בלה יערי-חזן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. בלה חזן-יערי (22 בדצמבר 1922, רוז'ישצ'ה, פולין – 18 בינואר 2004, ירושלים, ישראל) הייתה בזמן השואה קשרית בתנועת ה"חלוץ-דרור" וחברת הארגון היהודי הלוחם בשטחי הכיבוש הגרמני בפולין ובליטא, ולאחר נפילתה בידי הנאצים, אסירה וחברת מחתרת במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. חזן שרדה ועלתה לארץ-ישראל, אך רוב בני משפחתה נספו בשואה. לאחר מותה בשנת 2018 הוענק לה אות המציל היהודי.

ילדות ונעורים

בלה חזן נולדה בדצמבר 1922 בעיירה רוז'ישצ'ה שבחבל ווהלין למשפחה אדוקה אך ציונית בת שמונה ילדים. אביה, דוד, היה חזן בבית הכנסת של העיירה. הוא נפטר כשחזן הייתה בת שש והותיר את נטל פרנסת המשפחה לאמה אסתר, שהייתה בעלת מכולת קטנה. האם שלחה את ילדיה לבית ספר של רשת החינוך "תרבות", בה הם למדו עברית. לאחר סיום בית הספר היסודי נשלחה חזן לבית הספר המקצועי אורט בעיר קובל, שם כלכלה את עצמה במתן שיעורים פרטיים בעברית[1].

חברה בתנועת "החלוץ-דרור"

חזן הייתה חברה פעילה בתנועת הנוער הציונית "החלוץ-דרור" והשתתפה בסמינרים ובמחנות הקיץ שלה. בקיץ 1939 היא נשלחה על-ידי התנועה לקורס הגנה שהתקיים בז'ילונקה, ליד ורשה. עם סיום הקורס נשלחה חזן לשמש כמדריכת הגנה בקיבוץ הכשרה של התנועה בבנדין, שם היא שהתה ב-1 בספטמבר 1939, כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה[2].

בסוף אוקטובר 1940 נכללה חזן בקבוצה של עשרה חלוצים, שיצאה מבנדין למסע מפרך (כ־2,000 קילומטרים), במטרה להגיע לעיר וילנה בליטא החופשית. את הגבול הגרמני/סובייטי חצתה הקבוצה ליד פשמישל על הנהר סאן. במהלך המסע ביקרה חזן בעיירת הולדתה רוז'ישצ'ה וביקרה את משפחתה. הייתה זו הפעם האחרונה שהיא ראתה את אמה וחמישה משבעת אחיה. הם נרצחו ביולי 1941 על ידי פורעים אוקראינים לאחר שהעיירה נכבשה כמה שבועות קודם לכן על-ידי הגרמנים ב"מבצע ברברוסה" (אחותה הבכורה של חזן, חיה, עלתה לארץ בשנת 1933 ואחיה אורצייה הצטרף לצבא האדום ושרד את המלחמה). ב-31 בדצמבר 1940 חצתה קבוצת החלוצים את הגבול הסובייטי/ליטאי והגיעה לווילנה. הם שוכנו בקיבוץ "שחריה" של ה"חלוץ-דרור", שם מצאו מסתור מאות מחברי התנועה שנמלטו מאזורי הכיבוש הגרמני[3].

קשרית במחתרת

במחצית השנייה של שנת 1941, לאחר שהגרמנים כבשו את וילנה והחלו לרצוח את יהודי העיר, התנדבה חזן בת ה-18 לשמש במחתרת התנועה כקשרית בין הסניפים של התנועה בעיירות ובגטאות לאורך הציר וילנה-גרודנה-ביאליסטוק-ורשה. היא הצליחה להשיג תעודת זהות של חברה פולניה קתולית, ברוניסלבה לימנובסקה, ועם זהות בדוייה זו ובזכות מראה פניה הסלאבי עשתה את כל שנות המלחמה כנוצרייה[4].

