המלחמה העות'מאנית-רוסית (1806–1812)
 | ||||||||||||||
| קרב את'וס שהתחולל ביוני 1807 | ||||||||||||||
| תאריכים | 1806–1812 (כ־6 שנים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מלחמה לפני | המלחמה העות'מאנית-רוסית (1787–1792) | |||||||||||||
| מלחמה אחרי | המלחמה העות'מאנית-רוסית (1828–1829) | |||||||||||||
| מקום | מולדובה, ולאכיה, הים השחור, קווקז | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון של האימפריה הרוסית | |||||||||||||
| ||||||||||||||
המלחמה העות'מאנית-רוסית שהתחוללה בין השנים 1806 – 1812 הייתה המשך ישיר למלחמה הקודמת בין הצדדים, שהסתיימה ב-1792. בסיום המלחמה איבדו העות'מאנים שטחים בקווקז ובכלל זה העיר סוחומי, וכן את החלק המזרחי של נסיכות מולדובה - חבל בסרביה[1].
רקע
העילה הרשמית למלחמה הייתה הדחתם של שליטי מולדובה וולאכיה על ידי העות'מאנים, אשר בהתאם להסכמים קודמים אמורה הייתה להתבצע רק בתאום עם הרוסים. כתוצאה מכך, ב-1806 נכנסו כוחות צבא רוסים בהיקף של 40,000 חיילים לנסיכויות, עניין שהיה בניגוד להסכמים בין שתי האימפריות. ב-11 בנובמבר החלו הכוחות במעבר דרך הדנייסטר, תוך שמפקדי המבצרים באזור נכנעו ללא קרב ומסרו את המבצרים לידיהם. רק מפקד מצודת איזמאיל סירב להיכנע. העות'מאנים מצדם סיימו לארגן את כוחותיהם ונכנסו לבוקרשט. ב-13 בדצמבר 1813 הצליחו הרוסים לכבוש מחדש את העיר. המצור על איזמאיל נכשל והרוסים הפסיקו את הלחימה והחלו בהתארגנות לקראת החורף. במקביל, החלו הסרבים בהתקוממות נגד העות'מאנים וב-30 בנובמבר כבשו המתקוממים את בלגרד.
ב-18 בדצמבר הכריזו שתי האימפריות רשמית על מצב מלחמה ביניהן. השגריר האנגלי בקונסטנטינופול פעל רבות למניעת המלחמה אך ניסיונותיו כשלו.
השלב הראשון של המלחמה
בינואר 1807, בעקבות כישלון השגריר האנגלי במניעת המלחמה נכנס הצי האנגלי לאזור קונסטנטינופול וניצב בעמדת איום על העיר. בתאום עם צרפת החלו העות'מאנים במשא ומתן עם הבריטים, אך במקביל החלו בביצור הדרדנלים במטרה לחסום את נתיב השיט של הצי הבריטי. מפקד הצי הבריטי הבין את המצב ובתחילת פברואר 1807 עזב את האזור. העות'מאנים הכריזו מלחמה גם על אנגליה.
ההכנות העות'מאניות למלחמה היו איטיות, אך הרוסים לא יכלו לנצל זאת, עקב מתיחות עם צרפת. כתוצאה מכך, קיבל כוח הרגלים הרוסי שהוצב באזור הנחיה להתרכז בהגנה והפעילות ההתקפית הוטלה על הצי בפיקוד דמיטרי סניאבין והכוחות בגאורגיה בפיקוד איוואן גודוביץ'.
הרוסים הצליחו לכבוש מספר מבצרים אך מבצר איזמאיל עמד במצור במהלך כל הקיץ. הצבא העות'מאני סיים את ההכנות לפלישה לוואלכיה, אך קיבל הודעה על חילופי השלטון בקונסטנטינופול ומפקדיו המתינו להנחיות. עם קבלת הודעה שגם הסולטאן החדש מעוניין בהמשך הלחימה, חצה כוח צבאי עות'מאני בהיקף של 40,000 חיילים את הדנובה והתקדם לבוקרשט. המטרה הייתה להצטרף לכוח עות'מאני נוסף שהתקדם מכיוון דרום. ב-2 ביוני עוד בטרם התאחדו הכוחות העות'מאנים התחולל קרב בו הם הפסידו לרוסים ונאלצו לחזור לגדה הימנית של הדנובה.
