חומת אדריאנוס
 | |
| חומת אדריאנוס | |
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1987, לפי קריטריונים 2, 3, 4 | |
| מדינה |
 הממלכה המאוחדת |
|---|---|
| הערות | הורחב ב-2005 וב-2008 |
 | |
חומת אדריאנוס (לטינית: Vallum Aelium, וגם Rigore Valli Aeli, "הקו לאורך גבול אדריאנוס"; אנגלית: Hadrian's Wall) היא ביצור אבן ואדמת עשב שנבנה על ידי האימפריה הרומית לאורך האזור שבו שוכן כיום גבול אנגליה וסקוטלנד.[דרושה הבהרה] בניית החומה החלה בשנת 122, והיא הייתה מערכת הביצורים השלישית מתוך ארבע מסוגה שנבנו בבריטניה, כאשר מערכת הביצורים הראשונה חיברה בין נהר קלייד ונהר פורת', והאחרונה הייתה חומת אנטונינוס. כל החומות הללו נבנו על מנת לסייע בהדיפת פולשים (בעיקר פיקטים) מכיוון צפון, אך גם כדי לסמן את גבול האימפריה. חומת אדריאנוס היא המפורסמת ביותר כיוון ששרידיה השתמרו בצורה הטובה ביותר.
האימפריה הרומית לא הצליחה להשתלט על האדמות של שבטי הפיקטים ושבטים נוספים שבסקוטלנד של ימינו ולכן נבנתה חומה על קו הגבול (לימס) הצפוני בבריטניה והגבול המבוצר ביותר של האימפריה. בנוסף לתפקידה הצבאי של החומה משוער כי היו בה שערים שבהם הוקמו עמדות מכס.
חלק גדול מהחומה עדיין קיים, בעיקר במרכזה, וניתן ללכת ברגל לאורך רוב הנתיב שלה. החומה היא אחת האטרקציות התיירותיות הפופולריות ביותר בצפון אנגליה, היכן שהיא לעיתים מכונה בקיצור "החומה הרומית". החומה הוכרזה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית בשנת 1987, וב-2005 היא הפכה לחלק מאתר המורשת העולמית המורחב שנקרא "גבולות האימפריה הרומית", הכולל בתוכו מספר אתרים בגרמניה. קרן המורשת האנגלית, שהיא הארגון הממשלתי הממונה על ניהול האתרים ההיסטוריים באנגליה, תיארה את החומה כ"המונומנט החשוב ביותר שנבנתה על ידי הרומים בבריטניה"[1].
ממדים
אורכה של חומת אדריאנוס היה 80 מייל רומיים (117 קילומטרים), כאשר גובהה ורוחבה היו תלויים בזמינות חומרי הבנייה באזור שבו היא עברה. באזור הנמצא מזרחית לנהר אירת'ינג החומה נבנתה מאבנים מרובעות כך שרוחבה היה שלושה מטרים וגובהה בין חמישה לשישה מטרים, כאשר באזור הנמצא מערבית לנהר החומה נבנתה מאדמת עשב כך שרוחבה היה שישה מטרים וגובהה 3.5 מטרים. המידות הללו לא כוללות את החפירים, השוליים והמבצרים הסמוכים לחומה. עוביו של החלק המרכזי היה 2.4 מטרים על בסיס בעובי שלושה מטרים. חלקים מסוימים בגובה שלושה מטרים מקטע זה שרדו מאז בניית החומה.
תוואי
חומת אדריאנוס משתרעת מערבה ממבצר סג'דונום[2] הנמצא על גדת הטיין, ועד לחוף מפרץ סולוויי. הכבישים A69 ו-B6318 עוברים בסמוך לחומה כיוון שהם מחברים את ניוקאסל וקרלייל, ומשם הם ממשיכים מסביב לחוף הצפוני של קאמבריה. החומה כולה שוכנת דרומה מהגבול בין אנגליה לסקוטלנד, כאשר המרחק בינה לבין הגבול הוא בין 15 קילומטרים במערב ו-110 קילומטרים במזרח.
