יעקב קדמי (פעיל עלייה)
 | |
| לידה |
5 במרץ 1947 (גיל: 77) ברית המועצות |
|---|---|
| תאריך עלייה | 1968 |
| השתייכות |
 נתיב |
| תפקידים בשירות | |
| ראש נתיב | |
| תפקידים אזרחיים | |
| מרצה ויועץ | |
יעקב קדמי (נולד ב-5 במרץ 1947) פעיל עלייה יליד ברית המועצות, לשעבר ראש ארגון "נתיב", איש ציבור, מרצה ויועץ.
כללי
יעקב קדמי (נולד ב-5 במארס 1947 בשם יאשה קזקוב) בן ליוסף וסופיה (סוניה), הוא פעיל עלייה יליד ברית המועצות שהיה ליהודי הראשון שקבל אשרת עלייה למדינת ישראל ללא משפחה בישראל, ולימים הפך לראש ארגון "נתיב" (1992-99), כיום הוא מרצה על אסטרטגיה, יחסים בינלאומיים, יחסיה של רוסיה עם העולם ועל עלייה.
בחודש דצמבר 1967 פנה במכתב לשלטונות[1], אשר פורסם במקביל בוושינגטון פוסט, ובו הודיע כי ויתר על אזרחותו הסובייטית ודרש שיאפשרו לו לעלות לישראל. חודשיים לאחר פרסום המכתב, בפברואר 1968, גורש קזקוב מרוסיה, ונסע לבדו ברכבת לווינה . משם הגיע לישראל כנער בן 20.
בישראל המשיך קזקוב במדיניותו הרעשנית, בדרישתו לתת אפשרות ליהודי ברית המועצות לעלות לישראל, בניגוד למדיניות הישראלית הרשמית - שגרסה שעדיף לפעול בדרכים שקטות כדי לא להרגיז את השלטונות הסובייטיים. הממסד הישראלי אף חשד בתחילה שקזקוב הוא סוכן מושתל של הקג"ב. בסיוע חברי כנסת, שהציגוהו כגיבור לאומי, הגיע קזקוב ודרישתו לשחרר את יהודי ברית המועצות אל דעת הקהל הישראלית. בכך היה קזקוב מהראשונים שעוררו את הפעילות הציבורית הגלויה בכל העולם. ב-1970 הוא טס לניו יורק, יחד עם פעיל העלייה דב שפרלינג, שם קיים במשך תשעה ימים שביתת רעב מול בניין האומות המאוחדות. השביתה עוררה הדים רבים בישראל ובעולם ובמהלכה טבע קזקוב את הסיסמה "שלח את עמי", שהפכה לסמל המאבק למען העלייה.
קזקוב שב לישראל, התגייס לצה"ל ושירת כקצין בשריון. במלחמת יום הכיפורים היה בצוות הטנק של אהוד ברק, שנשלח לחווה הסינית לחלץ את הצנחנים.
לאחר שירותו הצבאי הצטרף לארגון "נתיב" (שהיה ידוע גם כ"לשכת הקשר") ופעל רבות למען יהדות ברית המועצות, שלומה, ביטחונה ועלייתה ארצה, ובמסגרת זו גם עברת את שם משפחתו כחלק משליחות בינלאומית. בשנת 1992 מונה לעמוד בראש הארגון אשר לקח חלק משמעותי מאד בגל העלייה הגדול של שנות התשעים. בשנת 1999 פרש קדמי מראשות הארגון ומאז הוא משמש כמרצה ויועץ.