בתור קשרית במחתרת הוטל על חזן להבריח ידיעות, עלונים, כסף, נשק ותחמושת בין סניפי התנועה. באוקטובר 1941 היה יצאה לאחת משליחויותיה החשובות: היא עזבה את גטו וילנה והתיישבה בעיר גרודנה. חדרה השכור בפאתי העיר הפך למקום מסתור עבור קשריות ושליחים אחרים של המחתרת שנעו בין וילנה לוורשה[5]. כדי להתחזות לנוצרייה היא רכשה צלב וספר תפילות נוצרי וביקרה בכנסייה באופן קבוע. בגרודנה היא גם מצאה עבודה כמתורגמנית במטה הגסטפו, שם גם קיבלה תעודות זהות פולניות ואישורי נסיעה[6]. היא גנבה ניירות מכתבים רשמיים מהגסטפו והחתימה אותו בחותמות שונות. את הניירות האלה היא העבירה לחברי המחתרת בווילנה והם שימשו להכנת מסמכים מזויפים[7]. לאחר שיהודי גרודנה נכלאו בגטו, נכנסה אליו חזן וניסתה לעורר את חברי "החלוץ-דרור" להתארגן לאפשרות של מרי מזוין[8]. היא גם נפגשה עם ראש ה"יודנראט" של גרודנה, ד"ר דוד בראוור, ועם סגנו, צבי בלקו[9]. חזן סיפרה להם על שחיטת היהודים בווילנה אך הם לא האמינו לסיפוריה. למרות זאת, נתן לה בלקו כסף וניירות מזויפים כדי לסייע בבריחת חלוצים מגטו וילנה לגטו גרודנה, שהיה מקום בטוח יחסית באותה עת, אותם היא העבירה לחבריה בווילנה[10].

ב-24 בדצמבר 1941, ערב חג המולד, ביקרו את חזן בחדרה בגרודנה שתי חברותיה הקשריות המנוסות לונקה קוז'יברודסקה (שם פולני בדוי קריסטינה קוסובסקה) וטמה שניידרמן (שם פולני בדוי ואנדה מייאבסקה), שהיו בדרכן למבצע חשאי בווילנה[11]. חזן הוזמנה באותו יום על-ידי אחד מאנשי הגסטפו של גרודנה להשתתף במסיבת ערב חג המולד. כאשר נודע לו שחברות מבקרות אצלה הוא הזמין גם אותן. שלוש הקשריות הגיעו למסיבת הגסטפו לבושות במיטב מחלצותיהן ואחד המארחים הנציח אותן בתצלום משותף. אחד מעותקי התצלום שרד את המלחמה והפך לתצלום אייקוני של הקשריות, המוצג במוזיאונים "יד ושם", "בית לוחמי הגיטאות" ו"פולין" (המוזיאון לתולדות היהודים בוורשה).

בינואר 1942 השתתפו שלוש הקשריות במבצע שנוהל על-ידי אחד מראשי מחתרת "החלוץ-דרור", מרדכי טננבוים, בעזרתו של חייל וורמאכט אוסטרי, רב-סמל אנטון שמיד. במהלך המבצע הוברחו כמה עשרות חברי המחתרת מגטו ווילנה לגטו ביאליסטוק[12]. זאת במטרה להקים בגטו ביאליסטוק, שהיה רגוע יחסית באותה עת, מחתרת לוחמת. במהלך מבצע זה הבריחה חזן מהגטו האחד לשני שתי תינוקות שהצפינה בכליה[13]. לאחר מעברה לגטו ביאליסטוק השתכנה חזן בקיבוץ "תל-חי" של תנועת "החלוץ-דרור" והמשיכה לצאת את הגטו בשליחויות התנועה[14][15]. באחת מהן היא גייסה משתתפים לסמינר תנועתי שערכה בגטו ביאליסטוק אחת מבכירות התנועה, פרומקה פלוטניצקה, אשר הייתה דמות מחנכת נערצת עליה[16].