בניית החומה
גבולות האימפריה בראשית דרכה היו מבוססים על מאפיינים טבעיים או אזורים מבוצרים עם נוכחות צבאית חזקה. במקרים רבים הגבולות סומנו על ידי דרכים צבאיות, שלאורכם פוזרו מבצרים ומגדלי איתות, ורק בתקופתו של דומיטיאנוס נבנו הגבולות המלאכותיים הראשונים בגרמניה עילית. אדריאנוס הרחיב את השימוש בשיטה זו, והורה לבנות קו רצוף של גדר כלונסאות המגובה על ידי מערכת מבצרים. למרות שביצורים מסוג זה לא היו עומדים זמן רב בפני פלישה בקנה מידה גדול, הם סימנו באופן פיזי את קצה הטריטוריה הרומית וסייעו בבקרה על הנכנסים והיוצאים מגבולות האימפריה.
אדריאנוס הקטין את הנוכחות הצבאית בטריטוריית הבריגנטים[3], שהתגוררו בין הטיין להאמבר, ובמקום זאת התמקד בבניית ביצורים חזקים יותר צפונית לטריטוריה זו. הביצורים הללו היו אמורים להחליף את סטנגייט[4] שנחשבה עד לאותה תקופה כגבול (לימס) האימפריה.
בניית החומה החלה ככל הנראה בשנת 122 ונמשכה שש שנים[5]. הבנייה החלה בצד המזרחי של החומה ונמשכה לכיוון מערב, כאשר חיילים מכל שלושת הלגיונות שהיו באזור השתתפו בעבודות. הנתיב שנבחר היה מקביל בקירוב לדרך סטנגייט שחיברה בין לוגוואליום (קרלייל) וקוריה (קורברידג'), שכבר הייתה מוגנת על ידי מערכת מבצרים. חלקה המזרחי של החומה נבנה לאורך תצורת סלע היסוד הקשיח, הידועה כוין סיל. החומה בקטע זה כללה את חפיר אגריקולה[6]. החומה נבנתה על מנת למנוע את חדירתן של קבוצות פורעים קטנות או מהגרים בלתי רצויים מהצפון, ולא על מנת למנוע פלישה צבאית בקנה מידה גדול[7].
התוכנית המקורית הייתה לבנות חפיר וחומה שבה ישובצו שמונים מוצבים במרחק קבוע של מייל רומי זה מזה, שבכל אחד מהם יהיו תריסר חיילים, וכן צריחים שישמשו למטרות תצפית ואיתות. אבן הגיר המקומית שימשה כחומר בנייה, מלבד בקטע שממערב לאירת'ינג שבו השתמשו באדמת דשא, כיוון שלא היו מספיק מאגרי סלעים באזור זה. מערכת המוצבים באזור זה נבנתה גם כן מעץ ומאדמה במקום מאבן, הצריחים נבנו תמיד מאבן. תהליך הבנייה של ליבת החומה והציפוי המקיף אותה באזור זה היה לקוי בתחילת העבודות, וכתוצאה מכך היה צורך לתקן את החומה בכמה מקומות.
המוצבים והצריחים נבנו בשלושה דגמים שונים לפי הלגיון שבנה אותם. לפי כתובות שהתגלו במוצבים הללו הלגיונות שנטלו חלק בבנייתם הם הלגיון השני אוגוסטה, הלגיון העשרים ואלריה ויקטריקס והלגיון השישי ויקטריקס. כל המוצבים היו במרחק של 493 מטרים זה מזה, ושטחם הפנימי היה 4.27 מטרים. הבנייה התחלקה לקטעים באורך שמונה קילומטרים. קבוצה אחת מכל לגיון חפרה את היסודות ובנתה את המוצבים והצריחים, ולאחר מכן נבנו קטעי החומה.
עובי החומה הוצר ל-2.5 עד 1.8 מטרים ככל שהחלו להתקרב לצפון הטיין, ולכן קטע זה מכונה "החומה הצרה". אולם, יסודות החומה העבה כבר הונחו עד לנהר אירת'ינג, היכן שהחלה חומת אדמת הדשא, ומכאן הסיקו שהבנייה התרחשה ממזרח למערב. צריחים ומוצבים רבים נבנו עם קירות "כנף" כהכנה לחיבור עם החומה הרחבה, כך שלארכאולוגים היו עדויות מסייעות רבות לקביעת הכרונולוגיה של בניית החומה.