מאבק העלייה האישי לישראל
ב 19 בפברואר 1967 קדמי התפרץ לשגרירות ישראל במוסקבה ובקש שיסייעו לו לעלות לישראל. על סמך היתר כניסה לישראל שניתן לו על ידי שגרירות, פנה לשלטונות ברית המועצות בבקשה למתן היתר יציאה לעליה לישראל. שלטונות ברית המועצות סירבו בנימוק שאין לו קרובים בישראל. ב-11 ביוני 1967, ביומה האחרון של "מלחמת ששת הימים" נתקה ברית המועצות את יחסיה עם ישראל. באותו יום הגיש בקשה לפרלמנט הסובייטי, שבה ויתור על אזרחותו הסובייטית. זו הייתה פעם ראשונה שאזרח סובייטי מבקש לוותר על אזרחותו הסובייטית כשהוא נמצא בשטחה של ברית המועצות. לאור ניתוק היחסים בין ישראל וברית המועצות ולאור העובדה שלא ניתן היה להיכנס לשגרירות ישראל, התפרץ קדמי לשגרירות ארצות הברית, בה השאיר פניה לוועדה לזכויות אדם של האו"ם בצירוף העתק בקשה לפרלמנט הסובייטי על ויתור על אזרחותו הסובייטית. בפנייתו לפרלמנט הסובייטי דרש לוותר על אזרחותו הסובייטית ובין השאר כתב:
"אני יהודי. נולדתי יהודי, ואני רוצה לחיות את חיי כיהודי. עם כל רגשי הכבוד שלי לעם הרוסי איני רואה את עמי נחות באופן כלשהו לגבי העם הרוסי, או כל עם אחר, ואינני רוצה להיטמע על ידי עם כלשהו. מאחר שבברית המועצות אין כל תנאים לקיומו של עם יהודי, יש להניח ליהודים הרוצים לצאת מברית-המועצות את האפשרות לעשות זאת (בדיוק כפי שהדבר נעשה בארצות אחרות, למשל, ברומניה ובפולין). אני יהודי, וכיהודי אני סבור שמדינת ישראל היא מולדתי, מולדת עמי, והמקום היחיד על פני כדור הארץ שבו קיימת מדינה יהודית עצמאית, ואני ככל יהודי אחר, בעל זכות בלתי-מפוקפקת לחיות באותה מדינה. לעם היהודי ישנה זכות משלו למדינה עצמאית משלו, וכל יהודי, יהיו מגוריו באשר יהיו, ויהיה מקום הולדתו אשר יהיה, יש לו זכות לחיות במדינה היהודית".[2]
בדצמבר 1968 פורסם אחד מעתקי הפניה של קזקוב בעתון וושינגטון פוסט, אשר הועברו לפרסום באמצעותו של ראש שלוחת "נתיב" בארצות הברית נחמיה לבנון, ובו הדרישה מהשלטונות הסובייטים לוותר על אזרחותו[3]. הצהרתו הפומבית שפורסמה הייתה הראשונה מסוגה שאתגרה באופן פומבי את שלטונות ברית המועצות, אשר מנעה באופן גורף את יציאתם של יהודי ברית המועצות מתחומה, אלא אם היו להם קרובים מדרגה ראשונה בישראל אשר בקשו "איחוד משפחות". בפברואר 1969, בעקבות הפרסום, הודיעו השלטונות לקזקוב שהם מאפשרים לו לצאת לישראל ועליו לצאת מהמדינה תוך שבועיים. בכך, היה קזקוב למעשה ליהודי הראשון שקבל אישור לעזוב את ברית המועצות ולעלות לישראל ללא קרובים בישראל.
המאבק לפתיחת שערי ברית המועצות לעלייה לישראל
בישראל, יחד עם פעילי עליה ואסירי ציון שהחלו לעלות לישראל, דרש קזקוב משלטונות ישראל לעבור למדיניות מאבק פומבית לאפשר עליה חופשית ליהודי ברית המועצות, בניגוד למדיניות הישראלית הרשמית - שגרסה שעדיף לפעול בדרכים שקטות כדי לא להרגיז את השלטונות הסובייטיים[4].
בדצמבר 1967 יחד עם גאולה כהן ודב שפרלינג נסע לארצות הברית במטרה להסביר ליהודי ארצות הברית את מצבם של יהודי ברית המועצות ולגייס אותם למאבק למען עליה חופשית של יהודי ברית המועצות לישראל. באותה הנסיעה נפגש עם כמה ראשי ארגונים יהודים, שנענו לבקשתם. פעילותם ונוכחותם בארץ של פעילי העלייה נשמרה בסוד, בהתאם למדיניותה של ממשלת ישראל דאז. הצנזורה, אסרה כל פרסום על העלייה ומאבקם לעליה יהודי ברית המועצות בתקשורת הישראלית.
