ירבוע הכיס
 ירבוע הכיס
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | יונקים |
| תת־מחלקה: | כיסאים |
| על־סדרה: | כיסאים אוסטרלים |
| סדרה: | טורפי כיס |
| משפחה: | נמיות כיס |
| תת־משפחה: | דונרטים |
| סוג: | ירבוע הכיס |
| מין: | ירבוע הכיס |
| שם מדעי | |
 Antechinomys laniger
| |
| תחום תפוצה | |
| |
ירבוע הכיס (שם מדעי: Antechinomys laniger; מוכר גם בשמו הרשמי האוסטרלי: קולטאר), הוא סוג של טורף כיס קטן דמוי ירבוע ממשפחת נמיות הכיס, האנדמי ליבשת אוסטרליה ומהווה מין יחיד בסוגו. הוא קרוב מבחינה גנטית וחיצונית לסוג דונרט ויש לו שני תת-מינים הנבדלים מעט בצבע ובמידות הגוף. ירבוע הכיס שוכן בסביבת מחייה מדברית, ובהתאם לכך, יש לו מספר תכונות מורפולוגיות ופיזיולוגיות המאפשרות לו להסתגל לתנאי המחייה הקשים בה. הוא היה נפוץ בעבר בכל האזורים הצחיחים של האאוטבק האוסטרלי, אך תפוצתו צומצמה משמעותית לאחר הגעת האירופאים ליבשת. למרות מספר איומים משמעותיים המרחפים עליו, ירבוע הכיס אינו נחשב למין בסיכון.
טקסונומיה
ירבוע הכיס הוא המין היחיד בסוג Antechinomys (אטימולוגית: "אנטכינוס-עכברי חדש"); הוא משויך לתת-משפחת הדונרטים הכוללת מלבדו את הדונרט, הפלניגל והנינגאווי. הפרט הראשון נאסף על ידי תומאס מיטשל בניו סאות' ויילס, ומאוחר יותר, ב-1856, הוא תואר לראשונה מדעית על ידי האורניתולוג הבריטי ג'ון גולד, שסיווג אותו בסוג פסקוגל והעניק לו את השם המדעי Phascogale lanigera; בשנת 1867, הוא הועבר לסוג הנוכחי על ידי הזואולוג האוסטרלי ג'רארד קרפט. מלבד השם האוסטרלי הרשמי קולטאר (Kultarr), ירבוע הכיס מכונה גם פיצ'י-פיצ'י או וול-וול בשפות אבוריג'יניות.
ב-1906, היה דיון נרחב על הטקסונומיה של הסוג, לאחר שמין שני של ירבוע תואר מדגימות שנאספו במסע במרכז אוסטרליה על בסיס הבדלים מורפולוגיים קטנים כמו צבע פרווה חיוור וממדי גוף כבדים יותר. בעקבות כך, הסוג פוצל לשני מינים: A.laniger שתואר במקור על ידי ג'ון גולד, ו-A.spenceri החדש. ב-1981, הוצע שהשניים אינם מצדיקים פיצול לשני מינים נפרדים; ניתוח מיטוכונדריאלי הוכיח שאין הבדלים גנטיים ברמה של מין, ומאז הם מסווגים כשני תת-מינים. הם תופסים טווח גאוגרפי שונה, כאשר A.l.spenceri נמצא במזרח היבשת ו-A.l.spenceri נמצא במרכז ומערב היבשת. מספר הפטמות אצל הנקבות משמש גם כהבדל ביניהם.
