ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה
| ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה | |||||
| ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה | |||||
| לידה |
11 בנובמבר 1869 נאפולי, ממלכת איטליה  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
28 בדצמבר 1947 (בגיל 78) אלכסנדריה, ממלכת מצרים  | ||||
| שם מלא | ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה | ||||
| מדינה | איטליה | ||||
| בת זוג | אלנה, נסיכת מונטנגרו | ||||
| שושלת בית סבויה | |||||
| |||||
| |||||
ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה (באיטלקית: Vittorio Emanuele III; 11 בנובמבר 1869 - 28 בדצמבר 1947) היה מלך איטליה בין 1900–1946, וכן כונה קיסר אתיופיה בין 1936 ל-1943 ומלך אלבניה בין 1939–1943. בימי שלטונו הארוכים ידעה איטליה שתי מלחמות עולם, את עליית הפאשיזם ושלטון מוסוליני, את נפילת הפאשיזם וכיבושה של איטליה על ידי הגרמנים ולאחר מכן על ידי בעלות הברית.
ביוגרפיה
עלייתו לשלטון
ויטוריו אמנואלה השלישי היה בנם היחיד של אומברטו הראשון, מלך איטליה, ומרגריטה מסבויה, בתו של דוכס ג'נובה. עם מות אביו מידי מתנקש אנרכיסט בעת ביקור בעיר מונזה, ב-29 ביולי 1900, עלה ויטוריו אמנואלה לכס המלוכה.
מאביו קיבל את העצה כי "זכור שכל שאתה זקוק לו על מנת למלוך באיטליה הוא לדעת לחתום את שמך, לקרוא בעיתון, ולעלות על סוס". שנותיו הראשונות בתפקידו הראו כי, על פי הסטנדרטים של בית סבויה לו היה שייך, היה ויטוריו אמנואלה מסור לרעיון המלוכה החוקתית, ועל אף הנסיבות הטראגיות בהן נרצח אביו, לא פגע בזכויות האזרח.
מלחמת העולם הראשונה
כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה שמרה איטליה בתחילה על נייטרליות, אולם בשנת 1915 חתמה איטליה על בריתות חשאיות בהן התחייבה להיכנס למלחמה לצד מדינות ההסכמה. רוב העם האיטלקי התנגד לכניסה למלחמה, ובית הנבחרים האיטלקי הכריח את ראש הממשלה אנטוניו סלנדרה להתפטר. ויטוריו אמנואלה סירב לקבל את התפטרות סלנדרה, והחליט בעצמו על הכניסה למלחמה, על פי זכותו החוקתית. איטליה נכנסה למלחמה כשצבאה אינו מוכן, והמנגנון הממשלתי שלה נגוע בשחיתות. על אף שהצטרפו לצד המנצח, סבלו מספר תבוסות, ותבוסה מכאיבה במיוחד בקרב קפורטו. לאחר המלחמה נכנסה איטליה למשבר כלכלי. הדעה הרווחת, בה נקט אף המלך, הייתה כי הממשלה האיטלקית היא מושחתת ואינה יעילה, וכי בכך נעוצה הסיבה להישגים הירודים במלחמה, כמו גם למשבר הכלכלי בעקבותיה.
עליית הפאשיזם
המשבר הכלכלי הביא לתסיסה במעמד הפועלים האיטלקי, ובניטו מוסוליני, מנהיג המפלגה הפאשיסטית ניצל את חוסר היציבות, ותפס את השלטון במצעד על רומא, סידרה של מהומות ומצעדים שערכו חברי הארגון הפאשיסטי "החולצות השחורות" באוקטובר 1922. ראש הממשלה לואיג'י פקטה וחברי ממשלתו ניסו להכריז על מצב חירום ועל משטר צבאי, אך המלך סירב לחתום על הצו. המלך טען כי אין ביד הצבא למנוע את השתלטות הפאשיסטים על רומא (על אף שעדויות מפקדי הצבא, וחומר ארכיוני ששרד סותרים טענה זו). לבסוף הורה למפקד הצבא לאפשר את כניסת אנשי "החולצות השחורות" לרומא. צעד זה הביא להתפטרותו של פקטה, ולמינויו של מוסוליני לראש הממשלה, ב-31 באוקטובר 1922.
