוכו בהמשך. באותו זמן, ה-ANC אותגר על ידי "אפריקניסטים", תנועה חדשה של פעילים שחורים שהאמינו כי השיטה הפציפיסטית של ANC לא הייתה יעילה. הם הקימו את ה"קונגרס הפאן-אפריקאי" שהשפיע לרעה על ה-ANC. בעברו מנדלה התחייב למחאה לא אלימה, אך עם הזמן הוא החל להאמין כי המאבק המזוין הוא הדרך היחידה להשגת שינוי. בשנת 1961 מנדלה ייסד את ה-MK, זרוע של ANC, המוקדשת לשיטות חבלה ושימוש בטקטיקות מלחמת גורילה שמטרתן סיום האפרטהייד. מנדלה בילה 27 שנות מאסר בכלא החל מ-1962 בגין עבירות פוליטיות, כולל חבלה. בתקופת מאסרו, כאסיר פוליטי שחור קיבל את רמת הטיפול הנמוכה ביותר מעובדי הכלא. עם זאת, בזמן כליאתו השלים תואר ראשון במשפטים בהתכתבות מאוניברסיטת לונדון. מנדלה הפך לסמל חזק להתנגדות השחורה ונערך קמפיין בינלאומי לשחרורו. בשנים שלאחר מכן, גברו המאמצים הבינלאומיים לשחרורו. בסופו של דבר מנדלה שחורר ב-11 בפברואר 1990. עם שחרורו, מנדלה קרא לכוחות זרים שלא להקטין את הלחץ על ממשלת דרום אפריקה לרפורמה חוקתית. הוא הצהיר כי הוא מחויב לפעול למען שלום, אך המאבק המזוין של ה-ANC יימשך עד שהרוב השחור יקבל את זכות הבחירה.

בשנת 1991 נבחר מנדלה לנשיא "הקונגרס הלאומי האפרי", יחד עם חברו אוליבר טמבו, ששימש כיושב ראש ארצי. בשנת 1993 הוא זכה יחד עם נשיא דרום אפריקה, פרדריק וילם דה קלארק, בפרס נובל לשלום על מאמציהם להפיל את שלטון האפרטהייד במדינה. לאחר שחרורו של מנדלה מהכלא, הוא ניהל משא ומתן עם הנשיא דה קלארק לקראת בחירות בהן ישתתפו כל הגזעים. דרום אפריקאים לבנים היו מוכנים לחלוק את השלטון, אך רבים מהדרום אפריקאים השחורים דרשו העברה מלאה של הכוח לידיהם. ב-27 באפריל 1994 דרום אפריקה ערכה את הבחירות הדמוקרטיות הראשונות שלה. בגיל 77, נלסון מנדלה נבחר לנשיא השחור הראשון של המדינה ב-10 במאי 1994. במשך כהונתו, עד שנת 1999, מנדלה פעל על מנת להעביר את השלטון מאפרטהייד בו שולט המיעוט הלבן לשלטון של הרוב השחור. ב-1996 מנדלה חתם על חוקה חדשה לאומה ובכך הקים ממשלה מרכזית חזקה המבוססת על שלטון הרוב ומבטיחה הן את זכויותיהם של המיעוטים והן את חופש הביטוי. בבחירות הכלליות של 1999 מנדלה פרש מפוליטיקה פעילה, אך המשיך לפעול בחיים הציבוריים. ב-2001 אובחן כחולה בסרטן הערמונית. ב-2004 הודיע על פרישתו מהחיים הציבוריים. מנדלה נפטר בדצמבר 2013, בגיל 95.[19]