אנטומיה ומראה
ירבוע הכיס הוא טורף זעיר עם תכונות מורפולוגיות ייחודיות המסייעות לו לשרוד בנוף המדברי. כפי שאופייני ליונק פעיל לילה, הוא בעל אוזניים עגולות וגדולות המקנות לו שמיעה מעולה, ועיניו השחורות בולטות וגדולות אף הן ומותאמות לראייה לילית. יש לו ראש צר ומשולש עם חרטום מחודד בצורה קיצונית אשר אידיאלי לחיטוט בחול ובאדמה אחר רמשים. זנבו של הירבוע דקיק וארוך במיוחד (קצת יותר מאורך גופו), ובקצהו ציצת שיער שחרחר דמוית מברשת; הירבוע משתמש בו כמשענת בעת הזדקפות על רגליו והוא מיועד גם למשוך את תשומת לב הטורף. ירבוע הכיס הוא טורף קטנטן בממדי גוף, אך גדול יותר משאר המינים שבתת-משפחת הדונרטים: אורכו 170–200 מילימטר (כ-20 ס"מ), ומשקלו 20–30 גרם; הזכרים ארוכים וכבדים במעט מהנקבות (בממוצע, הזכר ארוך מהנקבה ב-15 מילימטר ושוקל 10 גרם יותר ממנה).
התכונה הבולטת ביותר של ירבוע הכיס הן רגליו האחוריות: הן ארוכות וחזקות, ומאפשרות לו לנתר או להזדקף עליהן בדומה לירבוע, ולהן ארבע אצבעות בדומה לקנגוראים. השילוב של הרגליים האחוריות הארוכות יחד עם הגפיים הקדמיות שקצרות מהן באופן ניכר, מאפשרות לירבוע הכיס שני סוגי תנועה: תנועה קופצנית בדומה לקנגורו בה נעשה שימוש רק ברגליים האחוריות, ותנועה שפופה על ארבעת הרגליים המזכירה את תנועת הארנבון. הירבוע משתמש בסוג התנועה בהתאם למבוקשו: תנועה קופצנית למרדף מהיר אחר חרק או להימלטות מטורפים, ותנועה שפופה לחיפוש מזון. תודות לרגליו האחוריות, ירבוע הכיס הוא המהיר שבטורפי הכיס הזעירים, והוא מסוגל לנוע במהירות של 13 קילומטר לשעה בשטח פתוח.
הפרווה של ירבוע הכיס קצרצרה, רכה וצפופה. צבעה בהיר למדי, ונע מצהבהב, לאפרפר כסוף או חום חולי (לעיתים עם שילוב של הצבעים הללו), בעוד שהמפשעה, הגחון והסנטר בצבע לבנבן; אזור הגב עשוי להתכהות מעט. האוזניים, הגפיים ושורש הזנב דלילים בשיער ובעלי גוון כתמתם. ראשו של הירבוע בצבע צהבהב או אפרפר, ויש לו טבעות כהות או פס כהה סביב העיניים וחוטם שחרחר. לרוב ישנו פס שחרחר לאורך המצח והחרטום.
תפוצה
ירבוע הכיס אנדמי לאוסטרליה. בעבר הוא היה נפוץ למדי בכל המרחבים העצומים של האאוטבק האוסטרלי, אולם מאז הגעת האדם ליבשת הוא הפך לנדיר יותר ותפוצתו צומצמה באופן ניכר. הוא מצוי כיום בעיקר בטריטוריה הצפונית, באוסטרליה המערבית, ובאוסטרליה הדרומית, ובמידה פחותה בקווינסלנד, בויקטוריה ובניו סאות' ויילס; בעל אחת מהמדינות הללו הוא חווה הכחדות אזוריות משמעותיות.
סביבת המחיה של ירבוע הכיס היא מישורים פתוחים וצחיחים ברחבי המדבריות האוסטרליים, אשר כוללים פסיפס של גיבר (מישור מסולע עם חלוקי נחל ודיונות קטנות ומנוקדים בשיחים דלילים ועשבים. יש לו העדפה לסוגי קרקע מסוימים כמו אבן חול, גרניט וחרסית, וכן לאדמות מבוקעות עם סדקים וחריצים גדולים. הצמחייה הדומיננטית בבית גידולו מורכבת מעצי שיטה, צחיחנית (Eremophila), עשב הספיניקס, וקסייה (Cassia). במספר מחקרים נמצא שהוא נמנע מלשהות בצמחייה סבוכה במיוחד, ומאידך נראה לעיתים בסוואנה או בתה דלילה וביערות דלילים נשירים.
