יסודות הגאופוליטיקה: העתיד הגאופוליטי של רוסיה
 | |
| עטיפת המהדורה הרוסית של הספר | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | אלכסנדר דוגין |
| שפת המקור | רוסית |
| סוגה | פוליטיקה, גאופוליטיקה |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה | 1997 |
יסודות הגאופוליטיקה: העתיד הגאופוליטי של רוסיה (ברוסית: Основы геополитики: геополитическое будущее России) הוא ספר פוליטי וגאופוליטי שנוי במחלוקת שנכתב על ידי האסטרטג הפוליטי הרוסי אלכסנדר דוגין. הספר, שפורסם במקור בשנת 1997, תואר כמניפסט להתפשטות ההשפעה הגאו-פוליטית של רוסיה בעולם וכמתווה מוצע למדיניות החוץ של רוסיה בעידן הפוסט-סובייטי. לספר הייתה השפעה משמעותית על הצבא הרוסי, משטרת הפדרציה הרוסית ומדיניות החוץ של רוסיה[1][2], ונעשה בו שימוש כחלק מתוכנית הלימודים באקדמיה הצבאית של המטה הכללי הרוסי.[3][1][4]
הספר, אשר מתווה חזון לאופן בו רוסיה תהיה דומיננטיות בגאופוליטיקה העולמית, קורא לחתור לשם כך להקמת איחוד אירו-אסיאתי שיצליח לנטרל את ההתפשטות של השפעות העולם המערבי, ובמיוחד של ארצות הברית. על מנת להצליח בכך דוגין מציע שרוסיה תחתור ליצור בריתות אסטרטגיות עם מדינות שונות ברחבי העולם, תבצע סיפוחים טריטוריאליים ותערער את היציבות של מדינות יריבות במטרה להחליש את השפעתן הגאופוליטית.
הספר נדון בהרחבה לאורך השנים, בין היתר בשל ההשפעה שהייתה לו לכאורה על האסטרטגיות הגאו-פוליטיות של רוסיה במאה ה-21.
סקירה כללית
בספר דוגין עושה הבחנה בין חברות "אטלנטיות" - קרי, חברות מערביות אשר באופן כללי דוגלות במערכת פוליטית המקדמת אידיאלים דמוקרטיים ליברליים ואשר מיקומן הגאוגרפי בקרבת האוקיינוס האטלנטי תרם לאורך השנים לכך שהן הפכו לחברות קוסמופוליטיות - לבין חברות "אירו-אסיאתיות" - קרי, חברות ללא מוצא לים בהן מושם יותר דגש על קולקטיביזם ומסורת, בהן ישנה התנגדות להגמוניה מערבית, ואשר נוטות לתעדף שמרנות על פני חומרנות ואינדיבידואליזם.
דוגין מציין בספר ש"החברות האטלנטיות", ובמיוחד ארצות הברית, חייבות לאבד את השפעתן הגאופוליטית באזור אירואסיה, ורוסיה חייבת לבנות מחדש את השפעתה באמצעות סיפוחים טריטוריאליים ובריתות אסטרטגיות.
הספר מצהיר כי "הקרב על השליטה העולמית של הרוסים" עודנו נמשך ורוסיה צריכה להיערך ל"מהפכה אנטי-בורגנית ואנטי-אמריקנית חדשה". בנוסף לכך מצוין בספר שהאימפריה האירו-אסיאתית תיבנה "על העיקרון הבסיסי של האויב המשותף - דחיית האטלנטיות, שליטה אסטרטגית בארצות הברית, והסירוב לאפשר לערכים ליברליים לשלוט בנו".[2][5]
בנוסף, בספר מודגש הצורך בכך שהשירותים החשאיים הרוסיים יובילו תוכניות חתרניות מתוחכמות שיסייעו לערער את היציבות של מדינות יריבות, בין היתר באמצעות הפצת דיסאינפורמציה.[6][7] לטענתו של דוגין רוסיה צריכה גם להשתמש במשאבי הגז והנפט שלה על מנת להפעיל לחץ פוליטי על מדינות אחרות. כמו כן, הספר קובע כי "היעד האולטימטיבי [העתידי] הוא 'פינלנדיזציה' של כל אירופה".