קדמי, בשיתוף צעירים נוספים החליטו לשבור את קשר השתיקה. לצורך כך הם גייסו את יו"ר התאחדות הסטודנטים דאז, יונה יהב, יו"ר התאחדות הסטודנטים דאז אשר שוכנע שמדיניות ממשלת ישראל שגויה, ורק מאבק גלוי בגיבוי תקשורתי יסייע לפתיחת שערי ברית המועצות ליהודים. כתוצאה מכך, יהב החליט לגייס את הקמפוסים למאבק נגד הצנזורה ובעד העלייה וראיין את קזקוב לעיתון האוניברסיטה. הצנזורה פסלה את הראיונות ולכן החליטו יהב ואנשיו להדפיס בעמודו הראשון כתם שחור עם חותמת הפסילה של הצנזורה, דבר שהביא להגברת העניין במאבקם ולארגון הפגנות בקמפוסים. כתוצאה מכך מנהלי נתיב איימו על יונה יהב שיודח מתפקידו ואף ייאסר. הח"כים דאז גד יעקבי ושולמית אלוני הציגו בכנסת שאילתות מביכות ועוקפות צנזורה.
באפריל 1970 קיים יעקוב קדמי במשך תשעה ימים שביתת רעב מול בניין האומות המאוחדות בניו יורק בדרישה לאפשר למשפחתו לעלות לישראל. השביתה עוררה הדים רבים בישראל ובעולם. לאחר תשעה ימים, כאשר נציג ישראל באו"ם - יוסף תקוע, מסר לו שמזכ"ל האו"ם קבל מהסובייטים הבטחה שתוך שנה הוריו של קזקוב עם כל המשפחה יקבלו היתר עליה לישראל, הפסיק קדמי את שביתת הרעב. כששב ארצה, הוא התקבל בשדה התעופה על ידי תומכים נלהבים רבים. כל משפחה קזקוב עלתה לישראל בפברואר 1971[5].
שירות צבאי
קזקוב שב לישראל ובאוגוסט 1970 העדיף להתגייס לצה"ל. בגלל פגיעה באוזניים במהלך קורס קציני שריון, עליה הוכר כנכה צה"ל, נאלץ לעזוב את המסלול ושירת כקצין מודיעין בחיל השריון. לאחר שחרורו בחודש יוני 1973, הוא הוצב לשירות מילואים בחיל השריון. במהלך שירותו, באוגוסט 1971 הוא התחתן עם אדית לבית סולומונחיס, בת יחידה ממשפחה יהודית מצ'רנוביץ, שעלתה בקיץ 1969. ביוני 1972, נולד בנם הבכור שרון.
במלחמת יום הכיפורים היה קצין המודיעין וקצין המבצעים של גדוד 100, ולחם בצוות הטנק של אהוד ברק, שהיה בשעתו מפקד גדוד 100 בחזית הדרום. קדמי השתתף בקרבות בציר טירטיר (בחווה הסינית, חילוץ הצנחנים) ובקרבות בעיר סואץ.
נתיב - לשכת הקשר ליהודי ברית המועצות
בשנת 1978 הצטרף קזקוב לנתיב כעובד זמני עוד ביוזמתו של מנחם בגין, ובמאי 1978 יצא לשליחות מטעם נתיב בשגרירות ישראל בווינה, אוסטריה. כנהוג באותה התקופה, בדומה לדיפלומטים ישראלים רבים, שינה קזקוב את שמו לשם העברי קדמי[6], בשנת - 1988 יצא כראש שלוחת נתיב לברית המועצות במסגרת משלחת דיפלומטית ישראלית לשגרירות הולנד. ובאותה השנה הוא לקח חלק משמעותי בפתרון משבר חטיפת מטוס סובייטי שנחת בישראל[7].
בשנת 1989 יזם שינויים בתהליכי יציאת יהודים, שהביאו להפסקה כמעט מוחלטת של הגירת יהודים שיצאו את ברית המועצות עם אשרת יציאה לישראל, למדינות אחרות, תהליך שנודע בשם "נשירה". מי שקיבל אשרות יציאה לישראל ממוסקבה קיבל גם אשרת עלייה לישראל, שרק איתה ובצירוף כרטיס טיסה להונגריה או רומניה, יכול היה לצאת מברית המועצות. כדי שהמבצע יצליח, היה צורך להגיע להסכמות עם שליט רומניה הקומוניסטית, ניקולא צ'אושסקו, אותו שכנעה מדינת ישראל בהשגת מלווה לרומניה בכמאה מיליון דולר. סידורים דומים הופעלו גם בהונגריה, עמה הגיעה להסכמות בנושא העלייה. כתוצאה ממעשיו, הביא קדמי לכך שמאותו הרגע והילך יהודי ברית המועצות שעזבו עם אשרות יציאה לישראל השלימו את עלייתם לישראל. בשנות ה-90, עם נפילת "מסך הברזל", מאות אלפי יהודים יצאו מברית המועצות ושהו במחנות מעבר, בין היתר ברומניה ובאוסטריה, כשרבים מהם קיוו להגר לארצות הברית. בעקבות התערבותו של יעקב קדמי הודיעו האמריקאים על גמר מכסות העלייה, לבקשתו של קדמי, ובכך נותרה בידיהם האפשרות היחידה - עלייה למדינת ישראל.