במקביל, ב-19 ביוני נחל הצי הרוסי בפיקוד דמיטרי סניאבין הצלחה בקרב ימי נגד העות'מאנים. התקוממות בסרביה נחלה הצלחה וב-10 ביולי 1807 הוכרז על העברת סרביה לחסות רוסית. בחזית הקווקז הכוחות בפיקוד איוואן גודוביץ' הצליחו להנחיל לעות'מאנים מספר תבוסות.
לאור חומרת המצב והעדר תמיכה משמעותית מצרפת ביקשו העות'מאנים הפסקת אש וב-12 באוגוסט 1807 סוכם על הפסקת לוחמה עד ל-3 במרץ 1809. בהתאם להסכם, נסוגו הכוחות הרוסים מהנסיכויות ושוחררו הספינות העות'מאניות שנלקחו שלל. העות'מאנים התחייבו לא להכניס כוחות צבא לנסיכויות ולהפסיק את הלחימה בסרביה.
השלב השני של המלחמה
אלכסנדר הראשון לא היה מרוצה מתנאי הסכם הפסקת האש. לאחר חתימת הסכם שלום עם צרפת הוא הגדיל את הצבא שהוצב בדנובה לכ-80 אלף חיילים. מפקד הצבא הוחלף ובמקומו מונה הנסיך פרוזורובסקי עם הנחיות ברורות להביא לשינוי הסטאטוס קוו. האימפריה העות'מאנית לא הייתה מעוניינת בשינוי המצב. שיחות שלום שהתנהלו בפריז לא הניבו תוצאות וחילופי השלטון בקונסטנטינופול הקשו על הדיונים. ב-12 במרץ 1809 לאחר כישלון המגעים התחדשו הקרבות והידיעה הועברה לסנקט פטרבורג.
הנסיך פרוזורובסקי המבוגר נכשל ביישום פעילות צבאית התקפית. הוא ניסה לכבוש מספר מבצרי גבול אך ללא הצלחה ובהתאם להחלטת הקיסר נשלח לאזור פיוטר בגרטיון. ב-9 באוגוסט נפטר הנסיך פרוזורובסקי והפיקוד העליון עבר רשמית לבגרטיון. הכוחות הרוסים עברו לגדה הדרומית של הדנובה ללא כל התנגדות עות'מאנית. הסיבה הייתה נעוצה בכך שהכוח העות'מאני העיקרי עבר לסרביה. הרוסים מצידם שלחו לסרביה רק כוח צבאי מוגבל בהיקף של 3000 חיילים שלא הצליח להגיע לגבולות הנסיכות. כתוצאה מכך, נחלו הסרבים תבוסה והורגשה נהירת אוכלוסייה סרבית לשטחי האימפריה האוסטרית.
הרוסים הצליחו להתקדם דרומה בוולאכיה וניצחו את העות'מאנים במספר קרבות. גם מצודת איזמאיל נכנע לרוסים לאחר מצור ממושך. לאור הבעיות בחזית, החליטו העות'מאנים על ריכוז צבא באזור רוסה תוך קבלת תגבורת מהכוח שלחם בסרביה. כתוצאה מניוד הכוח העות'מאני ניצלו הסרבים מתבוסה רבתית. לאור הגידול המשמעותי של הכוח העות'מאני, החליט בגרטיון להעביר את מרבית כוחותיו צפונית לדנובה והותיר כוחות מצומצמים דרומית לנהר.
בחזית הקווקז הצליח הכוח הרוסי לכבוש מספר מבצרים. לאחר חזרת הצבא מגזרת צפון הדנובה התפטר בגרטיון מהפיקוד ובמקומו מונה הרוזן קמנסקי. הוא הגיע לאזור במרץ 1810 והחל בפעילות התקפית נרחבת. הרוסים החלו במצור על רוסה ומבצרים נוספים בבולגריה והצליחו בכיבוש חלקם. כוח משמעותי נשלח גם לסרביה. העות'מאנים בקשו הפסקת אש, אך בקשתם נדחתה.
ב-10 ביוני החלו הרוסים החלו לצור על מבצר שומלה, שהיה המבצר העות'מאני המרכזי באזור. בשל העובדה שהרוסים ביזרו את כוחותיהם וניהלו במקביל מצור על רוסה, שומלה ווארנה הם נכשלו בכיבוש היישובים. ב-26 באוגוסט נערך קרב ליד העיר רוסה במסגרתו ניסו העות'מאנים לשחרר אותה מהמצור, אך הם הובסו וב-15 בספטמבר נכבשה העיר על ידי הרוסים. בחזית הסרבית, הצליחו כוחות סרבים בתמיכת כוח רוסי לשחרר כמעט את כל שטח הנסיכות מהעות'מאנים.
