חוות ההכשרה "תל חי"

פריסת קיבוצי ההכשרות בפולין

חוות ההכשרה תל חי הייתה קיבוץ בפולין שנועד להכשרת חלוצים לקראת העלייה לארץ ישראל ואחד מחמישה גושי הכשרה שהוקמו בפולין לפני מלחמת העולם השנייה. הקיבוץ הוקם ב-1927 בצפון מזרח פולין ולאחר נדודים התיישב בביאליסטוק וסביבתה. חברי הקיבוץ עלו ארצה במסגרת העלייה הרביעית והעלייה החמישית. הקיבוץ המשיך לפעול גם בתקופת מלחמת העולם השנייה והפסיק להתקיים ב-1943 לאחר שרוב חבריו נהרגו על ידי הנאצים במהלך מרד גטו ביאליסטוק.

שמו של הקיבוץ מנציח את המאורעות שהתחוללו ב-1920 בתל חי בגליל העליון והוקם במלאת שבע שנים לנפילת תל חי.

רקע

פרודוקטיביזציה

בתחילת המאה ה-20 החלה התעוררות ציונית נרחבת באירופה שעודדה עלייה לארץ ישראל. כחלק מתהליך העלייה החליטו הארגונים היהודים, בראשות תנועת החלוץ, להקים באירופה חוות הכשרה בהן יוכלו החפצים לעלות להכין את עצמם לחיים בארץ ישראל בה שלטה תנועה שתמכה ב כיבוש העבודה. מודל הפעולה של החוות היה כזה שחלוצים הגיעו לחוות לתקופה של מספר חודשים, רכשו בתקופה זו ידע וניסיון מקצועי ובמקביל הסתגלו לאורח החיים הקיבוצי המשותף ואז יוצאים לארץ ישראל. לאחר מלחמת העולם הראשונה והקמת המנדט הבריטי בארץ ישראל היו החלוצים תלויים בזמינות הסרטיפיקטים שחילקו הבריטים כך שלא פעם התארכה תקופת החיים בקיבוץ. בעדויות של רבים מחברי הקיבוצים הם סיפרו שהצטרפו לקיבוץ על אף התנגדות משפחותיהם ולא פעם עזבו את בית הוריהם בחשאי ומבלי להיפרד מהם. מתוך הרצון להתאים את אופי ההכשרה לפעילות החלוצית המרכזית בארץ ישראל שאפו ראשי "החלוץ" להתרכז בהכשרה חקלאית אולם עקב אי היכולת להתפרנס אך ורק מחקלאות (בגלל זמינות קרקע, עונתיות וכו') פנו רבים מחברי ההכשרות לעסוק במגוון רב של מלאכות אחרות (מסחר, תעשייה, שירותים, מחצבות, כריתת עצים ועוד).

הכשרה עונתית מול הכשרה קבועה

אחת מהדילמות איתן התמודדו רוב קיבוצי ההכשרה הייתה לגבי משך ואופן שהות החברים בהן. בתחילת הדרך פעלו רוב הקיבוצים במודל של הכשרות קצרות בתקופת הקיץ ושחרור החברים לבתיהם עם תחילת החורף. דבר זה הביא לשתי תופעות:

• חלק מבוגרי הכשרה שחזרו לביתם, בהמתנה לעלייה, שוכנעו על ידי ההורים, שהתנגדו לעלייה, להישאר בפולין ולא לעלות ארצה. מי מהצעירים שטיעוני ההורים שכנעו אותו לא חזר לעונה נוספת בחווה ורבים מהם הושמדו בשואה.
• ידע רב שצברו חברי ההכשרה הלך לאיבוד עם בוא החברים החדשים וזאת מחוסר תקופת "חפיפה" ראויה דבר שהביא לבזבוז כספים ומשאבים.