מאסר בפביאק

בתחילת יוני 1942 נשלחה חזן לוורשה כדי לאתר את מקום הימצאה של לונקה קוז'יברודסקה, שנעלמה במהלך שליחות מחתרתית. חזן התבקשה גם להעביר שני אקדחים ועלון בעברית לקיבוץ התנועה בצ'רניאקוב, שליד ורשה. במעבר הגבול בתחנת הרכבת מלקיניה גורנה נעצרה חזן והורדה מהרכבת על-ידי ז'נדרמים גרמנים. הם גררו אותה למחנה מעצר קטן ביער וחקרו אותה בחשד להשתייכות למחתרת הפולנית ארמייה קריובה (צבא המולדת). הם אחזו בידיהם את תמונת שלוש הקשריות ובה מופיע גם דיוקנה. את התמונה הם מצאו בכליה של קוז'יברודסקה, אשר נלכדה שבועיים קודם לכן באותו מקום[17]. לאחר חקירה ראשונית הועברה חזן למטה הגסטפו בשדרות שוכה בוורשה, שם עונתה קשות, ונכלאה לאחר מכן בכלא פביאק – בית הסוהר המרכזי של הגסטפו בוורשה - הידוע לשמצה[18]. לאחר ששהתה מספר שבועות בתא צינוק חשוך, היא הועברה לתא "רגיל" של אסירות פוליטיות פולניות. שם היא פגשה את קוז'יברודסקה, שאף היא נכלאה כפעילת מחתרת פולניה[19]. מכאן ואילך לא נפרדו דרכיהן של השתיים עד מותה של קוז'יברודסקה[20].

מאסר באושוויץ-בירקנאו

חמישה חודשים היו חזן וקוז'יברודסקה אסורות בפביאק, ובמהלכם ידעו חרפת רעב, עינויים וסלקציות להוצאות להורג. ב-13 בנובמבר 1942 הן נמנו על קבוצת אסירות פולניות אשר נשלחה מפביאק למחנה הנשים באושוויץ-בירקנאו. בקבלה למחנה קיבלה חזן את מספר האסיר 24458, שקועקע באמת ידה השמאלית[21]. בתחילת שהותן במחנה צורפו חזן וקוז'יברודסקה לקבוצות שיצאו לעבודות שדה מפרכות, ובהן תוחלת החיים הייתה קצרה. אולם, כעבור מספר שבועות, הן הצליחו לקבל עבודות תחת קורת גג. חזן הפכה לשמש כוח עזר בבית החולים לנשים, ובו ניקתה רצפות, נשאה מכלי מזון כבדים ממטבח המחנה, רוקנה את דליי הצואה במחראה בשולי המחנה, וגררה את גוויות החולות שמתו אל החצר. באותה עת השתוללה מגפת טיפוס במחנה וחזן וקוז'יברודסקה חלו ואושפזו בבית החולים. חזן התאוששה והחלימה בעוד שמצבה של קוז'יברודסקה הלך והחמיר. למרות מאמצים בלתי נלאים של חזן להצילה, נפטרה קוז'יברודסקה בזרועותיה ב-13 באפריל 1943[22].

לאחר מות קוז'יברודסקה המשיכה חזן לעבוד בבית החולים ובו שימשה כאחות. פרק זמן מסוים היא נשלחה כאחות למחנה המשנה באביצה, אך לאחר שנתפסה עוזרת לאסירות להתחמק מעבודה קשה היא נשלחה לשרת בפלוגת העונשין של בירקנאו, שהסיכוי לשרוד בה היה זעיר. אף-על-פי כן היא הצליחה להשתחרר מפלוגת העונשין ולחזור לעבוד כאחות במחנה הנשים. היא התנדבה לעבוד בביתן חולות הגרדת, שרובן היו יהודיות, ואחיות פולניות סירבו לטפל בהן. רוב החולות בביתן זה, ולעיתים גם הסגל הרפואי מקרב האסירות שטיפל בהן, נשלחו לתאי הגז[23].