אסטרטגיות גאופוליטיות מוצעות
הספר מדגיש שרוסיה חייבת להפיץ אנטי-אמריקניזם גאופוליטי בכל מקום בעולם - "השעיר לעזאזל" העיקרי יהיה ארצות הברית".
באירופה:
- בגרמניה - יש להציע לגרמניה את הדומיננטיות הפוליטית דה-פקטו על רוב המדינות הפרוטסטנטיות והקתוליות של מרכז אירופה ומזרח אירופה, כאשר ניתן יהיה להחזיר לגרמניה את מחוז קלינינגרד כמחווה לחיזוק "ציר מוסקבה-ברלין".[5]
- בצרפת - יש לעודד את צרפת להקים גוש עם גרמניה, מכיוון שלשתיהן יש "מסורת אנטי-אטלנטיסטית איתנה".[5]
- בריטניה - מתוארת בספר כ"בסיס צף חוץ-טריטוריאלי של ארצות הברית" ומצוין שיש לחתור לבודד אותה מהאיחוד האירופי.[5]
- פינלנד - יש לספח את פינלנד לרוסיה. אזור דרום פינלנד ישולב ברפובליקת קרליה ואזור צפון פינלנד ישולב במחוז מורמנסק.[5]
- המדינות הבלטיות - יש להוביל לכך שאסטוניה תהיה תחת תחום ההשפעה של גרמניה.[5] יש לתת ללטביה וליטא "מעמד מיוחד" בתחום ההשפעה האירואסייתי-רוסי, אם כי מאוחר יותר מצוין שיש לספח גם אותן לרוסיה במקום לאפשר להן להיות מדינות לאום עצמאיות.[5]
- גאורגיה - יש לפרק את גאורגיה. אבחזיה ו"אוסטיה המאוחדת" (הכוללת את אזור דרום אוסטיה בגאורגיה והרפובליקה של צפון אוסטיה) יסופחו לרוסיה.[5]
- בלארוס ומולדובה - בלארוס ומולדובה יהיו חלק מרוסיה, אך הן לא יהיו מדינות עצמאיות.[5]
- פולין - יש להעניק לפולין "מעמד מיוחד" בתחום ההשפעה האירו-אסיאתי. הדבר עשוי להיות כרוך בפיצול של פולין בין תחומי השפעה גרמניים ורוסיים.[5]
- אוקראינה - רוסיה חייבת לספח את רוב שטחי אוקראינה משום ש"לאוקראינה כמדינה אין משמעות גאופוליטית, אין חשיבות תרבותית מיוחדת או משמעות אוניברסלית, אין ייחוד גאוגרפי, אין בלעדיות אתנית, ושאיפותיה הטריטוריאליות מייצגות סכנה עצומה עבור אזור אירואסיה כולו. בלי שתיפתר הבעיה האוקראינית, אין בכלל טעם לדבר על פוליטיקה קונטיננטלית". אין לאפשר לאוקראינה להמשיך להיות מדינה עצמאית, אלא אם כן מדובר באזור בידוד - דבר שיהיה בלתי קביל על פי אמות המידה הפוליטיות המערביות. כמו כן נטען בספר שאזור מערב אוקראינה (הכוללת את האזורים ווהלין, גליציה וטרנסקרפטיה), בו יש רוב קתולי, יוכל להקים פדרציה עצמאית כל עוד שהיא לא תהיה בתחום ההשפעה של המערב.[5]
- מדינות הבלקן ומדינות נוצריות-אורתודוקסיות - המדינות רומניה, מקדוניה הצפונית, סרביה, "בוסניה הסרבית" ויוון, אשר מכונות בספר "המזרח הקולקטיביסטי הנוצרי האורתודוקסי", צריכות להצטרף לאיחוד עם רוסיה ולדחות את האינדיבידואליזם המערבי.[5]
במזרח התיכון ובמרכז אסיה:
- מדינות העולם המוסלמי - הספר מדגיש את "הברית הרוסית-אסלאמית" שנמצאת "בבסיס האסטרטגיה האנטי-אנטלנטיסטית". הברית מבוססת על "האופי המסורתי של הציוויליזציה הרוסית והעולם המוסלמי".
