כוחות ההגנה של ניו זילנד
כוחות ההגנה של ניו זילנד (באנגלית: New Zealand Defence Force -NZDF במאורית: Te Ope Kaatua o Aotearoa), הם הכוחות הצבאיים האחראים על הגנתה של ניו זילנד וכוללים את צבא ניו זילנד, הצי המלכותי של ניו זילנד ואת חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד. המפקדת העליונה של כוחות ההגנה של ניו זילנד היא המושלת הכללית של ניו זילנד דיים פטסי רדי, כנציגתה של מלכת ניו זילנד אליזבת השנייה, המפעילה את סמכותה על פי עצת שר ההגנה של ממשלת ניו זילנד ג'ונתן קולמן (Jonathan Coleman) ועל פי חוק ההגנה מ-1990 ( Defence Act 1990). ראש מטה הכוחות המשולבים של כוחות ההגנה של ניו זילנד הוא לוטננט גנרל ריס ג'ונס (Rhys Jones), שתפקידו לשמש גם כיועץ הצבאי הראשי לשר ההגנה.
למדיניות ההגנה של ניו זילנד יש שלושה יעדים עיקריים: להגן על אדמת ניו זילנד כנגד איומים בעצימות נמוכה, לתרום לביטחון במרחב דרום האוקיינוס השקט ולקחת חלק במאמץ הביטחוני העולמי. ניו זילנד רואה את צורכי הביטחון שלה כמצומצמים, זאת לאור בידודה הגאוגרפי ויחסיה הטובים עם שכנותיה.[1] נכון לספטמבר 2008 משתתפים כ-600 איש במשימות של כוחות ההגנה של ניו זילנד מעבר לים בדרום האוקיינוס השקט, באסיה ובמזרח התיכון.[2]
היסטוריה
| פיקוד |
| המפקדת העליונה:
דיים פטסי רדי כנציגתה של מלכת ניו זילנד, אליזבת השנייה. שר ההגנה: ג'ונתן קולמן (Jonathan Coleman) ראש המטות המשולבים: לוטננט גנרל ריס ג'ונס (Rhys Jones) |
| כוח האדם |
| גיל גיוס:[3]
גיל 17 לשירות, גיל 18 לשירות מבצעי (שירות התנדבותי)
|
| הוצאה כספית |
| תקציב: 3.06 מיליארד דולר ניו זילנדי (2012). אחוזי תמ"ג: 1.5%[3] |
מיליציות (1845-1886)
לאחר הסכם ואיטנגי ב-1840 הייתה הגנתה של ניו זילנד באחריות הכוחות הקולוניאליים הבריטים שנשלחו מאוסטרליה ומחלקים אחרים של האימפריה. בשנת 1841 קראו המתיישבים להקמת מילציות. ב-1843 הוקמה מיליציה בולינגטון ללא אישור רשמי ומיד יצאה הוראה מאת מפקד המשטרה, מייג'ור מתיו ריצ'מונד (Matthew Richmond ) לפירוקה. כמו כן נשלח כוח של 53 חיילים מאוקלנד שהייתה אז בירת המושבה. קולות אלה שקראו להקמת מיליציה גברו לאחר התגרה בוואירו (Wairau Affray) ביוני 1843, שהתרחשה על רקע מלחמות קרקעות בין המתיישבים הבריטים לבין המאורים ונהרגו בה 22 מתיישבים. קולות אלה הובילו בסופו של דבר להגשתה של הצעת חוק למועצה המחוקקת של ניו זילנד. התנגדויות במועצה גרמו להורדת ההצעה מעל סדר היום ובין החודשים מרץ 1845 וינואר 1846 התחוללה מלחמת ניו זילנד הראשונה, הראשונה מבין מלחמות הקרקעות של ניו זילנד, שנקראה גם "מלחמת תורן הדגל" בזכות ארבעת הפעמים בהם ניסרו אנשיו של המנהיג המאורי הונה האקה את תורן הדגל בראסל (Russell) עד אשר הוצב שם תורן מברזל, שהיא זאת שהובילה לאישור הצעת החוק. ב-1844 ועדה מיוחדת של בית הנבחרים המליצה שתוקם מיליציה שתאויש הן על ידי מתיישבים והן על ידי מאורים (חשוב לציין כי המתיישבים לא נלחמו בכל שבטי המאורים ושבטים מסוימים הצטרפו במלחמות לצדם של המתיישבים כדי להילחם בשבטים יריבים). ב-25 במרץ 1845 פורסמה פקודה להקמת המיליציה. 26 קצינים מונו באוקלנד והיוו את התחלתו של כוח ההגנה הראשון של ניו זילנד. מייג'ור ריצ'מונד מונה להיות מפקד גדוד המיליציה של ולינגטון. במקביל הוקמו בולינגטון ובנלסון מיליציות פרשים. ביוני 1845 סייעו 75 חברי המיליציה של אוקלנד לכוחות הקולוניאליים הבריטים במלחמת המאורים הראשונה. בפעולה הראשונה שהתרחשה בסוף יוני נפצעו שבעה חברי מיליציה. המיליציה של אוקלנד פורקה בספטמבר 1845 עקב אילוצים תקציביים. זמן קצר לאחר מכן פורקו גם המיליציות של ולינגטון ושל נלסון לתדהמתם של התומכים בהקמת המיליציות. חברי המיליציה של נלסון החליטו, אף על פי שחדלו לקבל תשלום, להמשיך באימוניהם.