בכל תקופת מאסרה בבירקנאו נתקלה חזן לעיתים קרובות באכזריות ובסדיזם של האסירות ששימשו בתפקידי קאפו ואחראיות הבלוקים, ושל המשגיחות, אנשי האס אס, והרופאים הנאצים, שערכו סלקציות תכופות בקרב האסירות בכלל והחולות המאושפזות בפרט. היא הצטרפה למחתרת של המחנה והשתתפה בתכנון התקוממות שלא מומשה. במהלך קיץ 1944, בתקופת שיא השמדת היהודים, הצטרפה חזן לקבוצת אסירות יהודיות, שהשתייכו לתנועה חלוצית, ובלילות חשוכים הן חפרו תעלה מתחת לגדר, המפרידה בין מחנה הנשים לבין השביל המוביל מרציף הרכבת למתחם משרפה II. דרך תעלה זו הן העבירו אל תוך מחנה הנשים מספר נערות, ובכך הצילו אותן מכיליון בתאי הגז של המשרפה[24].

מצעדת המוות עד השחרור

בסוף 1944 הועברה חזן מבירקנאו למחנה חדש לנשים, שהוקם מחוץ למחנה הראשי (אושוויץ I) שם הוטל עליה התפקיד של אחראית ביתן המרפאה. ב-18 בינואר 1945, כאשר פינו הגרמנים את מחנות אושוויץ, נשלחה חזן לצעדת המוות בכיוון גרמניה. לאחר שלוש יממות של הליכה מואצת, במהלכן נספה שליש מהצועדות, היא הועברה ברכבת משא יחד עם האסירות הנותרות למחנה הריכוז לנשים בראוונסבריק[25]. זמן קצר לאחר מכן היא הועברה למחנה הריכוז לנשים מלחוב, ליד עיר הנמל ליבק שבים הבלטי, שם היא שוב הוצבה כאחות בבית החולים לנשים[26]. במהלך שלושת חודשי מאסרה במלחוב התנאים במחנה הלכו והחמירו ונשים רבות מתו מרעב, מתשישות וממחלות[27].

ב-3 באפריל 1945 הועברה חזן עם קבוצה של 1,000 נשים לטאוכה - מחנה ריכוז ועבודות כפייה ליד לייפציג (מחנה משנה של בוכנוואלד). באותה עת שהו במחנה כמה אלפי נשים וכמה מאות גברים. גם במחנה זה הצטרפה חזן למרפאה כאחות, שם סייעה לרופא המחנה דר' אלכסנדר הרמן, יהודי מפראג. ב-15 באפריל, בעת שכוחות בעלות הברית התקרבו ללייפציג מכיוון מערב, פינו אנשי ה-אס אס את טאוכה והוציאו את כל האסירות לצעדת מוות בכיוון מזרח. חזן נשארה במחנה עם ד"ר הרמן ומתנדבים נוספים כדי לטפל ב-140 החולים והחולות הקשים שלא היו מסוגלים להצטרף לצעדה. ב-18 באפריל, בעוד הצבא האמריקני כובש את לייפציג, הוטל על חוליית חיסול ניידת של ה-אס אס לרצוח את כל האסירים והאסירות שנותרו במחנות סביב לייפציג. לאחר שטבחה כ-300 אסירים במחנה עבודת הכפייה טקלה, עשתה חוליית ה-אס אס את דרכה לטאוכה הסמוכה. שני אסירים פולנים פצועים, שנמלטו מטבח טקלה, הביאו את הבשורה לטאוכה. ד"ר הרמן וחזן יחד עם אסירים נוספים, החביאו את החולים הקשים ביער סמוך למחנה עד רדת החשיכה. במהלך הלילה שבין ה-18 ל-19 באפריל הם נשאו אותם מרחק של מספר קילומטרים אל אזור הכיבוש האמריקאי ובכך הצילו את חייהם[28]. ‏19 באפריל 1945 היה יום השחרור של חזן.