בשנת 1992 מונה קדמי לראשות הארגון. בהערכות מצב תקופתיות שהפיץ ארגון נתיב בראשותו של קדמי בקהיליית מודיעין חלק קדמי על מירב הערכות מוסד ואמ"ן על המצב בברית המועצות לשעבר. בסוף שנות התשעים חלק על ההערכה של אמ"ן והמוסד, שרוסיה מסייעת לאיראן ביצירת נשק גרעיני וטילים, כחלק מתפקידו במסגרת הוועדה לשירותים חשאיים לנושא אירן וקשרי אספקת ציוד צבאי רוסי לאירנים.
קדמי עמד בראשות הארגון 7 שנים, ב-1999 התפטר מתפקידו כראש ארגון נתיב בגין חילוקי דעות עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בשאלות טיפול מדינת ישראל ביהודי ברית המועצות על ידי ויחסו של ראש הממשלה נתניהו לארגון ופעילותו. בתגובה לחשיפת מכתב ההתפטרות חשף ראש הממשלה בפני עיתונאים חלקים חסויים מתוך דו"ח מבקר המדינה אשר התפרסם אודות "נתיב" שממנו עלה כאילו שיחד פקיד רוסי במסגרת תפקידו כראש הארגון. כתוצאה מכך, הגיש קדמי תלונה נגד ראש הממשלה בחשד לביצוע עבירות על ביטחון המדינה ובהמשך לכך עתירה לבג"ץ (3930/00 יעקב קדמי נ' היועץ המשפטי לממשלה). לאור החלטת היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שלא לפתוח בחקירה בנושא. עתירה זו נדחתה בבית המשפט העליון שהחליט שלא להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה. ישיבה משותפת של הוועדה לביקורת המדינה עם ועדת העלייה והקליטה כונסה כדי לדון בדוח ולשמוע את תגובתו של קדמי. קדמי ציין כי הוא אינו מקבל את הדו"ח בעוד מבקרת המדינה מרים בן-פורת הגיבה בחריפות נגד קדמי ותגובתיו, ואף עזבה בזעם את הדיון.[8].
בשנת 2000 לפי בקשת שרות הביטחון של רוסיה (פסב) נאסרה כניסתו של קדמי לרוסיה. האיסור הוסר בשנת 2016 ביוזמת השלטונות הרוסיים.
פוליטיקה ופעילות ציבורית
בתחילת דרכו נחשב קדמי כתומך במפלגות הימין, אך קשר זה התבסס בעיקר על רקע התמיכה של גורמים בימין במאבקו למען פתיחת שערי ברית המועצות לעלייה יהודית, ולאו דווקא בגלל זיהוי פוליטי, שכן קדמי מעולם לא היה מועמדה של אף מפלגה בכנסת ולא עסק בפעילות מפלגתית, זאת על אף שמשה דיין הציע לו להצטרף למפלגה ששקל להקים ב-1977.
אחרי פרישתו מנתיב, שמש כמתווך בין ראש הממשלה ברק לבין ראש האופוזיציה שרון להקמת ממשלת אחדות לאור חברותו עם שני האישים, אשר לא הסתייעה לבסוף. לאחר ההכרזה על בחירות מיוחדות לתפקיד ראש הממשלה בשנת 2001, סייע קדמי לאהוד ברק בבחירות. במערכת הבחירות בשנת 2003 השתתף בתשדירי בחירות לטעמה של מפלגת שינוי אך לא היה מעורב בפעילותה הפוליטית והציבורית לאחר מכן.
