מלחמות הקרקעות של ניו זילנד
| היסטוריה של ניו זילנד | ||
|---|---|---|
|
מלחמות הקרקעות של ניו זילנד (באנגלית: New Zealand land wars ולעיתים מכונות Māori Wars - מלחמות המאורים) הוא השם שניתן לסדרה של קרבות בין שבטים מאורים שונים ובין המאורים למתיישבים האירופיים בניו זילנד בין 1845 ל-1872 ונסבו ברובם סביב השליטה על הקרקעות בניו זילנד.
רקע
ההגירה המסיבית אל ניו זילנד בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 הביאו לחיזוק משמעותי של הקשרים והחיכוכים בין המאורים למתיישבים החדשים. שבטים מאוריים מסוימים נהנו ממסחר פורה עם המתיישבים, הם סיפקו לערים החדשות את רוב המזון וחומרי הגלם ובתמורה קנו ציוד וטכנולוגיה אירופית כמו ספינות וטחנות קמח. שבטים אלו הצליחו בדרך כלל לשמור על מרבית השטחים והאוטונומיה שלהם בהתאם להסכם ואיטנגי וזכו לרווחה כלכלית ותרבותית. באזורים אחרים הפעילו האירופים על השבטים המאוריים לחץ כבד להעביר לידיהם קרקעות, הן באמצעים כלכליים והן באמצעים צבאיים. שבטים אלו נדחקו לשטחים מצומצמים במיוחד שלא איפשרו להם למשיך ולהתקיים מחקלאות וציד וכן הרגישו מרומים ומושפלים.
כתוצאה משינויים אלו נחתם בשנת 1840 הסכם ואיטנגי בין נציגי הממשל הבריטי לבין מספר גדול של ראשי שבטים מאורים. ההסכם נועד להסדיר את היחסים בין המאורים למתיישבים, לעגן את זכויותיהם של המאורים על הקרקע ולאפשר מנגנון הוגן לרכישת קרקעות על ידי מתיישבים. אולם ההסכם לא ייושם במלואו ועקב הבדלי תרבויות, שפה וניסוחים לצד הרצון של המתיישבים לרכוש קרקעות נוספות בכל מחיר נמשכו החיכוכים בעניין גם לאחר חתימת ההסכם.
עימותים צבאיים
החל מאמצע המאה ה-19 החלו להתפתח עימותים אלימים בין המתיישבים החדשים לשבטים המאוריים הנפגעים. העימות הראשון התרחש בשנת 1843 בצפון האי הדרומי בין מתיישבים בנלסון למאורים מוואיראו (Wairau) שפרץ כתוצאה מהשתלטות של מתיישבים פורעי חוק על קרקעות מאוריות. בעימות הקצר נהרגו 22 מתיישבים אירופיים ו-5 מאורים, אך הוא סימן את תחילתה של תקופת קרבות ארוכה בין המאורים למתיישבים.
במרץ 1845 החל ב-Bay of Islands שבנורת'לנד, בקצה הצפוני של ניו זילנד, המרד של הונה האקה (Hone Heke's Rebellion, מכונה גם Flagstaff War), סדרה של קרבות בין שבטים מאורים יריבים שהתפתחה לקרבות בין מאורים בהנהגתו של הונה האקה לרשויות הממשל הבריטי בניו זילנד. כחלק מהקרבות, וכאקט של התרסה כנגד הממשל הבריטי נוסר תורן הדגל הבריטי בראסל (Russell) בידי הונה האקה או תומכיו ארבע פעמים - עד שהוצב במקום תורן מצופה ברזל. המרד הסתיים בינואר 1846 בניצחון בריטי מובהק, אבל המרד הוביל לסדרה ארוכה של עימותים ולהרחבה של אזורי העימות ולמעשה מסמן את תחילת מלחמות הקרקעות.
אזורי והקפי העימותים התרחבו בשנים שלאחר מכן אל רוב חלקי האי הצפוני, ביניהם המערכה על עמק האט (Hut valley campaign) באזור ולינגטון, והמערכה בווהאנגנואי (Wanganui Campaign) בדרום מערב האי הצפוני שהתרחשו בשנים 1846 ו-1847 בהתאמה. כמות ועצמת העימותים פחתה בהדרגה בשנים שלאחר מכן ובין 1848 ל-1859 הייתה תקופה של שקט יחסי, העימותים חזרו ביתר שאת והגיעו לשיא במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 באזורי טראנאקי וואיקטו.
