יאיר הירשפלד
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות |
 | |
| יאיר הירשפלד, 2018 | |
| לידה | יוני 1944 (גיל: 79) |
|---|---|
יאיר הירשפלד (נולד ביוני 1944) הוא מרצה באוניברסיטת חיפה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון,
מיוזמי ועידת מדריד (1991) והסכמי אוסלו (1993). מנכ"ל "הקרן לשיתוף פעולה כלכלי" (E.C.F) שייסד בשנת 1990 (יחד עם בועז קרני).
קורות חיים
נולד בולינגטון שבניו זילנד, בשנת 1949 עבר עם הוריו לווינה, אוסטריה ושם גדל. היה פעיל בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ואף כיהן כראש קן התנועה בווינה בשנים 1964–1967. עלה לישראל בשנת 1967. הירשפלד נשוי לרות, מרפאה בעיסוק. לזוג שתי בנות, שני בנים, ותשעה נכדים (נכון לדצמבר 2016). אחותו היא הפרופ' לסיעוד מרים הירשפלד.
קריירה אקדמית: מחקר והוראה
בין השנים 1967–1970 למד לתואר ראשון בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. בתקופה זו שימש כעוזר הוראה בחוג וכן כעוזר מחקר של פרופ' גרשון סלומון ושל פרופ' שמואל נח אייזנשטדט.
בשנת 1971 החל בלימודים במסלול ישיר לדוקטורט בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב. עבודת הדוקטורט, בהנחיית פרופ' אוריאל דן בנושא "יחסי איראן-גרמניה 1921-1941" הוגשה בשנת 1976 (או 1977) ופורסמה כספר בשנת 1980.
משנת 1973 לימד בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, וכן בשלוחת האוניברסיטה העברית באילת ובמכון "ההתאחדות העולמית של הסטודנטים היהודים" (WUJS) בערד.
בשנת 1975 כיהן כראש מדור איראן ב"מכון ראובן שילוח", אוניברסיטת תל אביב (כיום חלק מ"מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה") ובין השנים 1976–1977 ערך את Middle East Contemporary Survey, כתב העת של המכון. ביולי 1977 כתב על התמוטטות אפשרית של השאה באיראן. בשנת 1977 קיבל את פרס לנדאו[1]. כיהן כמרצה באוניברסיטת תל אביב עד שנת 1981.
בין השנים 1981 ועד 1986 היה הירשפלד ראש הדסק הסוציו-כלכלי במרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה. בשנת 1982 הוא מונה למרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון. בין השנים 1984 עד 1986 עמד בראש החוג. בין השנים 1984–1987 היה חבר סנאט אוניברסיטת חיפה. הירשפלד כיהן בשורה של וועדות ותפקידים אקדמיים ושימש איש סגל באוניברסיטת חיפה עד לשנת 2012.
בשנת 1996 כיהן כעמית מחקר במכללת "ויליאם ומרי" בויליאמסבורג, וירג'יניה.
בשנת 2011 כיהן כעמית מחקר-אורח בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטת יוטה, סולט לייק סיטי. באותה השנה זכה במלגת "הינקלי" היוקרתית, אוניברסיטת יוטה. בין השנים 2005 עד 2014 היה עמית מחקר ב"מכון בייקר למדיניות ציבורית", אוניברסיטת רייס, יוסטון, טקסס.
המשא ומתן בין ישראל לאש"ף
למעלה משלושה עשורים מעורב הירשפלד בקידום תהליכי משא ומתן, דיאלוג והסכמה ישראלית-פלסטינית.
בשנת 1979 הוזמן על ידי ברונו קרייסקי, ראש ממשלת אוסטריה, לפגישה בווינה. קרייסקי החל להיות מעורב במגעים עם ירדן והוא ביקש את סיועו בהוצאת משלחת של אנשי עסקים פלסטינים, המזוהים עם אש"ף, מהגדה המערבית לווינה, מהלך שיצא אל הפועל בספטמבר 1980.
הירשפלד החל לעבוד עם ד"ר יוסי ביילין, אז דובר מפלגת העבודה ועם שמעון פרס, ראש מפלגת העבודה בארגון מפגשים חשאיים עם מנהיגות פלסטינית פרו-ירדנית בגדה וברצועת עזה, הן בתחום הפוליטי והן בזה הכלכלי.