- איראן - מתוארת בספר כבעלת ברית מרכזית של רוסיה. הספר משתמש במונח "ציר מוסקבה-טהרן".[5]
- טורקיה - לפי הספר רוסיה צריכה לערער את היציבות בטורקיה באמצעות כורדים, ארמנים וקבוצות מיעוט אחרות.[5]
- ארמניה - בספר מצוין שלארמניה יש תפקיד מיוחד עבור רוסיה - היא תשמש כ"בסיס אסטרטגי", ויש צורך להוביל ליצירת "ציר מוסקבה-ירוואן-טהרן". הארמנים "הם עם ארי ... [בדומה] לאיראנים והכורדים".[5]
- אזרבייג'ן - לפי הספר יש "לפצל" את אזרבייג'ן או להעביר את השליטה בה לאיראן.[5]
- מדינות מרכז אסיה - הספר מתייחס לאזור קווקז כטריטוריה רוסית, כולל "החופים המזרחיים והצפוניים של הים הכספי" (שטחים שנמצאים בשליטת קזחסטן וטורקמניסטן) ומרכז אסיה (ישנה התייחסות ספציפית לקזחסטן, אוזבקיסטן, קירגיזסטן וטג'יקיסטן).[5]
במזרח ובדרום-מזרח אסיה:
- סין - דוגין מציין בספר שהרפובליקה העממית של סין "חייבת להתפרק, במידה המרבית האפשרית" וכי מוטב שרוסיה תספח את אזורי הפריפריה של סין - טיבט, שינג'יאנג, מונגוליה הפנימית, ומנצ'וריה[1] וכי רוסיה צריכה כפיצוי גאופוליטי על כך לאפשר לסין להשתלט על אזורים אחרים מדרום בהם "חבל הודו-סין (למעט וייטנאם), הפיליפינים, אינדונזיה, ואוסטרליה".[5]
- יפן - על רוסיה לחתור לערער את ההשפעה של ארצות הברית ביפן, בין היתר על ידי העברת האיים הקוריליים לשליטת יפן ועל ידי קידום אנטי-אמריקניזם ביפן.[5]
- מונגוליה - לפי הספר מוטב שמונגוליה תיטמע בתחומי ההשפעה האירו-אסיאתית.[5]
באמריקה:
- בארצות הברית - רוסיה צריכה לחתור לערער את ההגמוניה הגלובליסטית והנאו-ליברלית המערבית על ידי יצירת אי יציבות, קידום בדלנות, ותמיכה בפעילות ארגונים קיצוניים שונים, כולל ארגוני עליונות שחורה. האסטרטגיה של דוגין שמה דגש על קידום סכסוכים אתניים, חברתיים ומבוססי גזע במטהר לשבש את הלכידות הפנימית של החברה האמריקנית. במקביל, דוגין ממליץ שרוסיה תתמוך בגורמים פוליטיים בארצות הברית שתומכים במדיניות של התבדלות[5] ואי-מעורבות בבריתות עם מדינות אחרות כדרך להחליש באופן מהותי את ההשפעה הגלובלית של ארצות הברית.