לאחר השחרור

לאחר תקופת התאוששות בבית חולים אמריקאי בלייפציג, נסעה חזן בסוף יוני 1945 ברכבת של הצלב האדום ללייז', ומשם הבריחה את הגבול לצרפת והגיעה לפריז. לאושרה היא פגשה בפריז חיילים מיחידת התובלה 178 שהשתייכה לבריגדה היהודית. יחידה זו הובילה חיילים בריטים מאיטליה לצרפת ובדרך חזרה, באופן לא לגלי, הבריחה יהודים ממחנות עקורים באירופה אל מחנה הבריגדה בטרביזיו, שבצפון איטליה, ומשם לנמלי הים התיכון. חיילי הבריגדה הסיעו את חזן במשאיתם למפקדתם בטרביזיו. משם היא נלקחה לרומא, כדי להתראיין במערכת העיתון "לחייל", עיתונם היומי של מתנדבי היישוב העברי בצבא הבריטי[29]. עורך העיתון היה חייל הבריגדה חיים זלשינסקי. לאחר מספר ימים ברומא, במהלכם נוצר קשר אישי בין חזן לזלשינסקי, היא הועברה למחנה עקורים בדרום איטליה, בכפר הדייגים הקטן סנטה מריה די-באני. במשך שלושה חודשים שימשה חזן כמדריכה ומורה לקבוצת נערות יתומות שורדות שואה, שלה היא קראה "קבוצת פרומקה", לזכרה של מדריכתה ב"החלוץ-דרור" פרומקה פלוטניצקה, אשר נספתה בהתקוממות בגטו בנדין[30]. לאחר קבלת אישורי עלייה ("סרטיפיקטים"), הפליגה הקבוצה ב-4 בנובמבר 1945 על סיפונה של אוניית הקיטור "פרינסס קתלין" מנמל טאראנטו והגיעה לנמל חיפה כעבור ארבעה ימים. לאחר שהות קצרה במחנה המעצר בעתלית נלקחה "קבוצת פרומקה" לקיבוץ רמת הכובש. חזן שהתה עם קבוצתה עוד שלושה שבועות כדי לסייע בקליטת הנערות בקיבוץ, ולאחר מכן נשלחה על ידי מרכז "החלוץ" לבית הבראה בקיבוץ גבעת ברנר, שם העבירה חודש בכתיבת זיכרונותיה[31]. המסמך שהתקבל, השמור כיום בארכיון בית לוחמי הגטאות, הוא אחד העדויות הראשונות להתנגדות היהודית בשואה. הוא פורסם בשנת 1991 כספר "קראו לי ברוניסלבה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד-בית לוחמי הגטאות).

ב-5 בינואר 1946 נישאו חזן וחיים זלשינסקי (1982-1911), שעיברת את שם משפחתו ליערי. הם התגוררו שנה בקיבוץ גליל-ים ולאחר מכן עברו לתל אביב, בה עבד יערי כעיתונאי בעיתון "דבר". לבני הזוג נולדו שני ילדים, אסתר בראל ויואל יערי. חזן נפטרה ב-18 בינואר 2004 בירושלים.

אות המציל היהודי שניתן לבלה יערי-חזן על-ידי ארגון בני ברית העולמי

לאחר מותה, במאי 2019, העניק ארגון "בני-ברית העולמי" לחזן את "אות המציל היהודי", הניתן כהוקרה ליהודים שחרפו נפשם בהצלת בני עמם בשואה.

דמותה באמנות

דיוקנה של בלה חזן, שנתלה ב-1955 בתצוגה "חיי אסירים" במוזיאון אושוויץ-בירקנאו תחת השם השגוי קריסטינה קוסובסקה (שמה המחתרתי של חברתה לונקה קוז'יברודסקה, שנספתה באושוויץ) שימש את הצלם-אמן שמחה שירמן כמושא ליצירתו "קריסטינה היקרה" (1992), שהוצגה בתערוכות רבות בישראל ובעולם.