במרץ 1860, בעקבות חילוקי דעות נוספים על עסקה למכירת קרקעות באזור טראנאקי, החלה מלחמת טראנאקי הראשונה (First Taranaki War), שהייתה למעשה סדרת קרבות בין מאות לוחמים מאורים לכ-4000 חיילים בריטיים, שרובם הגיעו מאוסטרליה לצורך הקרבות. הקרבות נמשכו שנה, והסתיימו ללא הכרעה ברורה וכאשר שני הצדדים הלוחמים מותשים מהלחימה אך לא מרוצים מתוצאותיה. ביולי 1863 התחדשו הקרבות בפלישה לוואיקטו (Invasion of Waikato), בה נלחמו לראשונה בצורה מאורגנת כוחות תנועת המלך המאורית כנגד חיילי הממשל הבריטי. באפריל 1864, בתום הקרבות, נהדפו כמעט כל המאורים מוואיקטו והכוחות הבריטים כבשו שטחים בהיקף של מעל ל-10,000 קמ"ר. במקביל לפלישה לוואיקטו התחדשו הקרבות באזור טראנאקי, הכוחות המאוריים שנשחקו בשנים שלפני כן לא עמדו בפני הצבא שעמד מולם ותוגבר במשך כל הקרבות בחיילים ובאמצעי לחימה חדשים. בתוך שלוש שנים, בין 1863 ל-1866 כבש הממשל הניו זילנדי כ-4,000 קמ"ר מידי המאורים תוך הרס כמעט מוחלט של כל הכפרים המאוריים בשטחים אלו. הקרבות, שכונות מאוחר יותר בשם מלחמת טראנאקי השנייה (Second Taranaki War) הביאו את אוכלוסיית המאורים בחלקו המערבי של האי הצפוני לשפל חמור הן מבחינת גודל האוכלוסייה והן מבחינת שטחי המחיה.
משנת 1865 שכחו הקרבות בהדרגה, והתקופה שבין 1866 ל-1868 הייתה השקטה ביותר במהלך התקופה המכונה מלחמת הקרקעות אך בשנת 1868 פרצו שני עימותים בלתי תלויים במזרח ובמערב האי הצפוני. בדרום טראנאקי התחדשו הקרבות בעקבות מלחמת טראנאקי השנייה, קרבות אלו מכונים מלחמת טיטוקווראהו (Titokowaru's War) על שם המצביא המאורי שהוביל אותם והתנהלו בין 1868 ל-1869. טיטוקווראהו הוביל את המאורים לסדרת ניצחונות בזק בתחילת העימות, וכבש מהממשל הניו זילנדי אדמות רבות שנכבשו בעימותים קודמים, אך לאחר מספר חודשים התהפכו היוצרות והכוחות הקולוניאליים השיבו לעצמם את מרבית השטח. למעשה היו סדרת העימותים המשמעותיים האחרונה בין המאורים לממשל באזור זה. במקביל, פרצו במערב האי הצפוני הוביל המצביא המאורי טה קוטי את המאורים לסדרת קרבות כנגד הממשל הניו זילנדי, סדרת קרבות אלו מכונים מלחמת טה קוטי (Te Kooti's War) ונמשכו משנת 1868 ועד 1872. סדרת קרבות זו היוותה למעשה את סוף תקופת הקרבות ומציינת את סופן של מלחמות הקרקעות של ניו זילנד.
תוצאות
במהלך כלל העימותים נהרגו יותר מ-2,000 מאורים וכ-700 מתיישבים אירופיים. עם זאת לא כל המאורים היו מאוחדים במלחמתם נגד המתיישבים החדשים. שבטים מאוריים מסוימים הצטרפו למתיישבים מתוך יריבויות עתיקות בין השבטים ומתוך תקווה שההצטרפות לאירופים תשפר את מעמדם וזכויותיהם. העמידה לצד האירופים אכן השתלמה, ובשנת 1867 הוקצו למאורים ארבעה מושבים בפרלמנט הניו זילנדי.
מלחמות הקרקעות, הדחיקה לשטחים מוגבלים, וכן מגיפות ותחלואים אחרים שהגיעו עם המתיישבים החדשים, גרמו לתמותה גבוהה ולירידה דרמטית בהיקף האוכלוסייה המאורית בניו זילנד. על פי הערכות שונות קטנה האוכלוסייה המאורית ב-30 עד 50 אחוזים בין סוף המאה ה-18 לסוף המאה ה-19. ההכרה בכך שידם של המתיישבים החדשים על העליונה בעימותים צבאיים הביאה את רוב השבטים המאורים לקבל את המתיישבים החדשים ולשתף איתם פעולה, או לאמץ גישה של התנגדות פאסיבית, וכך לקראת סוף המאה ה-19 מלחמות הקרקעות דעכו.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- מלחמות הקרקעות של ניו זילנד באתר NZHistory
- אוסף מסמכים הנוגעים למלחמות באתר New Zealand Electronic text center
- מלחמות המאורים באנציקלופדיה של ניו זילנד משנת 1966
23905391מלחמות הקרקעות של ניו זילנד