בעיות באזור האט וואלי (Hutt Valley) ליד ולינגטון בתחילת מרץ 1846 הניעו את מושל ניו זילנד ג'ורג' גריי (George Grey) להכריז על ממשל צבאי ולהקים מחדש מיליציה באזור. הוקמו שתי פלוגות מיליציה שאוישו ב-160 איש. בשלב זה היו עדיין קולות שקראו לפירוקן של המיליציות עקב עלותן הכספית הגבוהה, אך הוחלט כן להשאיר אותן מאחר שהחזקתו של צבא קולוניאלי בריטי הייתה יקרה יותר. מלחמת קרים שפרצה במרץ 1854 גרמה לדאגה חדשה לביטחונה של המושבה. הצי של האימפריה הרוסית שנלחמה נגד מדינות מערב אירופה ובתוכן בריטניה, היווה איום על מושבותיה של בריטניה באזור, אוסטרליה וניו זילנד. בפרלמנט הבריטי התנהל דיון על הצבתם של תותחים בנמליה של ניו זילנד להגנה מפני התקפה רוסית אפשרית.
}} ב-1858 הוסבה שוב תשומת הלב לעימותים המקומיים שהחלו בניו פליימות' (New Plymouth) שבאי הצפוני והובילו למלחמת טראנאקי הראשונה (First Taranaki War), הראשונה בסדרת העימותים עם המאורים שנמשכה עד 1872. הפרלמנט עדכן והרחיב את פקודת המיליציות וחוקק את "חוק המיליציות" (Militia Act 1858). החידושים העיקריים בחוק היו סעיפים שהסמיכו את המושל לגייס כוחות על פי הצורך. החוק אף הגדיר את התנאים בהם תוקם מיליציה, כולל מקרים של פלישה חיצונית. במהלך הדיונים בפרלמנט עלו שוב החששות בנוגע לפלישה ימית רוסית מצפון האוקיינוס השקט, שהכלי היחידי שהיה יכול להתמודד איתה באותה עת הייתה פריגטה יחידה, המחומשת ב-24 תותחים, שהוצבה בסמוך למושבה ועל כך שיעבור זמן רב עד שתוכל בריטניה לשלוח כוח תגובה לניו זילנד במקרה שתותקף. הכוחות הקולוניאליים הבריטים נשארו בניו זילנד עד פברואר 1870, כאשר מלחמות הקרקעות היו כבר בשלביהן האחרונים והוחלפו על ידי כוחות המתיישבים.[4] חוק ההגנה של 1886 (The Defence Act 1886) העלה את אנשי המיליציה להגדרה של מתנדבים והם היו מבשריהם של אנשי הצבא הטריטוריאלי.
מתנדבים (1858-1909)
אף על פי שהיו יחידות מתנדבים לא רשמיות כבר ב-1845, ההסדרה החוקית שלהם לא הגיעה עד חוק המיליציה של 1858. אלה שהתגייסו ליחידות אלה היו פטורים מחובת הגיוס למיליציות, אך התחייבו לשרת בכל מקום בניו זילנד. היחידה הראשונה הוקמה בינואר 1859 ונודעה בשם "פלוגת הרובאים המתנדבים של טראנאקי" (Taranaki Volunteer Rifle Company). לכוחות אלה הצטרפו באמצע 1859 יחידות תותחנים מתנדבים. יחידה ראשונה כזאת הוצבה באוקלנד.