סטיב ביקו

סטיב ביקו
ערך מורחב – סטיב ביקו

סטיבן בנטו ביקו נולד ב-18 בדצמבר 1946 בעיר "קינג וויליאמסטאון" שבדרום אפריקה. מגיל צעיר החל לעסוק בפעילות פוליטית ואף גורש מבית הספר תיכון בשל פעילותו האקטיביסטית. הוא למד באוניברסיטת סנט פרנסיס, ולאחר מכן, בשנת 1966 התחיל ללמוד בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת נטאל. באוניברסיטה הוא היה פעיל ב"איחוד הלאומי של סטודנטים דרום אפריקאים", ארגון רב גזעי אשר דגל בשיפור זכויותיהם של אזרחים שחורים. בשנת 1968 הוא ייסד את "ארגון הסטודנטים של דרום אמריקה" (SASO), בו כל החברים היו שחורים, ומטרתו המרכזית הייתה התנגדות לאפרטהייד. מאוחר יותר הוא הקים את תנועת "התודעה השחורה החדשה בדרום אפריקה" (BCM). התודעה השחורה היא אידאולוגיה של העצמת השחורים, ביקו האמין כי יש להעצים את הנוער האפריקאי, לגרום לו להיות גאה בתרבות האפריקאית ובכך להשתחרר מרגשי הנחיתות והבניית הזהות השחורה על ידי הלבנים. על "תודעה שחורה" הוא נאם בכנס SASO ב-1971, ודבריו הובאו על כתב, הוא דיבר על התרבות האפריקאית ובין היתר התייחס למוזיקה. הוא טוען כי התרבות האפריקאית רואה במוזיקה כתקשורת בינאישית, השירים והמקצבים הם חלק מדרכי התקשורת של האפריקאים. ניתן לראות זאת אצל פועלים אפריקאים אשר משתמשים בכלי העבודה שלהם בתזמון מדויק לרקע שיר עם מקצב. ילדים אשר משחקים לצליליו של שיר. וכי אין ספק כי שירי העבדים השחורים בארצות הברית הם זכר למורשת האפריקאית. ביקו המשיך ואמר שהייחוד של השירים האפריקאיים נובע מאחר שאלו מעולם לא היו שירים של יחידים, אלא המנגינה שסוחפת רבים אחריה מגיעה להמון, ומאפשרת להם להבין או להביע את אותם הדברים מתוך החוויה המשותפת.[20]

ב-1972 גורש מאוניברסיטת נטאל בשל פעילותו הפוליטית. באותה שנה הקים קבוצת פעילים נוספת, "ועידת העם השחור" (BPC) והיה למנהיג הקבוצה. קבוצה זו הפכה לארגון המרכזי של ה-BCM שהלך והתרחב בדרום אפריקה במהלך שנות ה-70. ביקו נכלא על ידי משטר האפרטהייד בשנת 1973 ונאסר עליו לכתוב או לדבר בפומבי, לדבר עם נציגי תקשורת או לדבר עם יותר מאדם אחד בכל פעם. ביקו יצר את "קרן זימלה" שמטרתה לסייע לאסירים פוליטיים ולמשפחותיהם. במהלך שנות ה-70 המאוחרות, ביקו נעצר ארבע פעמים, למשך כמה חודשים כל פעם. באוגוסט 1977 הוא נעצר והוחזק בפורט אליזבת. ב-11 בספטמבר של אותה שנה ביקו נמצא ערום ואזוק מספר קילומטרים משם. למחרת הוא מת מפצעיו ונקבע כי סיבת המוות היא דימום מוחי הנגרם כתוצאה מפציעות בעת מעצרו. הידיעה על מותו הובילה לזעם ומחאה לאומית בדרום אפריקה והוא נחשב לסמל בינלאומי נגד האפרטהייד. השוטרים שהחזיקו אותו נחקרו, אך לא הואשמו בפשעים רשמיים. בשנת 1997, חמישה קצינים לשעבר הודו בהריגתו. הקצינים הגישו בקשות לחנינה לוועדת האמת והפיוס ובשנת 1999 נדחתה החנינה.[21]