תופעות אלו הביאו את הנהלת החלוץ וראשי החוות לשקול מודל חלופי לפיו החלוצים המגיעים לחווה יישארו בה באופן קבוע ולאורך כל השנה עד שיקבלו סרטיפיקט ויעלו ארצה. בסופו של דבר אומץ מודל זה על ידי רוב חוות ההכשרה. בשנות ה-40 ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה צמצמו הבריטים את חלוקת הסרטיפיקטים וזאת על פי הספר הלבן של פאספילד שפורסם ב-1930. מדיניות זו גרמה לשהות החלוצים בקיבוצי ההכשרה למשך חודשים ארוכים ואף שנים.

התמיכה מארץ ישראל

היישוב בארץ ישראל ראה בצעירים הציונים החלוצים באירופה עתודה לחיזוק והרחבת ההתיישבות בארץ. כדי לתמוך בהכנת הנוער לעלייה נשלחו צעירים מארץ ישראל לרחבי אירופה ורבים מאותם שליחים הצטרפו להנהלות הקיבוצים כמדריכים ואחראים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה לא הצליחו חלק מהשליחים לחזור ארצה ומספר שליחים נספה בשואה.

ההיסטוריה של קיבוץ ההכשרה תל חי

רודה-אופאלין

הקיבוץ הוקם לראשונה בעיירה רודה-אופאלין שלייד העיר חלם במזרח פולין. ארבעה חלוצים ראשונים הגיעו ב-5 בפברואר 1927, בשליחות ארגון "החלוץ", לביאליסטוק ואירוע יסוד הקיבוץ נערך קרוב לי"א באדר תרפ"ז (13 בפברואר 1927), תאריך שציין 7 שנים לנפילת תל חי, ולאור חשיבות האירוע החליטו מייסדי הקיבוץ לקרוא לקיבוץ החדש "תל חי".

הקיבוץ התבסס, בעיקר, על עבודה במפעל זכוכית שהיה בבעלות יהודית אך היכולת המוגבלת להתפרנס ממגוון עבודות מנע מהקיבוץ להתרחב ובשיאו מנה 35 חברים. באותה תקופה קיבלו כבר רוב הקיבוצים את ההחלטה לעבור למודל הישארות הקבע והקיבוץ בברודה קיבל החלטה דומה. ב-1928 גרם משבר כלכלי בפולין לצמצום העבודה במפעל הזכוכית ובסופו של דבר לסגירת המפעל והקיבוץ לא הצליח עוד לקיים את עצמו ונאלץ לחפש מקום מחיה חדש.

קיבוץ בנדודים

השנים 1930-1928 התאפיינו במודל חיים של "קיבוץ נודד" כשהחיפוש אחר עבודה, במדינה החווה משבר כלכלי עמוק, גרם לחברי הקיבוץ לעבור מעיר לעיר ברחבי צפון מזרח פולין כשבכל מקום עצרו לתקופה קצרה. בשנים אלו הוקמו פלוגות של הקיבוץ ביז'יורי, סוביבור, טרווניקי, סוקולקה, גרודנו, וילנה, מרצ'ינקנץ, אולקניק, נובו-וולינסק, ניימן ועוד. האזורים בהם נדדו פלוגות הקיבוץ היו עשירים ביערות ובתעשיית עץ ורבים מחבריו עבדו בתעשייה זו. על אף אופי הנדודים של הקיבוץ המשיכו חלוצים להצטרף אליו ומספר חברי הקיבוץ גדל ל-50. בתקופת הנדודים ניסו חברי הקיבוץ לעבוד במסגרת של פלוגות אולם חוסר עבודה ואילוצי הנדודים הפריעו לשמר מסגרות אלו.

ניימן ולידא

בסופו של דבר הסתיימה תקופת הנדודים כשב-1930 התיישב הקיבוץ ביער שליד העיר ניימן ואף נקרא בתקופה זו "קיבוץ ניימן". בניימן ישבה כבר קבוצת הכשרה ושתי הקבוצות התאחדו. קביעות זו איפשרה לקלוט עוד חברים והקיבוץ גדל ל-70 חברים. עיקר פרנסת חברי הקיבוץ בניימן הייתה מעבודה במנסרות "שווירק" שפעלו בעיר. משבר כלכלי נוסף וחוסר מקומות עבודה אילץ את הנהגת הקיבוץ להוציא עד 50% מחברי הקיבוץ לחופש וכן בספטמבר 1931, בישיבת קיבוץ, הוחלט לפצל את הקיבוץ בין ניימן ולידא כשבלידא ישב הקיבוץ בתוך העיר. התרחבות זו הרחיבה את מגוון אפשרויות העבודה ואיפשרה את החזרת חברי הקיבוץ שהיו בחופשה.