כוחות ההגנה הקולוניאלים (1862-1867
ב-1863 הממשלה פרסמה את "חוק כוחות ההגנה הקולוניאליים" (Colonial Defence Force Act 1862), שעל פיו הוקם הכוח הצבאי הסדיר הראשון. היה זה כוח פרשים שכלל לא יותר מ-500 איש, הן מאורים והן מתיישבים ועלות החזקתו הייתה אמורה להיות לא יותר מ-30,000 ליט"ש לשנה. כולם התחייבו לשרת בהתנדבות לפחות שלוש שנים. הקמתה של היחידה הראשונה לא החלה לפני אפריל 1863, כאשר 100 מתנדבים ראשונים שהתגייסו בניו פליימות'. היחידה הבאה הוקמה בהווקס ביי (Hawke's Bay) וביולי הוקמה יחידה באוקלנד שכללה 30 איש. באוקטובר 1864 החליטה הממשלה להקטין את מספר החיילים בכוחות ההגנה הקולוניאליים ל-75 איש שיחולקו לשלוש יחידות בנות 25 איש כל אחת בולינגטון, הווקס ביי וטאראנקי. באותה תקופה היו כ-10,000 לוחמים בצבא הקולוניאלי בניו זילנד בתוספת מספר דומה של חברי מיליציה וכוחות המתנדבים.
היו קריאות, בעיקר מעל דפי העיתונים שיצאו באי הדרומי, שהכוחות הבריטים יוחלפו בכוחות מקומיים. דעות אלה עלו גם בדיונים בפרלמנט בסוף 1864, בייחוד לאור העובדה שעלות החזקתם של הכוחות האימפריאליים הפכה לעול על תקציב המושבה.
לבקשתו של מושל ניו זילנד הוגש לו דוח על מצב ביטחונה של המושבה במרץ 1865. הדוח הציע את הקמתו של כוח שיטור שאנשיו יהיו מאורים מהשבטים הידידותיים, יחידות המתנדבים, אנשי המיליציות ושכל אלה ימלאו את מקומם של הכוחות האימפריאליים. על פי ההצעה הכוח כלל 1500 איש, מתוכם 1350 אירופאים ו-150 מאורים. הם חולקו ל-50 יחידות בנות 30 איש כל אחת ופוזרו במקומות שונים ברחבי המושבה.
התקציב הכולל של הכוח, שכלל רכישת ספינת קיטור שתבצע פעולות לאורך הנהרות, עמד על 187,000 ליט"ש לשנה והיה מיועד רק לפעילות בתוך ניו זילנד. האפשרות של השתתפות בעימותים מחוץ למושבה לא עלה על הפרק אלא רק בשנה שלאחר מכן, כאשר ניתנה הדעת על הגנת החופים. בין השנים 1863 ל-1867 פעלו יחידות סיירים בשטחי היערות. משימותיהם היו איתור לוחמים מאורים, סיור והגנה על הדרכים. הצורך בפעילות זו עלתה כמענה למקרים של מארבים ותקיפות מקריות על אזרחים באזורים המיוערים. הסיירים היו חמושים היטב ושולם להם שכר טוב. הם פעלו בשיטות של לוחמת גרילה, נעו בחסות החשיכה וביצעו תקיפות פתע על האויב. כוח הסיירים פורק באוקטובר 1867. לצדם של המליציות ושל הכוחות הבריטים האימפריאליים פעל מאז 1846 כוח משטרה חמוש. תפקידיו כללו הן פעולות רגילות של אכיפת חוק ולהוות כוח מיליציה לסיוע בזמני המלחמות. בין השנים 1867 ל-1886 היה כוח זה הכוח הקבוע היחיד בניו זילנד. ב-1886 חוקק חוק שיצר כוח מיליציה קבוע ותפקידי המיליציה הועברו אליו מהמשטרה.