לאומיות שחורה במאה ה-21

בארצות הברית, בעשור השני למאה ה-21, התחזקה תחושה בקרב הציבור השחור כי קיימת דומיננטיות לבנה. תחושה זו התחזקה בעיקר בעקבות מספר אירועי ירי בהם נהרגו אזרחים שחורים שלא היו חמושים, על ידי שוטרים לבנים. כל אלו הביאו להקמתם של ארגונים שחורים וקבוצות שנאה שחורות. תנועה אחת בולטת במיוחד נקראת בשם "Black Lives Matter", כלומר "חיי שחורים נחשבים", או בקיצור BLM. התנועה קמה בשנת 2013 ומקורה בקהילה האפרו-אמריקאית. מטרתה היא להיאבק באלימות ובגזענות ממוסדת כלפי השחורים. היא מבקשת להגן על האפרו־אמריקאים מפני אלימות השוטרים כלפי הקהילה השחורה. התנועה מארגנת הפגנות וכנסים בהם מובעת מחאה נגד הרג לא מוצדק של שחורים על ידי גורמי אכיפת החוק, וכן נדונות בהם סוגיות רחבות יותר של אפיון גזעי, אלימות משטרתית ואי-שוויון גזעי במערכת המשפט בארצות הברית. בתחילתה של התנועה נעשה שימוש רב ברשתות החברתיות, תוך שימוש בתיוג BlackLivesMatter"". זאת לאחר זיכויו של שוטר בשם ג'ורג' צימרמן שהרג את מרטין טרוויון, אפרו-אמריקאי. כמו כן, באותה הסיסמה "חיי שחורים חשובים" נעשה שימוש רב בהפרות הסדר בפרגוסון, מיזורי, בשנת 2014. מהומות אלו פרצו בעקבות מקרה שבו שוטר לבן ירה למוות במייקל בראון, אמריקאי-אפריקאי בן 18, בעיר פרגוסון, מיזורי. הפרות הסדר כללו הפגנות של קבוצות שחורים בטענה לחוסר צדק ואלימות כלפיהם מצד המשטרה והממסד. לצד ההפגנות השקטות התפתחו במהרה תופעות רחבות של הפרות סדר כגון ונדליזם, שוד חנויות, הצתה של עסקים והתפרעויות אלימות. המהומות התפשטו לערים נוספות ברחבי ארצות הברית ונקראו בשם "מהומות הגזע בארצות הברית".