- אמריקה המרכזית ואמריקה הדרומית - ההשפעה האירו-אסיאתית חייבת להתפשט גם לאמריקה המרכזית ולאמריקה הדרומית.[5]
השפעה
החוקר ג'ון ב. דאנלופ גינה את הספר על כך שהוא מקדם אידאולוגיות נאו-פשיסטיות.[1] ההיסטוריון טימותי סניידר ציין בכתב העת The New York Review of Books שהספר הושפע במיוחד מעבודתו של התאורטיקן הפוליטי הגרמני קרל שמיט אשר היה בעלי השפעה רבה על התנועה הנאצית. סניידר ציין גם שלדוגין היה חלק מרכזי בקידום האידאולוגיות האירואסיאניות.[8]
הספר תואר על ידי כתב העת האמריקאי Foreign Policy כ"אחד הספרים המסקרנים, המרשימים והמפחידים ביותר שיצאו מרוסיה במהלך כל העידן הפוסט-סובייטי".[4] בשנת 2022 צוין גם בכתב העת העת Foreign Policy כי "הפלישה האחרונה לאוקראינה היא המשך של האסטרטגיה שקודמה על ידי דוגין להחלשת הסדר העולמי הליברלי".[9]
ראו גם
- ההתקוממות הפרו-רוסית באוקראינה
- סיפוח חצי האי קרים (2014)
- המחאות ברוסיה נגד הפלישה לאוקראינה (2022)
- גאופוליטיקה של רוסיה
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Dunlop, John B. (30 ביולי 2004). "Russia's New—and Frightening—'Ism'". Hoover Institution. נבדק ב-12 באוקטובר 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 2.0 2.1 Burbank, Jane (22 במרץ 2022). "The Grand Theory Driving Putin to War". The New York Times. New York City. נבדק ב-23 במרץ 2022.
After unsuccessful interventions in post-Soviet party politics, Mr. Dugin focused on developing his influence where it counted — with the military and policymakers. With the publication in 1997 of his 600-page textbook, loftily titled 'The Foundations of Geopolitics: The Geopolitical Future of Russia,' Eurasianism moved to the center of strategists' political imagination. In Mr. Dugin's adjustment of Eurasianism to present conditions, Russia had a new opponent — no longer just Europe, but the whole of the 'Atlantic' world led by the United States.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ פזית רבינא, נביא הזעם הרוסי שדרש מפוטין לפלוש לאוקראינה כבר לפני עשור, באתר www.makorrishon.co.il
- ^ 4.0 4.1 "The Unlikely Origins of Russia's Manifest Destiny". Foreign Policy. 27 ביולי 2016. ארכיון מ-2016-07-27. נבדק ב-2017-10-23.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 5.00 5.01 5.02 5.03 5.04 5.05 5.06 5.07 5.08 5.09 5.10 5.11 5.12 5.13 5.14 5.15 5.16 5.17 5.18 5.19 5.20 5.21 Dunlop, John (31 בינואר 2004). "Aleksandr Dugin's Foundations of Geopolitics" (PDF). Demokratizatsiya: The Journal of Post-Soviet Democratization. Institute for European, Russian and Eurasian Studies (George Washington University). 12 (1): 41. ISSN 1074-6846. OCLC 222569720. אורכב מ-המקור (PDF) ב-7 ביוני 2016.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ N12 - "האידאולוג הבכיר של פוטין": מי הוא אלכסנדר דוגין?, באתר N12, 2022-08-21
- ^ Von Drehle, David (22 במרץ 2022). "The man known as 'Putin's brain' envisions the splitting of Europe — and the fall of China". The Washington Post. Washington, D.C. נבדק ב-22 במרץ 2022.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Snyder, Timothy (20 במרץ 2014). "Fascism, Russia, and Ukraine". The New York Review of Books. 61 (5). ארכיון מ-2016-01-27. נבדק ב-5 בספטמבר 2014.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Young, Benjamin (6 במרץ 2022). "Putin Has a Grimly Absolute Vision of the 'Russian World'". Foreign Policy. נבדק ב-11 במרץ 2022.
{{cite news}}: (עזרה)
40083174יסודות הגאופוליטיקה: העתיד הגאופוליטי של רוסיה