בין השנים 1981 ועד 1987 הוא שימש כיועץ פוליטי לשמעון פרס, בקידום תהליך מדיני ובמציאת פתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני. בין היתר, היה מעורב בתכנון "האופציה הירדנית" שמטרתה הייתה ליצור תמיכה פלסטינית למהלכו של חוסיין מלך ירדן, בתיאום עם אש"ף[2].
בתקופת הממשלה בראשות שמעון פרס (1984–1986) הביא מימוש הרעיונות שקידם להקמת הבנק הפלסטיני בגדה, העצמת ראשי המועצות ועוד ואף אומצו על ידי הממשל האמריקאי בראשות מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ, בתקופת נשיאותו של רונלד רייגן.
בשנת 1987 פעל למען ניסוחו של "הסכם לונדון" שנחתם בחשאיות בין שר החוץ דאז שמעון פרס והמלך חוסיין, במטרה לאפשר לישראל וירדן להוביל משא ומתן לפתרון הבעיה הפלסטינית בתיאום עם הפלסטינים והוכשל על ידי ראש הממשלה יצחק שמיר.
בשנת 1988, עם שחרורו מהכלא של פייסל חוסייני, החל בעבודה משותפת עמו לקידום משא ומתן[3] במתווה של Track II, לבקשתו של יצחק רבין, אז שר הביטחון ובהסתמך על תוכניתו. משתתפי המפגש הראשון עם חוסייני ואנשיו באותה השנה ייטלו בעתיד חלק בוועידת מדריד.
הירשפלד החל בקידום "משא ומתן בערוץ אחורי" (Back channel negotiation) עם פייסל חוסייני, ד"ר חנאן עשראווי ובהמשך מול ביילין ופרס. כך הצליח להוביל ביולי 1989 לסיכום נוסחה להתחלת המשא ומתן בין הצדדים ולאישורה על ידי מפלגת העבודה באוגוסט 1989.
מחודש יולי 1989 ועד פברואר 1990 היה מעורב בתהליך ההידברות בין רוה"מ שמיר, שר החוץ האמריקאי ג'יימס בייקר ונשיא מצריים חוסני מובארק. ההצעה אליה הגיעו הצדדים אושרה על ידי שמיר ושר החוץ משה ארנס אך הופלה בידי אריאל שרון, יצחק מודעי ודוד לוי.
בחודש דצמבר 1990 הקים הירשפלד, יחד עם בועז קרני את הקרן לשיתוף פעולה כלכלי (E.C.F) בה הוא מכהן כמנכ"ל. הקרן היא ארגון לא-ממשלתי ללא כוונת רווח, אשר הוקם על בסיס מענק מהאיחוד האירופי ותרומות שונות של גופים ושל יחידים מחו"ל ומישראל. הקרן עורכת מחקרים ומקדמת יוזמות דיאלוג ומיזמים, עסקיים ואחרים, ישראלים-פלסטיניים. הקרן ניהלה פרויקטים עבור גופים כדוגמת USAID, האיחוד האירופי וכן פרויקטים מקומיים-אזוריים כדוגמת שיתוף הפעולה בין עיריית ג'נין לבין מועצה אזורית גלבוע, עיריית חיפה ועיריית בית שאן (בין השנים 1997–2001 וכן 2006–2014) הכולל הקמת 5 ועדות משותפות לתיאום פיתוח כלכלי, תכנון תשתיות, ביטחון אזרחי, משאבי אנוש, ותאום פעילות חינוך ותרבות. הקרן עומדת בקשר מתמיד עם שגרירויות שונות בישראל, בעיקר עם נציגויות נורווגיה, שוודיה, דנמרק, גרמניה, ירדן, טורקיה ומצריים.
אל ועידת מדריד, שנערכה בחודש אוקטובר 1991, נשלח הירשפלד על ידי פרס כדי לעמוד בקשר מטעמו עם המשלחת האמריקאית והאירופית. בהמשך פעל מאחורי הקלעים של מפגשי רבין ואבו עלאא (אחמד קריע) בלונדון בחודש דצמבר 1992.