בשנת 2016, בעקבות שני מקרי מוות של אפרו-אמריקאים על ידי כוחות המשטרה. הראשון, אלטון סטרלינג (Alton Sterling) בבאטון רוז', והשני, פילנדו קסטיל (Philando Castile) בפלקון הייטס, מינסוטה, נערכו הפגנות שקטות ולא אלימות. במהלך ההפגנה בדאלאס, אדם בשם מיכה חאווייר ג'ונסון (Micah Xavier Johnson) ירה בכוחות המשטרה, בעקבות הירי חמישה שוטרים נהרגו ותשעה נפצעו. כעשרה ימים לאחר מכן, גאווין יוג'ין לונג, (Gavin Eugene Long), ירה בשישה שוטרים בבאטון רוז', לואיזיאנה, והרג שלושה מהם. שני היורים היו ממוצא אפרו-אמריקאי, ולאחר חקירה התברר כי שניהם היו קשורים לקבוצות שנאה שחורות. ההתקפות בדאלאס ובבאטון רוז' הפנו את תשומת הלב להתעוררותו של איום שעלה מחדש, כזה שלא נראה מאז שנות השבעים. התקפות אלו הביאו עמם את חזרתו של הלאום השחור האלים. דוגמאות לקבוצות לאום שחורות הקיימות כיום בארצות הברית הן "אומות האסלם" (NOI), "מפלגת הפנתרים השחורים החדשה" (NBPP), "אומת הפנתרים השחורים החדשה" (NBPN) ועוד. קבוצות אלו אינן בהכרח אלימות, אך הן מושכות אליהן אנשים אלימים, מורים להם אידאולוגיה ובכך דוחפים אותם אל הקיצוניות. אם כך, ניתן להיווכח כי הלאומיות השחורה נוכחת באמריקה גם כיום, כשניתן לייחס את הופעתה, לגורמים חברתיים, כלכליים ופוליטיים עכשוויים, מהעשור האחרון. יתר על כן, מאז שנת 2000, ישנה עלייה במספר הקבוצות הלאומניות השחורות בארצות הברית, כך שאם בשנת 2000 מספר הקבוצות הללו עמד על 48 קבוצות, בשנת 2016 מספר הקבוצות הגיע ל-193. יש הטוענים כי חלק מהסיבות לעלייה זו, טמונות בעלייתה של העליונות הלבנה ובעוינות של הממשל הנשיאותי כלפי המוסלמים.[22]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Gavins, Raymond, ed. The Cambridge Guide to African American History (2015).
  • Levy, Peter B. ed. The Civil Rights Movement in America: From Black Nationalism to the Women's Political Council (2015).
  • Bush, Roderick D. We Are Not What We Seem: Black Nationalism and Class Struggle in the American (2000)
  • Moses, Wilson. Classical Black Nationalism: From the American Revolution to Marcus Garvey (1996), excerpt and text search
  • Price, Melanye T. Dreaming Blackness: Black Nationalism and African American Public Opinion (2009), excerpt and a text search
  • Robinson, Dean E. Black Nationalism in American Politics and Thought (2001)
  • Taylor, James Lance. Black Nationalism in the United States: From Malcolm X to Barack Obama (Lynne Rienner Publishers; 2011), 414 pages
  • Van Deburg, William. Modern Black Nationalism: From Marcus Garvey to Louis Farrakhan (1996)
  • Ture, Kwame. "Black Power The Politics of Liberation" (1967)

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ "Black Nationalism", Encyclopedia.com
  2. ^ נויברגר, ב', וקרן, א' (1997). צמיחת המדינות החדשות באפריקה—לאומיות אנטי-קולוניאלית—הממד הרעיוני. יחידה 4, רמת אביב: בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה.
  3. ^ נויברגר, קרן,1997, עמ' 13–14.
  4. ^ נויברגר, קרן,1997, עמ' 16.
  5. ^ נויברגר, קרן,1997, עמ' 18.
  6. ^ נויברגר, קרן,1997, עמ' 33.
  7. ^ Hall, Prince (C.1735-1807), The Black Past
  8. ^ Martin Robison Delany Biography, Biography.com
  9. ^ נויברגר, קרן,1997, עמ' 25.
  10. ^ 10.0 10.1 Nation of Islam (1930– ): Remembered and Reclaimed, The Black Past
  11. ^ Malcolm X and the Nation of Islam, U.S. History.org
  12. ^ Elijah Muhammad Biography, Biography.com
  13. ^ Malcolm X Biography, Biography.com
  14. ^ Malcolm X: A life of reinvention. Marable, Manning. 2011. Penguin
  15. ^ Frantz Fanon (1925—1961), Tracey Nicholls, IEP
  16. ^ Macey, David. 2012. Frantz Fanon: a biography. Verso Books.
  17. ^ וורדן, נייג'ל. 2002. התהוותה של דרום אפריקה המודרנית: כיבוש, הפרדה ואפרטהייד. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
  18. ^ African Nationalism, South African History Online
  19. ^ Nelson Mandela Biography, Biography.com
  20. ^ Biko, Steve. 1971. "Some African Culture Concept" p. 40-47
  21. ^ Steve Biko Biography, Biography.com
  22. ^ Return of the Violent Black Nationalist, SPLC, Daryl Johnson, 2017
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29975617לאומיות שחורה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=לאומיות_שחורה&oldid=1506740"