ספרה של בלה חזן "קראו לי ברוניסלבה" שימש השראה למחזה "רק לעמוד בשמש היא רוצה", שנכתב על ידי עמר בוקצ'ין והוצג על-ידי תיאטרון "אוהל" של תנועת תרבות.

לקריאה נוספת

  • מלך ניישטט (עורך), חורבן ומרד של יהודי ורשה, תל אביב: הוצאת הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל/ועדת הגולה, 1946.
  • רעיה כגן, נשים בלשכת הגיהנום, מרחביה: הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1947.
  • מרק דבורז'צקי, ירושלים דליטא במרי ובשואה, הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, 1951.
  • יצחק צוקרמן, משה בסוק (עורכים), ספר מלחמות הגיטאות: בין החומות, במחנות, ביערות. בית לוחמי הגיטאות: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1956.
  • לייב שפיזמן – חלוצים אין פוילן, ניו-יורק: הוצאת יידישער פארשונגס אינסטיטוט, 1962.
  • לייב שפיזמן, חלוצים במחתרת ובקרב, ירושלים: הוצאת קרית ספר בע"מ, 1964.
  • גרשון זיק (עורך), רוז'ישץ' עיירתי, תל אביב: הוצאת ארגון יוצאי רוז'ישץ' בישראל, 1976.
  • יעקב זילברשייד, אריה פילאלקוב (עורכים), תל-חי: קיבוץ הכשרה בפולין ע"ש חללי תל-חי הגוש ופלוגותיו, בית לוחמי הגיטאות: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987.
  • נינה טננבוים-בקר, גיבור הגטאות, תל אביב: משרד הביטחון/ההוצאה לאור, 1980.
  • יצחק צוקרמן, פרקים מן העזבון, בית לוחמי הגיטאות: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1982.
  • רבקה פרליס, תנועות הנוער החלוציות בפולין הכבושה, בית לוחמי הגיטאות: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987.
  • בלה יערי-חזן, קראו לי ברוניסלבה: בשליחות ובמעצר 1945-1939, בית לוחמי הגיטאות: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1991. 
  • יצחק לוי (לויצה), הניצחון אחר לבוא, תל אביב: הוצאת ירון גולן, 1993.
  • לוי אריה שריד, במבחן הענות והפדות: התנועות החלוציות בפולין בשואה ולאחריה - 1949-1939; כרך א' – בנתיב הייסורים והמרי, תל אביב: הוצאת מורשת/בית-עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'. 1997.
  • ברונקה קליבנסקי, אריאדנה, תל אביב: חלונות/הוצאת גוונים, 2002.
  • Nechama Tec, Resistance: Jews and Christians Who Defied the Nazi Terror, Oxford University Press, 2013.
  • Judy Battalion, The Lights of Day: The Untold Story of Women Resistance Fighters in Hitler's Ghettos, Harper Collins Publishers, 2021. 