אקולוגיה
התנהגות ופעילות
ירבוע הכיס הוא יונק פעיל לילה, אשר שעות פעילותו תלויות בטמפרטורה. את שעות היום הוא מבלה בשינה באזורים מוגנים ומוצלים כמו חללי גזעים, סדקים, כיסי סבך ועשב קטנים; בדרך כלל, במקום המחסה הוא בונה לעצמו קן העשוי מחומרים רכים. לירבוע הכיס קצב חילוף חומרים גבוה, והמשמעות היא שעליו לצרוך במהירות כמויות גדולות של מזון על מנת להתקיים. בהתחשב בכך שהוא חי בסביבה מדברית קשה הנתונה לשינויים אקלימיים, לירבוע הכיס יש הסתגלות מיוחדת על מנת למנוע מגופו לאבד אנרגיה, וזאת על ידי שהוא נכנס למצב של נמנום ומטבוליזם מואט (Torpor), אשר מהווה למעשה סוג של תרדמת זמנית. במהלך התרדמת, טמפרטורת הגוף צונחת ל-11 מעלות צלזיוס, וכתוצאה מכך קצב חילוף החומרים מועט ב-30% ומפחית אובדן מים ואנרגיה. ירבוע הכיס נכנס לתרדמת החל משעות הבוקר המוקדמות, והיא נמשכת 2–16 שעות ומסתיימת לרוב בתחילת שעות הפעילות עם רדת החשיכה; היא עשויה להתרחש גם בלילות קרים במיוחד. מעבר לרווח המיידי הבא לידי ביטוי בכך שהירבוע אינו מאבד את כל האנרגיה שאסף ממזונו במשך הלילה, לתרדמת יש יתרונות נוספים: היא מאריכה את חייו של הירבוע, ואף מאפשרת לאוכלוסייה להתאושש לאחר אירועים סביבתיים כמו הצפות, שריפות ובצורת, בכך שבזכותה הירבועים לא פעילים כלל בתקופה הראשונה שבה יש מחסור במזון.
לירבוע התאמות נוספות לסביבת המחיה המדברית: אוזניו ועיניו גדולות באופן לא פורפורציונלי לגופו, והן משמשות אותו הן לשיחור מזון והן לאיתור טורפים מבעוד מועד; על כך יש להוסיף את יכולת הריצה והניתור שלו אשר מגבירה את אחוזי הציד וההימלטות. כתוצאה מכך, תוחלת החיים של הירבוע ארוכה משמעותית משל בני תת-משפחת הדונרטים. מעבר לחוש השמיעה והראייה החדים, חוש הריח של הירבוע מפותח אף הוא, ומשמש אותו בעיקר למציאת בן זוג. חוש הריח חיוני במיוחד לירבוע, מאחר שהמין חי בדלילות על פני שטחי מדבר גדולים. נקבת הירבוע וצאצאיה קולניים למדי, והתקשורת הקולית ביניהם מתרחשת בעיקר כאשר הם מנסים לאתר זה את זה.
ירבוע הכיס פעיל בסביבת מחיה קבועה אשר גודלה משתנה בהתאם לזוויג; טווח סביבת המחיה של הזכר מגיע עד לכ-1,400 מטר, בעוד שהנקבה פעילה בשטח קטן בהרבה שגודלו אינו עולה על 400 מטר. ירבוע הכיס מקדיש זמן מועט לחפירת מחילה, אם בכלל; לרוב, הוא עושה שימוש בשורשים, כיסי סבך, סדקים עמוקים, נקיקים וחורים בתור מקלט, ונפוץ במיוחד למצוא אותו בתוך מאורות שנחפרו על ידי בעלי חיים אחרים (בילבי ענק, עכבר מקפץ, לטאת כוח, ועוד). מדי פעם, הירבוע חופר לעצמו מספר מחילות רדודות ומינימליות שאת פתחן הוא מכסה בעשב. המחילה קצרה וצרה במיוחד: אורכה כ-50 ס"מ ועומקה כ-5 ס"מ בלבד. חוסר ההשקעה של הירבוע בבניית מאורה, הופך את המחילה המוזנחת שלו לפגיעה במיוחד מפני כלי רכב ועדרי בקר. ירבוע אחד עשוי להשתמש בכ-4 מחילות מינימליות שבנה בכוחות עצמו ברחבי סביבת המחיה שלו, לצד שימוש במאורה נוספת של בעל חיים אחר או מקלט טבעי. למרות היותו פעיל באזור קבוע ולרוב בגפו, הירבוע אינו טריטוריאלי ואף אינו מפגין בעלות על מחילתו כנגד ירבועים אחרים.