ב-1811 חלה הרעה ביחסים בין רוסיה לבין צרפת שהובילה למתיחות צבאית בין המדינות. בשל המצב הורה הקיסר להעביר 5 אוגדות צפונה ופקד על הכוח שנשאר להתרכז בהגנת על מבצרים שכבר נכבשו. הוא גם ביקש להגיע להסכם לפיו הגבול של רוסיה יהיה לאורך הדנובה. מפקדי הצבא במקום הודיעו שבתנאים הללו לא ניתן יהיה להגיע להסכם. צרפת והאימפריה האוסטרית פעלו נמרצות מול העות'מאנים כדי שלא יסכימו להפסקת הלחימה. במרץ 1811 מונה מיכאיל קוטוזוב למפקד הכוחות הרוסים בזירה והם מנו רק 45 אלף חיילים (מחצית מהכוח שנשלח בשנים שעברו), לעומת 70,000 חיילים עות'מאנים. לאור ניסיונו הוא העריך שהעות'מאנים יחליטו להתרכז בכיבוש בוקרשט. בהתאם לכך ניתב קוטוזוב כוחות ממספר מבצרים וריכז את עיקר צבאו בסביבת העיר רוסה. בהיעדר פעילות התקפית מצד הרוסים, החלו העות'מאנים להתקדם והגיעו לסביבות רוסה. ב-22 ביוני התחולל קרב בו הובסו העות'מאנים והחלו בנסיגה. למרות הניצחון, החליט קוטוזוב לסגת מרוסה ולחצות עם כוחותיו לגדה הצפונית של הדנובה.
העות'מאנים התקדמו באיטיות רבה ורק באוגוסט 1811 חצו את הדנובה בכוח משמעותי. ב-2 בספטמבר כוח עות'מאני בהיקף 36,000 חיילים ניצב בגדה הצפונית וכוח נוסף בן 30,000 חיילים עמד בקרבת המעבר לגדה הדרומית. מולם עמד כוח רוסי בפיקוד של קוטוזוב שמנה 10,000 חיילים בלבד, אך למרות יחסי הכוחות לא פתחו העות'מאנים במתקפה. כתוצאה מכך, הצליח קוטוזוב לארגן את כוחותיו, לבקש ולקבל תגבורת צבאית לאזור. לקראת אמצע ספטמבר מנה הכוח הרוסי 25,000 חיילים.
קוטוזוב הבין שבכדי להכריע את המלחמה עליו להעביר חלק מכוחותיו לגדה הדרומית ובכך לכתר את העות'מאנים ולנתק את הקשר שלהם עם הפיקוד העליון בדרום. ב-1 באוקטובר חצו הרוסים את הדנובה ופתחו במתקפה בכוח שמנה 5,000 חיילי רגלים, 2,500 פרשים ו-38 תותחים. העות'מאנים שלא היו מוכנים לקרב ולא ציפו כלל שרוסים יתקפו אותם בגדה הדרומית נטשו את המחנה ונסוגו לרוסה. לאחר שהשתלטו הרוסים על הגדה הדרומית, הם נצלו את יתרון הגובה שלה מול הגדה הצפונית, הציבו סוללות תותחים על החוף והחלו בהרעשה ארטילרית כבדה על המחנה העות'מאני שמוקם בגדה בצפונית. הפיקוד העות'מאני העליון ביקש הפסקת אש ונענה בשלילה. המפקד העות'מאני העליון בגזרה נטש את החזית ונמלט לרוסה. בשלב זה, נכנסו ספינות הצי הרוסי לדנובה והשלימו את כיתורם של העות'מאנים בגדה הצפונית.
עד לאמצע אוקטובר הצליחו הרוסים להתקדם לשטחי בולגריה והכוח העות'מאני נסוג לכיוון סופיה.
לאור המפלה הצבאית, החלו העות'מאנים במשא ומתן וב-12 במאי 1812 נחתם הסכם בוקרשט.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
הערות שוליים
- ^ השם בסרביה ניתן לחבל על ידי הרוסים החל מ-1913.
| המלחמות העות'מאניות-רוסיות | |
|---|---|
|