ב-1933 צורפה פלוגת לידא לקיבוץ "שחריה".

המעבר לביאליסטוק

בשלהי 1931 החל תהליך התרחבות הקיבוץ שבא לידי ביטוי בהוצאת פלוגות עבודה ליישובים ברחבי צפון מזרח פולין. אחד המקומות אליו הגיע הקיבוץ, בינואר 1932, היה ביאליסטוק אך שם נוצר קונפליקט מול קיבוץ "פלאנטי-עמל" של השומר הצעיר שדרש "בעלות" על ביאליסטוק והוצאת קיבוץ תל חי ממנה. המחלוקת הובאה לפני מרכז "החלוץ" שפסק שעל קיבוץ תל חי לעזוב את ביאליסטוק אך חבריו סירבו לקבל את דין התנועה בטענה שיש בעיר מקום לכולם. בסופו של דבר, לאחר שהתסרר שיש עבודה לכולם, נשאר הקיבוץ בעיר ואף נקרא "גוש ביאליסטוק" כשבהמשך העביר את עיקר פעילותו לשם.

נוכחות יהודית הייתה ברוב ישובי פולין אך ביאליסטוק הייתה יוצאת דופן בכך שבשנים שבין מלחמות העולם הגיע אחוז היהודים בה לכ-60% כשרבים מהיהודים החזיקו העיר מפעלים ובתי מלאכה (כ-80% מהמפעלים). דבר זה הקל על חברי הקיבוץ למצוא עבודה בעיר ואיפשר את הגידול של הקיבוץ.

איחוד קיבוצים

במקביל להתבססותו של קיבוץ תל חי בביאליסטוק פעלו שני קיבוצים נוספים בקרבת העיר: קיבוץ "מעפילים" ולו שתי פלוגות וקיבוץ "הכובש" ולו שלוש פלוגות. בפברואר 1932 החליטו שלושת הקיבוצים להתאחד תחת השם "תל חי" וכך קם לו קיבוץ שמנה כ-150 חברים המחולק לשמונה פלוגות.

הקמת גוש ביאליסטוק

הגידול באוכלוסיית גוש "תל חי" בביאליסטוק

איחוד זה ביסס את ביאליסטוק כמרכז פעילותו של קיבוץ "תל חי" והיה תחילתו של תהליך התרחבות של הקיבוץ וגיוס חברים נוספים כך שבסוף 1932 כלל הקיבוץ 275 חברים ב-11 פלוגות וב-1934 כלל כבר הקיבוץ כ-800 חברים ב-19 פלוגות. בין השאר הוקמו פלוגות עבודה בשדליץ, סובאלק, שצ'צ'ין, יאשינובקה, סמיאטיץ', מילייצ'יצה, סוויסלוץ', קרינקי, קולנה, אוגוסטוב, לומז'ה, גרייבו, דומברובה ביאלוסטוצקה, ביילסק פודלסקי, וולקוביסק, סקידל ועוד.

הגידול המהיר במספר החברים ובפיזור של הפלוגות אילץ את הנהלת הקיבוץ להתמודד עם אתגרים שלא היו מוכרים לקבוצה הקטנה. אתגרים אלו כללו חיזוק הקשרים בין הפלוגות השונות, העמקת תחושת השייכות של החברים לקיבוץ, בניית מנגנון מרכזי לתמיכה בהקמת פלוגות חדשות, מערכת רפואית מרכזית, מערכת פיננסית מרכזית, טיפול החלוצים שקיבלו היתרי עליה ועוד. בניגוד לפלוגות שנשלחו לעיירות שדה שם, בדרך כלל, לא נאלצו החלוצים להילחם על מקומות עבודה הרי בביאליסטוק עצמה נאלצו החלוצים שעבדו בעיר להיאבק על מקומות עבודה מול איגודים מקצועיים ומול משטרה עוינת.