יחסי גומלין
בתוך סביבת המחיה הקטנה שלו, ירבוע הכיס מבלה את זמנו בחיפוש מתמיד אחר מזונו המגיע אך ורק מן החי; הוא ניזון בעיקר מתיקנים, עכבישים, צרצרים וחגבאים, אך עשוי גם לטרוף את קרוביו הזעירים - הנינגאווי והפלניגל. הזריזות והמהירות של הירבוע, מאפשרות לו להתמודד עם טרף מהיר וארסי. שיטת ההריגה שלו אופיינית לטורפי כיס זעירים אחרים, וכוללת נשיכות מהירות באזור הראש. אורח חייו וזריזותו של הירבוע, מקטינים באופן ניכר את סיכויי הטריפה שלו מצד טורפים אוסטרליים; טורפיו העיקריים היו ונותרו שני המינים הקטלניים שהובאו על ידי האדם ליבשת האוסטרלית: חתול הבית והשועל האדום.
רבייה ומחזור חיים
האוכלוסייה של ירבוע הכיס נתונה לתנודות חדות בהתאם לתנאי מזג האוויר; ככלל, הירבוע מעדיף את העונה היבשה שבה החרקים זמינים יותר, לעומת העונה הגשומה שבה מתרחשות הצפות אשר פוגעות בגומחות האקולוגיות שלו ובמיקרופאונה המהווה את מזונו היחיד, ועלולות אף להוביל אותו למוות בטביעה. עונת הרבייה של הירבוע ארוכה במיוחד ונמשכת מאמצע הקיץ (יולי) עד אמצע החורף (ינואר). בפרק זמן ארוך זה, הירבועית נכנסת לייחום סך הכול 6 פעמים, ובהתחשב בתקופת ההיריון הקצרצרה (17-12 ימים) היא עשויה להמליט מספר פעמים בעונת רבייה אחת. גודל השגר הוא 1–8 וולדות, ובממוצע 6 וולדות; לאחר הלידה, הירבועים הזעירים שגודלם כשל תולעת זוחלים לתוך הכיס. לנקבת הירבוע יש כיס בצורת חצי סהר, והוא אינו מפותח כמו אצל מיני הקנגורו וחסר שריר סגירה. הכיס המדומה מורכב מקפלי עור קטנים המקיפים שש עד שמונה פטמות. הירבועים הזעירים שוהים בתך הכיס 30–48 ימים, ולאחר מכן הירבועית מניחה אותם במחסה מוגן כדוגמת מחילה שחפרה או בקן עשבים שבנתה בסבך, בנקיק או בסדק. כשהם גדלים מעט, הם רוכבים על גבה של האם כאשר היא מחפשת מזון. ירבועי הכיס נגמלים לאחר 3 חודשים והופכים לעצמאיים, כאשר הזכרים מגיעים לבגרות לאחר 10 חודשים, והנקבות לאחר 11–12 חודשים.
תוחלת החיים של ירבוע הכיס בטבע כ-5 שנים, והיא נחשבת לגבוהה יחסית לקרוביו הזעירים. תוחלת החיים בשבי אינה ידועה, והיא עשויה להיות נמוכה יותר בשל העובדה שהירבוע נכנס למצבי תרדמת ממושכים בתדירות נמוכה יותר מהטבע.