שנים מעטות לאחר תחילת בניית החומה הוחלט להוסיף בין 14 ל-17 מבצרים בגודל מלא שבכל אחד מהם ישהו 500 עד 1,000 חיילי מילואים. הקצה המזרחי של החומה הורחב מזרחה מפונס אליוס (ניוקסל המודרנית) לסג'דונום (וולסנד) הסמוכה למפרץ טיין. חלק מהמבצרים הגדולים נבנו מעל הצריחים או המוצבים. מכתובת שבה מוזכר מושל בשם איולוס פלטוריוס נפוס הסיקו כי השינוי בתוכניות התרחש בשלב מוקדם לאחר תחילת העבודות. בנקודת זמן כלשהי בתקופת שלטונו של אדריאנוס (לפני 138) החומה שממערב לאירת'ינג נבנתה מחדש מאבן חול בממדים הדומים לקטע המזרחי שנבנה מאבן גיר.
בזמן בניית המבצרים או לאחר מכן נבנה קטע החומה הידוע בכינוי ואלום (Vallum). קטע זה היה מורכב מחפיר גדול ושטוח ברוחב שישה מטרים, שעומקו היה שלושה מטרים. מעבר לשולי החפיר היו סוללות עפר בעובי שישה מטרים שגובהן היה שני מטרים. סוללות חצו את החפיר במרווחים קבועים.
חיל המצב
החומה נשמרה על ידי חיל מצב שהורכב מחיילי מילואים שאינם אזרחים. מספרם השתנה לאורך תקופת השלטון הרומית בבריטניה, אך בדרך כלל הוא מנה 9,000 אנשים כולל חיל רגלים וחיל פרשים. במבצרים החדשים ניתן היה להחזיק חיל מצב של עד 500 אנשים, ואילו יחידות חיל הפרשים שמנו 1,000 חיילים הוצבו מכל צד. המספר הכולל של החיילים שאיישו את החומה המוקדמת היה ככל הנראה מעל ל-10,000. בשנת 180 החומה הייתה נתונה לסדרת מתקפות, ובין 196 ל-197 חיל המצב נפגע קשות עד שהיה צורך לבנות מחדש חלקים מהחומה לפי הוראתו של ספטימיוס סוורוס. המצב באזור הסמוך לחומה היה רגוע לאורך רוב המאה ה-3.
לאחר אדריאנוס
לאחר מותו של אדריאנוס בשנת 138 הקיסר החדש אנטונינוס פיוס נטש את החומה הלכה למעשה, והחל לבנות חומה במרחק 160 קילומטרים צפונית לחומת אדריאנוס. החומה הזו ידועה כיום כחומת אנטונינוס, אורכה היה כ-60 קילומטרים והיא הייתה מבוצרת בצורה יותר חזקה בהשוואה לחומת אדריאנוס. אנטוניוס כשל בניסיונו לכבוש את השבטים הצפוניים, כך שכאשר מרקוס אורליוס הפך לקיסר הוא נטש את החומה בשנת 164 וחזר להשתמש בחומת אדריאנוס כקו ההגנה הראשי. החומה נותרה מאוישת על ידי חיילים רומים עד לנסיגת האימפריה הרומית מבריטניה.
בשלהי המאה ה-4 התרופפה שליטת האימפריה בבריטניה בעקבות פלישות הברברים, נסיגה כלכלית ומרידות צבאיות. עד לשנת 410 המנהל הרומי ולגיוניו נסוגו באופן מלא מבריטניה, שנותרה לדאוג בעצמה להגנותיה וממשלתה. לפי עדויות ארכאולוגיות חלקים מהחומה היו מאוישים גם במאה ה-5. במאה ה-8 נותרו מספיק חלקים מהחומה כך שבדה ונרביליס יכל לתאר אותה ב-Historia Ecclesiastica 1.5, למרות שטעה וייחס את בנייתה לספטימיוס סוורוס. עם זאת, במשך השנים החומה ננטשה והוזנחה. במשך השנים (ואף במאה ה-20) חלקים גדולים מאבני החומה שימשו לבניינים מקומיים.