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בלה יערי-חזן, קראו לי ברוניסלבה: בשליחות ובמעצר 1945-1939, בית לוחמי הגיטאות: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1991. עמ' 24-26.
  2. ^ יערי-חזן, קראו לי ברוניסלבה: בשליחות ובמעצר 1945-1939, 1991. עמ' 29-30.
  3. ^ יערי-חזן, קראו לי ברוניסלבה: בשליחות ובמעצר 1945-1939, 1991. עמ' 34-8.
  4. ^ יערי-חזן, קראו לי ברוניסלבה: בשליחות ובמעצר 1945-1939, 1991. עמ' 44-5.
  5. ^ רבקה פרליס, תנועות הנוער החלוציות בפולין הכבושה, בית לוחמי הגיטאות: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987. עמ' 160
  6. ^ יערי-חזן, קראו לי ברוניסלבה: בשליחות ובמעצר 1945-1939, 1991. עמ' 46-7.
  7. ^ יצחק צוקרמן, פרקים מן העזבון, בית לוחמי הגיטאות: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1982. עמ' 89.
  8. ^ פרליס, תנועות הנוער החלוציות בפולין הכבושה, עמ' 342.
  9. ^ פרליס, תנועות הנוער החלוציות בפולין הכבושה, עמ' 288.
  10. ^ יערי-חזן, קראו לי ברוניסלבה: בשליחות ובמעצר 1945-1939, 1991. עמ' 51-2.
  11. ^ פרליס, תנועות הנוער החלוציות בפולין הכבושה, עמ' 290-1.
  12. ^ מרק דבורז'צקי, ירושלים דליטא במרי ובשואה, הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, 1951. עמ' 160.
  13. ^ ברונקה קליבנסקי, אריאדנה, תל אביב: חלונות/הוצאת גוונים, 2002. עמ' 31.
  14. ^ קליבנסקי, אריאדנה, עמ' 22-23.
  15. ^ יעקב זילברשייד, אריה פילאלקוב (עורכים), תל-חי: קיבוץ הכשרה בפולין ע"ש חללי תל-חי הגוש ופלוגותיו, בית לוחמי הגיטאות: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987. עמ' 6–325.
  16. ^ יערי-חזן, קראו לי ברוניסלבה: בשליחות ובמעצר 1945-1939, 1991. עמ' 57-8.
  17. ^ ערי-חזן, קראו לי ברוניסלבה: בשליחות ובמעצר 1945-1939, 1991. עמ' 63-7.
  18. ^ נינה טננבוים-בקר, גיבור הגטאות, תל אביב: משרד הביטחון/ההוצאה לאור, 1980. עמ' 167.
  19. ^ לייב שפיזמן, חלוצים במחתרת ובקרב, ירושלים: הוצאת קרית ספר בע"מ, 1964. עמ' 114-115.
  20. ^ יערי-חזן, קראו לי ברוניסלבה: בשליחות ובמעצר 1945-1939, 1991. עמ' 68-73
  21. ^ יערי-חזן, קראו לי ברוניסלבה: בשליחות ובמעצר 1945-1939, 1991. עמ' 77-82.
  22. ^ יערי-חזן, קראו לי ברוניסלבה: בשליחות ובמעצר 1945-1939, 1991. עמ' 90-3.
  23. ^ יערי-חזן, קראו לי ברוניסלבה: בשליחות ובמעצר 1945-1939, 1991. עמ' 106-8
  24. ^ יערי-חזן, קראו לי ברוניסלבה: בשליחות ובמעצר 1945-1939, 1991. עמ' 94-8.
  25. ^ יערי-חזן, קראו לי ברוניסלבה: בשליחות ובמעצר 1945-1939, 1991. עמ' 124-7.
  26. ^ רעיה כגן, נשים בלשכת הגיהנום, מרחביה: הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1947. עמ' רנ"ב.
  27. ^ יערי-חזן, קראו לי ברוניסלבה: בשליחות ובמעצר 1945-1939, 1991. עמ' 13-4.
  28. ^ רות אליעז, רוח חיים, הוצאת ספריית הפועלים. עמ' 125-129.
  29. ^ יצחק לוי (לויצה), הניצחון אחר לבוא, תל אביב: הוצאת ירון גולן, 1993. עמ' 203-204.
  30. ^ לייב שפיזמן – חלוצים אין פוילן, ניו-יורק: הוצאת יידישער פארשונגס אינסטיטוט, 1962. עמ' 184.
  31. ^ יערי-חזן, קראו לי ברוניסלבה: בשליחות ובמעצר 1945-1939, 1991. עמ' 21-3.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32097287בלה יערי-חזן

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=בלה_יערי-חזן&oldid=1869958"