חוק ההגנה - 1909 והקמתן של זרועות הצבא
בחוק ההגנה של 1909 (Defence Act 1909) פורקו סופית המיליציות והוקם צבא טריטוריאלי שהיה מבוסס על שירות חובה שהיה בתוקף עד לסוף שנות השישים של המאה העשרים.[5] בראשית המאה העשרים התפתחו זרועות נפרדות לכוחות ההגנה של ניו זילנד. הצי המלכותי של ניו זילנד היה האחרון מביניהן שהוקם כזרוע נפרדת ב-1941. עד לאותו זמן הכוח הימי של ניו זילנד היה חלק מהצי המלכותי הבריטי. הכוחות הניו זילנדים שירתו לצדם של הכוחות הבריטים ושל כוחות מדינות חבר העמים הבריטי במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השנייה. נפילתה של סינגפור ב-1942 הוכיחה שיקשה מאד על בריטניה להגן על מושבותיה המרוחקות. קשרים בטחוניים קרובים יותר היו נחוצים להגנת המדינה. עם כניסתה של ארצות הברית למלחמה, היא נראתה כבעלת ברית מתאימה. הקשרים עם אוסטרליה התבססו עוד קודם לכן. שתי המדינות שיגרו כוחות למלחמת הבורים וצוערים ניו זילנדים הוכשרו לתפקידי הקצונה בקולג' הצבאי המלכותי (Royal Military College, Duntroon) באוסטרליה מאז 1911, מסורת שנמשכת עד היום. כוח משולב של חיילי שתי המדינות, "גייסות הצבא האוסטרליים והניו זילנדיים" - Australian and New Zealand Army Corps – ANZAC)) פעל במערכת גליפולי ובהמשך ב המערכה על סיני וארץ ישראל ובחזית המערבית, ומורשת הגבורה שלהם היא נקודת מפתח במורשת הצבאית של שתי המדינות. בשנת 1990 חוקק חוק ההגנה (Defence Act 1990) שקבע את הקמתו של הגוף החדש "כוחות ההגנה של ניו זילנד" (NZDF). קודם לכך כל אחת משלוש הזרועות הייתה כפופה למשרד ההגנה. עם חקיקת החוק, משרד ההגנה הוא גוף נפרד שתפקידו לקבוע מדיניות וכפוף לשר ההגנה ששווה במעמדו לראש מטה הכוחות המשולבים.
המאה ה-21
מטה הכוחות
בשנת 2007 נפתח על ידי ראש ממשלת ניו זילנד הלן קלארק בניין המטה הראשי של כוחות ההגנה של ניו זילנד. המבנה החדש הוקם בולינגטון והחליף מבנה ישן שהיה בשימוש 75 שנה. הוא מאכלס כ-900 עובדים של כוחות ההגנה, של שירות הביון והביטחון של ניו זילנד (NZSIS) ושל משרד ההגנה.
זרועות
צבא ניו זילנד
צבא ניו זילנד מונה כ-4500 איש בשירות קבע ועוד 2500 במילואים. זהו צבא קטן אך איכותי ומקצועי הכולל כוחות חיל רגלים, כוחות סיור ממונעים המצוידים ב-105 כלי רכב משוריינים מתוצרת קנדה מסוג LAV III וידוע יותר כ-NZLAV. כמו כן קיימים כוחות שריון, ארטילריה, לוגיסטיקה, קשר, רפואה ומודיעין. "הכוחות האוויריים המיוחדים" (New Zealand Special Air Service) הם היחידה המובחרת של כוחות ההגנה ניו זילנד שפועלת הן במסגרת לוחמה רגילה והן בתפקידי לוחמה בטרור. הגייסות והרגימנטים של צבא ניו זילנד הם:
- רגימנט חיל הרגלים המלכותי של ניו זילנד
- הכוחות המיוחדים האוויריים של ניו זילנד
- הגייס המלכותי המשוריין ניו זילנד
- הרגימנט הארטילרי המלכותי של ניו זילנד
- גייס ההנדסה המלכותי של ניו זילנד
- גייס הקשר המלכותי של ניו זילנד
- רגימנט הלוגיסטיקה המלכותי של צבא ניו זילנד
- גייס הרפואה המלכותי של צבא ניו זילנד
- גייס הסיעוד המלכותי של צבא ניו זילנד
- גייס רפואת השיניים המלכותי של צבא ניו זילנד
- גייס המשטרה הצבאית המלכותי של ניו זילנד
- גייס המודיעין של ניו זילנד
- השירות המשפטי של צבא ניו זילנד
- בית הספר המשותף לאימוני כיבוי אש
- תזמורת צבא ניו זילנד
הצי המלכותי של ניו זילנד
הצי המלכותי של ניו זילנד (RNZN) מפעיל שתי פריגטות מסדרת אנזאק (Anzac class frigates), שנבנו בשיתוף עם אוסטרליה, ועיצובן מבוסס על סדרת הפריגטות הגרמנית MEKO 200. כמו כן מפעיל הצי שמונה כלי שיט נוספים, כולל ספינות סיור וספינת תחזוקה. בשנת 2010 הצי השלים את תהליך הכנסתם לשירות של 7 כלי שיט חדשים: ספינה אחת גדולה רב תכליתית בשם "קנטרברי" (HMNZS Canterbury), ושש ספינות סיור.
חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד
חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד (RNZF) מפעיל 50 כלי טיס, כולל את מטוס הסיור הימי לוקהיד P-3 אוריון, מטוסי C-130 הרקולס ומטוסי תובלה נוספים. לאחר שהוצאו מהשירות מטוסי A-4 סקייהוק ואארמקי MB-339, חיל האוויר לא מחזיק מטוסי קרב. תוכנית לרכישת 28 מטוסי F-16 פייטינג פלקון בוטלה על ידי ממשלת הלייבור בשנת 2000. לאחרונה הוזמן מסוק ה-NH90 כדי להחליף את מסוקי הבל UH-1. מטוסי האימון PAC CT/4 Airtrainer מיוצרים בייצור מקומי.
 |
 |
 |
 |
שיתוף פעולה בינלאומי
מדיניות החוץ והביטחון של ניו זילנד
ניו זילנד מצהירה כי היא מחזיקה "כוח צבאי מינימלי ומיומן", אף על פי שהביקורות הציבוריות, כולל זו של "המפלגה הלאומית של ניו זילנד" (New Zealand National Party), כאשר היא באופוזיציה, טוענת שהסטנדרטים של כוחות הגנת המדינה ירדו מתחת להגדרה זו. עם אזור נרחב מאד שמהווה את המרחב האסטרטגי שלה והמשתרע בין אוסטרליה לבין דרום מזרח אסיה ומתחבר למרחב הפסיפי, ועם תקציב ביטחון שנסמך על אחוז אחד מהתוצר המקומי הגולמי, ניו זילנד שמה את מבטחה בשיתוף פעולה עם מדינות זרות, במיוחד עם אוסטרליה. בהכירה בצורך לשפר את יכולות ההגנה שלה, הכריזה הממשלה ב-2005 על הקצאה נוספת של 4.6 מיליארד דולר ניו זילנדי במשך 10 שנים לצורך שדרוג התשתית והציוד של כוחות ההגנה ולהגדיל את כוח האדם הצבאי שלה. תוספת תקציבית זו מייצגת גידול של 51% בהוצאה על ביטחון מאז עליית ממשלת הלייבור ב-1999.
משימות שמירת שלום
ניו זילנד היא שותפה פעילה במשימת שמירת השלום העולמית. היא משתתפת באופן פעיל בחתירה לשלום, בפיוס בין הצדדים ובשיקום של איי שלמה ושל בוגנוויל השכנה. ניו זילנד שולחת נציגים המשתתפים בכוח המשקיפים הרב-לאומי בסיני ותרמה למשימות שמירת השלום של האו"ם באנגולה, קמבודיה, סומליה, לבנון ובמדינות לשעבר של יוגוסלביה. כמו כן היא השתתפה בפעילות הכוח הרב לאומי במפרץ הפרסי. לניו זילנד יש מחויבות למשימת שמירת השלום במזרח טימור, על ידי השתתפותה בכוחות המשימה INTERFET, UNTAET, ו-UMAMET בין השנים 1999-2002, באמצעות משלוח גדוד חיל רגלים לשם. בתגובה לחידוש המתיחות במזרח טימור, נשלחו לשם כוחות נוספים כחלק מכוח רב לאומי. נכון להיום מחזיקה שם ניו זילנד מחלקת חיל רגלים וגורמי שיקום. ניו זילנד השתתפה בשתי קואליציות של נאט"ו: במשימה במדינות יוגוסלביה לשעבר (עד סוף 2004), ובמשימה שעדיין נמשכת באפגניסטן. בנוסף השתתפה ניו זילנד במשימה מטעם האיחוד האירופי (EUFOR) במדינות יוגוסלביה לשעבר החל מדצמבר 2004 ועד שפינתה את כוחותיה ביוני 2007 ובכך סיימה 15 שנות נוכחות ביוגוסלביה.
שיתופי פעולה עם צבאות זרים
ניו זילנד חולקת מתקני אימונים, מבצעת חילופי כוח אדם ותרגילים צבאיים משותפים עם הפיליפינים, תאילנד, אינדונזיה, פפואה גינאה החדשה, ברוניי, טונגה ומדינות נוספות בדרום האוקיינוס השקט. כמו כן היא חלק מהסכם ההגנה של חמש המדינות (Five Power Defence Arrangements – FPDA) שהיא חתומה עליו יחד עם אוסטרליה, בריטניה, מלזיה וסינגפור. כוח האדם של כוחות ההגנה של ניו זילנד משתתף גם במגוון רחב של תרגילים, ועידות וביקורים הדדיים.