ויטוריו אמנואלה והפאשיזם
עם תחילת השלטון הפאשיסטי סירב המלך לפעול כנגד הפרות זכויות האדם והפרות החוקה שליוו את משטרו, כולל מעורבותו של מוסוליני ברצח המנהיג השמאלי ג'אקומו מאטיאוטי בשנת 1924, שהביאה לסערה שהייתה קרובה להפיל את המשטר הפאשיסטי עוד בראשיתו. יש הרואים במחדליו בתקופה זו משום סימן לחוש שיפוט גרוע, ורגשות אנטי דמוקרטיים. אחרים טענו כי ראה בפאשיזם את הצד החיובי - היציבות השלטונית שהגיעה לאחר תקופה ארוכה של ממשלות כושלות המתחלפות במהירות, מניעת עליית השמאל הקיצוני לשלטון, האפשרות שאיטליה תהפוך למדינה בעלת חשיבות באירופה ובעולם. פנים אלו של הפאשיזם הביאו לו אהדה בקרב רבים באיטליה, וודאי שהמלך היה שותף לרגשות אלו.
העובדה כי מוסוליני נמנע מלפגוע במעמדו המיוחד של בית המלוכה, ועל אף שמשטרו פיתח סממנים של משטר טוטליטרי, חד מפלגתי, שכלל פולחן אישיות של "הדוצ'ה" מוסוליני, עדיין נשמרה מראית העין לפיה מתקיימת החוקה ובה ראש הממשלה כפוף באופן פורמלי למלך, ודאי שתרמה לכך שהמלך נמנע מלפעול כנגד הפאשיזם.
גם בזמן השלטון הפשיסטי, שטיפח את פולחן האישיות של "הדוצ'ה" מוסוליני, נהנתה המונרכיה האיטלקית מיחס של כבוד ומתמיכה עממית. עד לאמצע שנות הארבעים נפתחו יומני הקולנוע בתמונתם של ויטוריו אמנואלה ואשתו, שהביאה למחיאות כפיים באולמות. עם זאת, במהלך התקופה, החליט ויטוריו אמנואלה כמה החלטות שהתגלו כהרסניות ושגויות. בין החלטות אלו היו קבלת כתר אתיופיה, שכיבושה על ידי איטליה במלחמה בה נעשה שימוש בלוחמה כימית זכה לגינוי בעולם, והביא ליציאת המלך היילה סלאסי לגלות.
יחסו ליהודים
בשנת 1887 ביקר כנסיך בירושלים והתקבל בכבוד רב על ידי בני הקהילה היהודית בעיר.[1] בתחילת כהונתו, ב-1902, מונה הגנרל ג'וזפה אוטולנגי, כשר המלחמה, והיה ליהודי הראשון שמונה כשר.