לאחר ההתלהבות הראשונית, הגידול במספר החברים והתפשטות הפלוגות ביישובים המקיפים את ביאליסטוק החל תהליך בחינה של ההתארגנות של הקיבוץ. בחינה זו נדרשה לאחר שפלוגות בעיירות קטנות סבלו מסכסוכים פנימיים, מחסור בעבודה ועזיבת חברים שקיבלו היתרי עליה. תופעות אלו הביאו לתהליך של איחוד פלוגות קטנות ונטישת יישובים בהן פעלו חלק מהפלוגות.

אחת היוזמות בהן החל הקיבוץ הייתה הקמת תנועות נוער בהן פעל נוער יהודי מקומי בהדרכת החלוצים הבוגרים כשהמטרה של תנועות נוער אלו הייתה לחנך את הנוער ברוח הקיבוץ.

טרום מלחמה

בשנים שלפני המלחמה (1938-1937) החמירו הבריטים את הסגר על חופי ארץ והלך וצומצם מספר הסרטיפיקטים שחולקו. דבר זה הביא להתארכות השהות של החלוצים בקיבוץ "תל חי" (ובשאר הקיבוצים) ורבים מהחלוצים התייאשו וחזרו לבית הוריהם. צמצום זה במספר החלוצים הביא לסגירת פלוגות קטנות והעברת שארית החלוצים שלהן לביאליסטוק.

בצעד של ייאוש עלה על הפרק הפתרון של העלייה הבלתי לגאלית ובדיונים עם מרכז "החלוץ" אושר ערוץ עלייה זה.

ב-1939, כשהחלו לנשב רוחות המלחמה, החליטו קיבוצי ההכשרה לשמור על המסגרת הקיבוצית גם בתקופת המלחמה וכך גם היה בקיבוץ תל חי.

מלחמת העולם השנייה

תקופת הכיבוש הסובייטי

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החלו הגרמנים לנוע מזרחה לתוך פולין. בגוש "תל חי" גוייסו חלק מהגברים לצבא פולין ומתוך החשש ממעשיהם של הגרמנים לכשיגיעו למזרח פולין החליטו בקיבוץ שהגברים יברחו מזרחה או יחזרו לבית הוריהם בעוד שהנשים נשארו לקיים את הקיבוץ.

בפועל לא הגיעו הגרמנים לביאליסטוק ובהתאם להסכם ריבנטרופ–מולוטוב נכנס הצבא הרוסי למזרח פולין (כולל ביאליסטוק). השלטון הסובייטי הכריז על פירוק כל התאגדויות הפועלים כדי שהפועלים יצטרפו למפלגה הקומוניסטית. באופן חריג, תוך עצימת עיניים חלקית, הותר לקיבוץ "תל חי" להמשיך לפעול. כניסת הרוסים למזרח פולין הוציא אנחת רווחה מהבורחים שהחלו לחזור לפולין ולקיבוץ. יחד עם זאת התקווה שהשלטון הקומוניסטי יאפשר לקיבוץ לפעול בגלוי התבררה כשגויה וחברי הקיבוץ נאלצו לפעול במחתרת כש"משגיח תרבות" רוסי נוכח בפעילות הקיבוץ.

בביאליסטוק המשיך הקיבוץ לפעול גם במתכונת המצומצמת. בית הקיבוץ נמצא לייד תחנת הרכבת, שהייתה יעד למטוסי הפצצה ולכן נפלו פצצות בקרבת הבית וגרמו לו נזק ואילצו את החברים הנשארים לעבור לבית רחוק יותר מהמרכז. במסגרת פעילותם סייעו חברי הקיבוץ לחברי החלוץ וחברי קיבוצים אחרים שעברו מהשטח שבשליטת הגרמנים מזרחה לשטח בשליטת הרוסים.

מתוך חשש לבטיחותם של החלוצים בקיבוץ הוחלט לעבור לוילנה על ידי מעבר הגבול בין פולין לליטא על בסיס ההערכה שהמצב שם יציב יותר. בהמשך כשירד החשש מפני הרוסים חזרו רבים מהחלוצים לביאליסטוק.

