הקדשת הלויים
הקדשת הלויים (נקראת גם חינוך הלויים או טהרת הלויים) היא מצווה שנעשתה כחלק מחנוכת המשכן, ועשייתה תוארה בתחילת פרשת בהעלותך. ההקדשה הורכבה מטהרה מיוחדת של הלויים מטומאת מת, הנפת הלויים לפני המשכן והקרבת קרבנותיהם. לאחר סיום הטקס החלו הלויים לעבוד את עבודת המשכן בתפקידיהם השונים. המצווה לא נהגה לדורות.
הבחירה בלויים
בפרשת בא ציווה משה את בני ישראל לקדש את הבכורים, כשהכוונה היא לייעד אותם לעבודת המקדש. לאחר חטא העגל, בו חטאו גם הבכורים, שבט לוי כולו התייצב לצד משה והרג 3,000 מהחוטאים, ביניהם קרובי משפחתם. בעקבות זאת בירך משה את הלוויים: ”מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה', כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו, וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה” (ספר שמות, פרק ל"ב, פסוק כ"ט). בפרשת וזאת הברכה הרחיב משה בברכתו לשבט לוי על מסירותם:
תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה, תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ 'לֹא רְאִיתִיו', וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר, וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע, כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ, וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה, מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו, וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן.
פסוקים אלו מתארים את סיבת העברת הייעוד מן הבכורים אל שבט לוי, כפי שאומר ה' למשה בציווי על הקדשת הלוויים:
כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקַחְתִּי אֹתָם לִי. כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי. וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
כחלק מהחלפת הבכורות בלוויים, ציווה ה' את משה בפרשת במדבר על פדיון בכורות: כל הבכורות שהיו באותה העת הוחלפו בלווים, ומי שלא היה לוי שיחליף אותו - שילם חמישה סלעים כדי לפדות את עצמו מהעבודה. בנוסף, נערך מפקד של משפחות הלויים; נקבע כי מחנה הלויים יצעד במרכז מחנה ישראל; הלויים נצטוו לשמור על המשכן ולהיזהר מביטול השמירה; חולקו תפקידים בנשיאת חלקי המשכן למשפחות הלויים: גרשון, קהת ומררי; ובני ישראל נצטוו לשלח את הטמאים מחוץ למחנה לויה. כעת, לאחר שהלווים 'נכנסו לנעליהם' של הבכורים ציווה ה' את משה לערוך את טקס ההקדשה שלהם.
שלבי ההקדשה
הקדשת הלויים כללה טהרה, הקרבת קרבן ותנופה.
טהרה
בתחילה הזו על הלוויים מי חטאת. לפי רש"י, הזאה זו נדרשה מפני שחלק מהלויים היו טמאי מת.[1] רבי יצחק אברבנאל הסביר שההזאה נועדה ליידע את הלוויים על כך שהם צריכים להיזהר יותר מטומאה, כיוון שהם חונים במחנה לוויה וקרובים יותר למחנה שכינה.[2]
לאחר מכן גילחו הלויים את כל שערות גופם. רש"י הסביר בשם רבי משה הדרשן שהלויים החליפו את הבכורות, ומכיוון שהבכורות חטאו בחטא העגל בעבודה זרה, שנחשבת ל"זבחי מתים", וגם המצורע נחשב למת - היה צורך שהלויים יתגלו באותו אופן של גילוח המצורע.[1]
בסוף שלב הטהרה כיבסו הלויים את בגדיהם.[3]
קרבן
לאחר שהלווים סיימו להיטהר, החל שלב הכפרה שכלל תנופה והקרבת קרבן. קרבן הלווים כלל פר אחד לעולה[4] בתוספת מנחה, ופר נוסף לחטאת.
תנופה
התנופה של הלוויים הייתה ייחודית במינה, שכן בעבודת המקדש תנופה היא פעולה המתבצעת בקרבנות, ואילו כאן המקרא מתאר שהלווים עצמם הונפו לפני ה'. במדרש רבה אירוע זה מתואר כנס, שאהרון הצליח להניף ביום אחד עשרים ושניים אלף לויים.[5] אמנם, מפירושיו של רב סעדיה גאון משמע שהתנופה לא כללה הולכה והבאה, אלא התנופה הייתה מין תהלוכה.[6]
הפסוקים המתארים את הציווי על הטקס מזכירים שלוש פעמים את הנפת הלווים, וקיימת חוסר בהירות לגבי מספר התנופות שבפועל התבצעו:
וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי ה' וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם. וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה'. וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּרִים וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה לה' לְכַפֵּר עַל הַלְוִיִּם. וְהַעֲמַדְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לה'. וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה.
רש"י פירש שהפסוקים מזכירים שלוש תנופות שונות, כיוון שכל אחת מהן נעשתה במשפחה אחרת משבט לוי: התנופה הראשונה הייתה בבני קהת, שנשאו את כלי המשכן, ומפני מעלתם הוזכר שתנופתם היא ”תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה'”; התנופה השנייה הייתה לבני גרשון, שנשאו את יריעות המשכן, ולגביהם הוזכר שהונפו ”תְּנוּפָה לַה'”; והתנופה השלישית הייתה לבני מררי, שנשאו את קרשי המשכן, ולגביהם נאמר רק שהונפו תנופה.
רבי יצחק אברבנאל והמלבי"ם פירשו שהתבצעו בלוויים שתי תנופות, כנגד שני השעבודים שהם נכנסים אליהם: תנופה ראשונה הייתה כשיעבוד לה' במקום הבכורות, ולאחר מכן שיעבוד שני לאהרון ובניו, כלומר ציות לדברי הכהנים בכל מה שנוגע לשמירת המקדש. לדעתם, הציון השלישי של התנופה נועד להגדיר את נקודת הזמן בה יש לקיים את שתי התנופות הראשונות.[7][2]
הערות שוליים
הקדשת הלויים35832558