מצב שימור
ירבוע הכיס מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור ללא חשש (VU), בשל תפוצה רחבה למדי ברחבי היבשת האוסטרלית. הארגון מציין שאוכלוסיית הירבוע נתונה לתנודות חדות כתוצאה מאיומיים סביבתיים ואנושיים, אך לבינתיים אין עדויות לירידה מתמשכת, וכתוצאה מכך לא צפוי שינוי במצבו בעתיד הנראה לעין.
|
|
|
|
| האיומים המרחפים על ירבוע הכיס. | |
על ירבוע הכיס מרחפים מספר איומים: הקולוניזציה האירופאית של היבשת הביעה לצניחה דרסטית באוכלוסיות של יונקי כיס מדבריים, בעקבות פגיעה בפלורה על ידי הארנבון המצוי ורעיית יתר של בקר הבית וכבש הבית אשר השמידה גומחות אקולוגיות שבהן שגשגו אוכלוסיות חרקים ומיקרופאונה אחרת. כתוצאה מכך, נפגעו יונקים זעירים רבים ששכנו באזורים הצחיחים וחלקם אף נכחדו מן העולם. נוסף לנזק לפלורה, הבקר גם עשוי לרמוס סדקים ומחילות ולפגוע מהותית באתרי הקינון והמקלט של הירבוע. איום חמור אחר נשקף מצידם של הטורפים שהובאו ליבשת על ידי האדם: חתול הבית ושועל האדום; באין כמעט טורפים מתחרים, חתול הבית והשועל השמידו עשרות מינים של יונקים קטנים, ובנוסף, המערכת האקולוגית האוסטרלית שמגיבה בעליות חדות בעקבות הגשמים מגדילה את מספרם של הטורפים הללו, ולאחר שהמזון הופך לנדיר יותר, הם מחפשים באיטנסיביות יונקים זעירים על מנת לשרוד. איום חדש יחסית הוא השימוש בקוטלי חרקים; אוסטרליה אשר סובלת מנחילי ארבה המגפה האוסטרלי (Chortoicetes terminifera), משתמשת רבות בקוטלי חרקים רעילים על מנת לגדוע מגיפות ארבה בעודן במדבר. ההימצאות של נחילי ארבה מומתים במדבר, מהווה סיכון חמור עבור טורפי הכיס אשר החרקים תופסים חלק משמעותי עד בלעדי בתזונתם. מלבד האיומים מעשי ידי אדם, ישנן איומים סביבתיים חמורים לא פחות: שריפות הבר והצפות. לאחר שהאירופאים הגיעו ליבשת, הם אסרו באזורים רבים על הילידים האבוריג'ינים לבצע שרפות מבוקרות שמטרתן הייתה לחדש את העשב ואשר השפיעו לטובה על המיקרופאונה; כתוצאה מכך, נגרמה צפיפות גבוהה של עשב יבש ברחבי המדבר אשר היווה כר פורה עבור שריפות בר עונתיות בקנה מידה גדול, והוביל להשמדה של גומחות אקולוגיות ואתרי קינון ומקלט. כמות משקעים גבוהה במדבר האוסטרלי, מובילה בפתאומיות להצפות באזורים רבים וגורמת למוות בטביעה של ירבועים ולהשמדת מחילות, מאורות וגומחות אקולוגיות. איום ההצפה מחריף אצל אוכלוסיות מבודדות, ועשוי לעכב את שיקום האוכלוסייה לזמן רב.
ירבוע הכיס נחשב ליונק בסכנת הכחדה בניו סאות' ויילס, וכמין רוב לסיכון בטריטוריה הצפונית. בשאר המדינות האוסטרליות (קווינסלנד, ויקטוריה, אוסטרליה הדרומית והמערבית) מצבו נחשב ליציב דיו. תוכניות שימור של הירבוע בניו סאות' ויילס כוללות ניטור של האוכלוסייה ובית הגידול שבו נעשה שימוש על ידי המין, זיהוי איומים ספציפיים על הירבוע והעלאת המודעות הציבורית לשימור המין. פעולות שימור שבהן הרשויות בניו סאות' ויילס נוקטות לייצוב אוכלוסיית הירבוע, הן: ביצוע שריפות מבוקרות לחידוש הצמחייה, צמצום נוכחות בקר וצאן בבתי הגידול של הירבוע, שימור של מיני צמחים המשמשים לו או לטרפו כמסתור, ויצירת תוכניות לשליטה על אוכלוסיות החתול והשועל. מלכודות מכרסמים נפרסות בבתי הגידול של הירבוע על מנת למפות את התפוצה שלו ובהתאם לכך ליישם את פעולות השימור.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
25182862ירבוע הכיס