היחסים הבטחוניים עם ארצות הברית
ניו זילנד חתומה על ברית ANZUS יחד עם אוסטרליה וארצות הברית, הסכם שנחתם ב-1951. לאחר חקיקה נגד נשק גרעיני בשנת 1986 שאסרה גישה לכלי שיט המונעים באנרגיה גרעינית או הנושאים כלי נשק גרעיניים, נסוגה ארצות הברית מהתחייבויותיה הביטחוניות כלפי ניו זילנד על פי הסכם ANZUS והפעילות שבמסגרת ההסכם הם כעת רק בין אוסטרליה לארצות הברית. על פי החקיקה האנטי-גרעינית, על כל ספינה להצהיר על נשק גרעיני בו היא מצוידת או על היותה מונעת באנרגיה גרעינית, כתנאי לאישור לכניסה למימיה של ניו זילנד. על פי המדיניות של "לא להכחיש ולא לאשר" שהייתה נהוגה אז על ידי ארצות הברית, נפסקו ביקוריהן של ספינות הצי של ארצות הברית בנמליה של ניו זילנד. למרות הוראה נשיאותית מספטמבר 1991 להסיר את כלי הנשק הגרעינים מהספינות, מהצוללות ומהמטוסים של הצי האמריקני,[6] לא חודשו ביקורי הספינות. למרות סימנים של התקרבות מחדש של שתי המדינות בשנים האחרונות, היחסים הצבאיים בין ארצות הברית לבין ניו זילנד נותרו מוגבלים, אף על פי שפקידי ממשל אמריקנים בכירים התבטאו בחיוב בנוגע לתרומותיה של ניו זילנד בעימותים בעיראק ובאפגניסטן.[7] ניו זילנד מקפידה לשמור על יחסים בטחוניים קרובים עם אוסטרליה.
לאור מדיניותה האנטי-גרעינית של ניו זילנד, שיתוף הפעולה הביטחוני עם ארצות הברית, כולל תרגילים משותפים, הוגבל בואפן משמעותי מאז 1986, כאשר הושעו התחייבויותיה של ארצות הברית במסגרת ברית ANZUS כלפי ניו זילנד. עם זאת, שתי המדינות נותרו "ידידות טובות". בביקור בניו זילנד ביולי 2008, שידרגה מזכירת המדינה האמריקנית קונדוליזה רייס את היחסים באומרה: "ניו זילנד היא כעת ידידה ובעלת ברית".[8] בעשור הראשון למאה ה-21 השתתפו כוחות ההגנה של ניו זילנד, לצדן של מדינות נאט"ו, במלחמה באפגניסטן, וב-2004 העניקה היחידה המובחרת של צבא ניו זילנד, הכוחות המיוחדים האווירים של ניו זילנד(NZSAS), אות הערכה יחידתי לנשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש, לציון "גבורה יוצאת מהכלל" בקרב. ניו זילנד היא חברה בפורומים ABCA, לשיתוף פעולה בין צבאות, בפורום AUSCANNZUKUS לשיתוף פעולה בין חילות הים, בפורום לשיתוף פעולה אווירי בו חברים צבאות ארצות הברית, בפורום לשיתוף פעולה מודיעיני ('Five Eyes' ) ובפורום לשיתוף פעולה טכנולוגי (TTCP) בהם חברות ארצות הברית, בריטניה, קנדה אוסטרליה וניו זילנד.
ראו גם
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל צבא | ||
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: כוחות ההגנה של ניו זילנד |
- אתר משרד ההגנה של ניו זילנד
- אתר כוחות ההגנה של ניו זילנד
- אתר המרכז ללימודים אסטרטגיים של אוניברסיטת ולינגטון
הערות שוליים
- ^ מסמך מתוך אתר מחלקת המדינה של ארצות הברית
- ^ מאמר מתוך אתר העיתון The New Zealand Herald מיום 8 בספטמבר 2008
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA
- ^ מידע מתוך אתר The Encyclopaedia of New Zealand
- ^ מידע מתוך אתר The Encyclopaedia of New Zealand
- ^ מידע שהותר לפרסום מטעם מחלקת הצי של ארצות הברית ב-6 בפברואר 2006
- ^ מידע מתוך אתר ממשלת ניו זילנד
- ^ כתבה באתר החדשות הניו זילנדי SCOOP מיום 26 ביולי 2008
22175709כוחות ההגנה של ניו זילנד