בשנת 1993 קידם הירשפלד, לבקשת יוסי ביילין, את חידוש שיחות השלום בוושינגטון עד להפיכתן בחודש מאי לחלק מהמסלול הרשמי של משרד החוץ הישראלי, בראשות מנכ"ל המשרד אורי סביר. הירשפלד הוביל את התהליך המדיני עד לחתימת הסכם אוסלו בבית הלבן ב-13 בספטמבר 1993.
פעילותה החשאית והגלויה של הקרן לשיתוף פעולה כלכלי, בראשות הירשפלד, ד"ר רון פונדק ואחרים, בתיאום כלכלי מול הצד הפלסטיני ובניהול של המשא ומתן היוותה את הבסיס להסכמי אוסלו ובהמשך להסדר הקבע ולהסכם ביילין-אבו מאזן שנחתם באוקטובר 1995.
בין השנים 1996–2001 עסק הירשפלד בגיבוש הסכמות מוקדמות בין הישראלים לפלסטינים בנושאי טריטוריה, ביטחון, התיישבות, ירושלים ופליטים. במסגרת עבודתה, פיתחה הקרן מסגרת לשיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני (People To People) בנושאי איכות הסביבה, בריאות ומדע/מחקר.
החל משנת 2001 עבדה הקרן בראשות הירשפלד, מול ראש הממשלה אריאל שרון על קידום תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה בכמה שלבים: תיאום ביטחוני בין הצדדים, רכישת חממות מהמתנחלים (בכספי פיצויים שגויסו כתרומות מגורמים בינלאומיים) והעברתן לפלסטינים, וכן טיפול בהעברת הרכוש.
בתקופת כהונתו של אהוד אולמרט כראש ממשלה בין השנים 2006–2009 פעלו הירשפלד והקרן מול סגנו, חיים רמון ויחד עם ציפי לבני, ממלאת מקום ראש הממשלה ושרת החוץ להכנת פרמטרים למשא ומתן על הסדר הקבע עם הפלסטינים. ההצעה שגיבש הירשפלד, יחד עם הכלכלן דוד ברודט, נדחתה על ידי אולמרט ולבני בחודש יולי 2007. הקרן, בראשות הירשפלד, ממשיכה לקדם עבודה על "שלבי הביניים" לפני החתימה על הסכם הקבע ופועלת נרחבות בתחום של מניעת, ניהול ויישוב סכסוכים. בשנת 2013 יזם הירשפלד תהליך הידברות פנים-ישראלי של המנהיגות החילונית עם המנהיגות הרבנית הדתית-לאומית, לרבות רבני יש"ע. כמו כן, הוא ממשיך לעסוק בייעוץ לארגונים הומניטריים הפועלים בגדה ובעזה.
פרסומיו
ספרים
- Deutschland und Iran im Spielfeld der Mächte: Internationale Beziehungen unter Reza Schach 1921-1941, Düsseldorf, Droste Verlag, 1980.
- A Formula for Peace: The Oslo Process, its History, and its Implementation, Tel Aviv: Am Oved, 1999. (Hebrew)
- Bridge of Paper, Right and Left and in Between – Dialogues with Yair Hirschfeld and Othniel Schneller, Ma'ariv, 2005. (Hebrew)
- When You Have Not Decided Where To Go, No Wind Can Take You There – A Strategy To Achieve A Comprehensive Israeli-Arab Peace, James A. Baker Institute for Public Policy, Houston Texas, February 2007.
- Track Two Diplomacy toward an Israeli-Palestinian Solution, 1978-2014, Woodrow Wilson Center Press and Johns Hopkins University Press, 2014.
- Developing an Israeli Grand Strategy toward a Peaceful Two-State Solution (A compilation of seven essays), Friedrich Ebert Stiftung and S. Daniel Abraham Center for Strategic Dialogue, Netanya Academic College, October 2016.
הערות שוליים
- ^ פרסי־לנדאו לשבעה חוקרים מאוניברסיטת ת"א, דבר, 31 באוקטובר 1977
- ^ האופציה הירדנית לא תביא פתרון, מעריב, 16 בפברואר 1988
- ^ ביילין, נוביק וסנה נפגשו עם אל-חוסייני, מעריב, 16 בפברואר 1989