ההיסטוריון ג'ון ספיד פרסם סדרת מפות מחוזיות של אנגליה וויילס בתחילת המאה ה-17. הוא תיאר את החומה כ"חומת הפיקטים"[8] המפות של קמברלנד ונורת'מברלנד מתארו את החומה כמאפיין חשוב, ובנוסף מתוארות גם שרידים נוספים מהתקופה הרומית במקרה של מפת קמברלנד.
השימור של שרידי החומה מיוחס באופן חלקי לג'ון קלייטון מניוקאסל, שהחל להתעניין בשימור החומה לאחר ביקור בצ'סטרס. על מנת למנוע מחוואים לקחת חלקים מהחומה לצרכיהם האישיים הוא החל לקנות חלקים מהקרקע שעליהם ניצבה החומה. ב-1834 הוא החל לרכוש את האזור שמסביב לסטיל ריג, ובסופו של דבר החזיק ברשותו חלקת קרקע שהשתרעה בין ברנטון לקופילדס, שבה שכנו מספר אתרים הקשורים לחומה. קלייטון פיקח על חפירות ארכאולוגיות שנערכו במבצר קילורנום, במבצר האוסטידס, ובחלק מהמוצבים. קלייטון ניהל את החוות שרכש באופן מוצלח, והרווחים שהשיג שימשו לשיקום ושימור נוסף של החומה. יורשיו של קלייטון לא הצליחו לשמור על הקרקעות ברשותם, ובסופו של דבר הן נרכשו על ידי הקרן הלאומית למקומות בעלי עניין היסטורי או יופי תרבותי.
בשנת 2003 נפתח שביל לאומי העובר בסמוך לקטע החומה שבין וולסנד ובואנס-און-סולוויי. בגלל תנאי השטח המטיילים מתבקשים לסייר בשביל רק בחודשי הקיץ[9].
בתרבות הפופולרית
חומת אדריאנוס שנועדה להגן מפני הפראים מצפון היוותה את ההשראה לחומה המוזכרת בספר ובסדרת הטלוויזיה "משחקי הכס", אם כי תפקיד חומה זו היה גם להגן מפני יצורים המכונים "האחרים".
מקורות
- Wilson, Roger J.A., A Guide to the Roman Remains in Britain. London: Constable & Company, 1980. מסת"ב 0-09-463260-X
- Forde-Johnston, James L. Hadrian's Wall. London: Michael Joseph, 1978. מסת"ב 0-7181-1652-6.
- de la Bédoyère, Guy. Hadrian's Wall. A History and Guide. Stroud: Tempus, 1998. מסת"ב 0-7524-1407-0.
- Burton, Anthony Hadrian's Wall Path. 2004 Aurum Press Ltd. מסת"ב 1-85410-893-X
- Hadrian's Wall Path (map). Harvey, 12-22 Main Street, Doune, Perthshire FK16 6BJ. harveymaps.co.uk
- Tomlin, R.S.O., 'Inscriptions' in Britannia (2004), vol. xxxv, pp.344-5 (the Staffordshire Moorlands cup naming the Wall).
- A set of Speed's maps were issued bound in a single volume in 1988 in association with the British Library and with an introduction by Nigel Nicolson as 'The Counties of Britain A Tudor Atlas by John Speed'.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חומת אדריאנוס |
הערות שוליים
- ^ English Heritage
- ^ מבצר רומי הנמצא בסמוך לעיירה וולסנד (Wallsend) הנקראת כך כיוון שהיא שוכנת בסמוך לקצה החומה
- ^ הבריגנטים היו שבט קלטי ששלט על רוב צפון אנגליה והמידלנדס בתקופה הקדם-רומית בבריטניה הגדולה
- ^ Stanegate - סטנגייט - דרך אבן באנגלית עתיקה
- ^ Wilson, 271.
- ^ C.Michael Hogan (2007) Hadrian's Wall, ed. A. Burnham, The Megalithic Portal
- ^ Stephen Johnson (2004) Hadrian's Wall, Sterling Publishing Company, Inc, 128 pages, מסת"ב 0713488409
- ^ קונפדרציה של שבטים באזור צפון ומרכז סקוטלנד שהתקיימה בין התקופה הרומית למאה ה-10
- ^ Hadrians Wall Path National Trail, Every Footstep Counts - The Trail's Country Code
.svg)
.svg){kind=small}