מאז ומתמיד נחשב קדמי כ"עושה צרות" שאינו ירא לומר מה שהוא חושב, וכמי שדבריו הבוטים והישירים כמו גם חלק מפעולותיו, מעוררים מחלוקת ויכולים לעורר תרעומת בקרב חלקים מהציבור.
בתחילת שנות ה-90 חיבר קדמי דו"ח מיוחד שנמסר למשטרת ישראל, ובו התריע לראשונה על היקף חדירת מה שכונה "הפשע הרוסי המאורגן" לישראל ובואם של גורמים פליליים כחלק מהעלייה מרוסיה. ב-2001 פעל למחיקת שמו של ולדימיר גוסינסקי מרשימת המבוקשים על ידי משטרת ישראל והאינטרפול שכן לטענתו הערכת המשטרה שגוסינסקי זייף את מסמכיו על מנת לעלות לישראל ונישא באופן פיקטיבי לאישה יהודייה הייתה טענה שגויה.
כיום (נכון ל-2017) קדמי פועל כמרצה ויועץ בתחומי יחסים בינלאומיים, יחסי רוסיה-ישראל ויחסי רוסיה והעולם. קדמי נשוי, אב לשלושה ילדים - שרון, יליד 1972, רויטל ילידת 1979 ויוסף (ספי) יליד 1982, סב ל 6 נכדים ומתגורר ביישוב אזור. הוא בוגר אוניברסיטת חיפה במדע המדינה וביחסים בינלאומיים ובוגר המכללה לביטחון לאומי, ליד המטה הכללי. בשנת 2011 הוציא בהוצאת מטר ספר אוטוביוגרפי בשם מלחמות אבודות, אשר תורגם לרוסית ולאנגלית .
מספריו
- מלחמות אבודות : עדות אישית , הוצאת מטר, תל אביב, תשע"א, 2011, (427 עמודים).
קישורים חיצוניים
- מכתבו של יאשה קזקוב לשלטונות הסובייטיים מתוך אתר מט"ח
- אחד שהפר את הדממה : עדותו של יאשה קאזאקוב / כפי שסופרה לגאולה כהן, דפוס המקור, ירושלים, תש"ל, 1969, (96 עמודים).
- גאולה כהן בארבע עיניים עם יאשה קאזאקוב, המשך, "מעריב", 23 בינואר 1970, עמ' 29–30
- צבי לביא, יעקב קדמי: האיש שהביא לשינוי הגדול במדיניות נתיב, באתר גלובס, 8 במרץ 1998
- יוסי מלמן, פורץ השגרירויות, באתר הארץ, 1 באוגוסט 2007
- TheMarker Online, קדמי: שיקרנו לעולים מברה"מ כדי שיבואו לישראל - והצלנו את המדינה, באתר TheMarker
- יעקב קדמי: שרון אשם ברשלנות שהביאה לרצח אזרחים, באתר ynet, 29 ביוני 2002
- דיאנה בחור ניר, אבי הסביר לי: "יהודי זאת לא קללה, זה שם של עם", באתר כלכליסט, 10 במאי 2012
- מדבריו
- ראיון עם יעקב קדמי בתוכנית בגלל הרוח בערוץ מאיר
- יעקב קדמי, חוסר-הערכה לגבי העולים, אופקים חדשים
הערות שוליים
- ^ יאשה קאזאקוב, יחיד מול מנגנון עצום ואכזר, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
- ^ הספרייה הטכנולוגית של מט"ח, מכתבו של יעקב (יאשה) קדמי שהתפרסם בעיתון "וושינגטון פוסט", 1968, באתר מט"ח, 1968
- ^ Golden, Peter, Powerful Western Star: American Jews, Russian Jews, and the Final Battle of the Cold War, Gefen Publishing House Ltd, 2012
- ^ סרט לזכרו של דב שפרלינג
- ^ AP, יאשה קזקוב נוחת בישראל לאחר שביתת הרעב בארצות הברית - סרטון
- ^ יעקב קדמי, 26, מלחמות אבודות, מטר, 2011
- ^ יעקב קדמי, 31, מלחמות אבודות, מטר, 2011
- ^ צבי לביא, בן-פורת עזבה בזעם דיון בכנסת לאחר השתלחות נגדה בעקבות דו"ח נתיב, באתר גלובס, 03/05/1998
| ראשי נתיב | |
|---|---|
|