תקופת הכיבוש הגרמני

ביוני 1941 כבש צבא גרמניה את כל פולין והחלה גם רדיפת יהודי מזרח פולין. חלוצים רבים שהיו פזורים באזור וילנה הגיעו לביאליסטוק וחיזקו את הקיבוץ שפעל שם. בתקופה זו הגיע הגרעין לגודל של 50 חלוצים. באוגוסט 1941 הקימו הגרמנים את גטו ביאליסטוק והקיבוץ עבר לפעול בגטו. חברי הקיבוץ קראו לפעול כנגד הגרמנים והצטרפו למחתרת שפעלה בגטו. בשלהי 1942 הגיע מרדכי טננבוים מוורשה לביאליסטוק, כנציג "הועד היהודי הלאומי", והחל לדחוף לארגון מחתרת בגיטו. באספה שנערכה בפברואר 1943 התקבלה החלטה להילחם בנאצים מתוך הגטו ושהניצולים יברחו ליערות וימשיכו במאבק משם. טננבוים הטווה תוכנית התגוננות כשבין השאר נבנה בונקר מרכזי ברחוב מילנה 7, מעבדה לייצור פצצות ברחוב סמולנה ובית מלאכה לנשק ברחוב יורוביצקה 3.

ב-5 בפברואר 1943 החלה האקציה הראשונה בגטו ביאליסטוק. כל חברי הקיבוץ הצליחו לחמוק מהטרנספורטים אך הנהלת הקיבוץ החליטה לפזר את הקיבוץ למספר דירות כדי להקטין סיכון. אקציה זו האיצה את ההכנות למרד וההתחמשות בנשק קנוי וגנוב. פעילות זו הייתה לצנינים בעיני היודנראט שדגל ב"שקט תעשייתי" כדי לא להרגיז את הגרמנים. ראש היודנראט, באראש, אף תיכנן להסגיר לגרמנים את מפקד המרד, חבר הקיבוץ, מרדכי טננבוים.

הימים לפני פרוץ המרד היו ימי נכאים ודכדוך בקרב קבוצת מורדי הגטו (וחברי קיבוץ "תל חי" ביניהם). בשלב הזה הגיעו כבר למורדים בביאליסטוק הידיעות שרוב המרידות הגדולות בגרמנים דוכאו במחיר אובדן כבד של חברי קיבוצים אחרים ואנשי "החלוץ" (ביניהם מרד גטו ורשה, מרד גטו קרקוב, המרד בבנדין, מרד גטו צ'נסטוחובה ועוד) והתחושה של מורדי ביאליסטוק הייתה שהם "היהודים האחרונים". ההתלבטות הייתה בין להילחם עד המוות בגטו או לברוח ליערות. לאחר נסיון לשלוח קבוצה ליערות, שרוב חבריה נהרגו, הורידו חברי הקיבוץ אופציה זו מסדר היום ונשארו רק עם חלופת ה"קונטרה-אקציה" (פעולת ההתנגדות לאקציה).

ב-16 באוגוסט 1943 החלה האקציה השנייה שגרמה לפרוץ מרד גטו ביאליסטוק, בו השתתפו כ-160, לוחמים כשרבים מחברי הקיבוץ לקחו בו חלק. לאחר מספר שבועות דיכאו הגרמנים את המרד ו-72 מהנותרים בחיים חמקו לבונקר על מנת להסתנן ליערות שמסביב לעיר. הגרמנים איתרו את הבונקר הרגו את כל המסתתרים בו למעט אחד אותו חקרו במטה הגסטאפו. רוב חברי הקיבוץ, וביניהם מרדכי טננבוים, נהרגו במרד ורק בודדים הצליחו לפרוץ מהגטו ליערות, להצטרף לפרטיזנים ולשרוד. סיומו של המרד סימן גם את סופו של קיבוץ ההכשרה "תל חי" בביאליסטוק.

מידע רב על ההכנות למרד והמרד עצמו מקורו במסמכים שכתבו חברי הקיבוץ וביומן שכתב טננבאום והוסתרו מחוץ לגטו. לאחר המלחמה נחשפו המסמכים והועברו לישראל. היומן ראה אור ב-1948 בשם "דפים מן הדליקה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

בארץ ישראל

החל מ-1929 עלו לארץ ישראל מאות מבוגרי קיבוץ "תל חי". רבים מהם ביקשו להמשיך לחיות עם חבריהם מההכשרה לכן ניתן לראות את התקבצותם במספר קיבוצים כמו יגור, איילת השחר, הגושרים, שדה נחמיה, בית השיטה, דפנה, תל יוסף, עין חרוד, עינת גבעת השלושה ועוד.

ב-1977, במלאת 50 שנה לייסוד קיבוץ "תל חי", החלו חברי הקיבוץ שחיו בארץ לאסוף חומרים על הקיבוץ. חומרים אלו הופיעו בספר תל חי: קיבוץ הכשרה בפולין ע"ש חללי תל-חי, הגוש ופלוגותיו: מאסף" שיצא לאור ב-1979.

בין חברי הקיבוץ ניתן למנות את זאב שינד, מרדכי טננבוים, פרומקה פלוטניצקה, שמעון רודי, טמה שניידרמן, בלה חזן וחייקה גרוסמן.

תנאי החיים בקיבוץ

מתיאורי החלוצים (המתוארים בספר "תל חי: קיבוץ הכשרה בפולין ע"ש חללי תל-חי, הגוש ופלוגותיו: מאסף") עולה תמונה של חיים בדלות מתמדת. מתוך עיקרון, החליטו חברי הקיבוץ לחיות רק מעבודת חבריו ותמיכת מרכז "החלוץ" ולא לקבל מתנות מהמשפחות ומהקהילות היהודיות. כדי לעמוד ביעד זה נדרשו רוב חברי הקיבוץ לעבוד במשרה מלאה ומכניסה לאורך כל תקופת שהותם בקיבוץ אך לרוב לא עמדו חברי הקיבוץ ביעד זה. חלק מהעבודות, בהן עסקו חברי הקיבוץ, היו בתחום השירותים (ניקיון, סבלות וכו') והתמורה לעבודה מסוג זה הייתה נמוכה. דחיקת החלוצים לתחומי עבודות כאלו מקורה, לא פעם, בהתנגדות האיגודים המקצועיים לכניסת החלוצים לתחומי עבודה מקצועיים יותר ורווחיים יותר כשלעיתים באה התנגדות זו באלימות. בנוסף, חלק מהעבודות היו עונתיות (בדרך כלל בקיץ) כך שבעונה החלשה רבו החלוצים שלא עבדו.

על אף המחסור והרעב ציינו החלוצים בזיכרונותיהם שהאווירה, החברות, העזרה ההדדית והאידאולוגיה הסוציאליסטית ששררה בקיבוץ כיפרו על החסר.

ראו גם

• חוות ההכשרה בגרוכוב
• חוות ההכשרה בקלוסובה
• חוות ההכשרה ע"ש ברוכוב בלודז'
• חוות ההכשרה בצ'רניאקוב

לקריאה נוספת

• יעקב זילברשייד, אריה פיאלקוב (כינסו וערכו), תל חי: קיבוץ הכשרה בפולין ע"ש חללי תל-חי, הגוש ופלוגותיו: מאסף, לוחמי הגיטאות: בית לוחמי הגיטאות ע"ש יצחק קצנלסון; הקיבוץ המאוחד, 1979.
• יצחק צוקרמן, משה בסוק (עורכים), ספר מלחמות הגטאות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1956.
• ברונקה קליבנסקי, צבי שנר (עורכים), דפים מן הדליקה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984.
• שרה בנדר, מול מוות אורב: יהודי ביאליסטוק במלחמת העולם השנייה, הוצאת עם עובד, 1997.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא חוות ההכשרה "תל חי" בוויקישיתוף

• הספר על קיבוץ ההכשרה "תל חי", באתר בית לוחמי הגטאות

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

חוות ההכשרה "תל חי"40511492