רופאו הפרטי היה פרופ' שמואל סירני, (1870-1944) אביו של הצנחן אנצו סירני.[2]
שתיקתו של המלך כאשר החלה איטליה, בלחצו של היטלר לקבל חוקים אנטישמים, שחשפו את נתיניו היהודים לרדיפות ולבסוף להשמדה, נתונה לביקורת חריפה. באופן פרטי התלונן המלך על החקיקה האנטישמית בפני מוסוליני, אך לא נקט בצעדים נוספים. קבלת החוקים סתרה את שבועתו של ויטוריו אמנואלה עם כניסתו לתפקידו, ואת שבועתו לחוקה האיטלקית. איטלקים רבים סיכנו את חייהם על מנת להציל את בני ארצם היהודים, דבר שהבליט את מחדליו של המלך. המלך הובל, יחד עם מוסוליני, אל הברית עם היטלר שהובילה את צבאו לאבדון, את מדינתו לכיבוש בידי זרים, את עמו למלחמת אזרחים[דרושה הבהרה], ואת נתיניו היהודים להשמדה.[דרוש מקור: הפסקה נראית כמחקר מקורי, אם היא מסתמכת על מקור יש להביאו כאסמכתא]
ביקורו בלוב
ב-18 באפריל 1928 ביקר אמנואלה יחד עם אשתו אלנה ובנותיו מריה וג’ובאנה בטריפולי שבלוב. בטריפולי קיבלו את פניו אזרחים רבים ותלמידי בתי הספר, ולכבודו נערך מסדר צבאי, שבסופו נפגש עם נכבדי העיר, ובהם גם נציגי הקהילה היהודית והרב יצחק חי בוכבזה. בימים שלאחר מכן, ב-19 ועד ה-21 באפריל, סייר אמנואלה בעיירות הקטנות מסביב לטריפולי, שם נערכו לו גם כן קבלות פנים. ב-22 באפריל אחר הצהריים, ביקר אמנואלה בטריפולי העתיקה, במסגדים ובכנסיות. בביקורו בקהילה היהודית ובבית הכנסת המקומי, נערכה לכבודו קבלת פנים על ידי נכבדי הקהילה ובראשם הרב יצחק חי בוכבזה[3].
הדחת מוסוליני ותוצאותיה
מלחמת העולם השנייה הביאה למפנה ביחסם של האיטלקים, והמלך בראשם, אל מוסוליני. לאחר התבוסות שהביאו עמן השנים 1942 ו-1943, כאשר המלחמה הלכה והתקרבה אל אדמת איטליה, וכאשר בעלות הברית פלשו לסיציליה, במעשה שנראה כהכנה לפלישה לאיטליה עצמה, יזמה קבוצת מנהיגים פאשיסטים את הדחתו של מוסוליני. שר החוץ לשעבר, דינו גראנדי, העלה במועצה הפאשיסטית העליונה הצעה לפיה יודח מוסוליני מכל תפקידיו. לאחר דיון מרתוני התקבלה ההצעה, ב-25 ביולי 1943. למחרת היום זימן ויטוריו אמנואלה השלישי את "הדוצ'ה" לארמונו, הודיע לו כי הוא מפוטר מכל תפקידיו, והחליפו בתפקיד ראש הממשלה במרשל פייטרו באדוליו. לאחר מכן הודיע כי הוא מסיר את הכינויים "קיסר אתיופיה" ו"מלך אלבניה".
הדחתו של מוסוליני פתחה סדרת אירועים שהובילה לאובדן עצמאותה של איטליה, ושלמותה כמדינה ריבונית. הגרמנים פלשו לאיטליה מצפון, סיפחו חלקים ממנה, והקימו בצפונה ממשלת בובות בשם "הרפובליקה של סאלו" בה שלט מוסוליני. אל הדרום פלשו בעלות הברית, שטיפחו אלמנטים איטלקיים אנטי פאשיסטיים, ובאופן פורמלי תמכו בממשלת באדוליו, אך לאחר זמן מה החליפו את באדוליו עצמו ואת שריו באנשים שהתנגדו לפאשיזם מלכתחילה. הצבא האיטלקי פוזר, למעשה, ולא ניסה למנוע את פלישת הגרמנים מהצפון או את נחיתות בעלות הברית בדרום. ב-8 בספטמבר 1943, עם התקרבות הגרמנים לרומא נמלט ויטוריו אמנואלה לברינדיזי.[4]
במצב שנוצר העדיף ויטוריו אמנואלה השלישי לוותר על סמכויותיו, והעבירן לבנו, אומברטו השני. ביוני 1944, לאחר שחרורה של רומא בידי בעלות הברית, ויתר על שארית סמכויותיו ותאריו. לאחר סיום המלחמה הוחלט על משאל עם שיקבע האם תישאר איטליה ממלכה, או שתהפוך לרפובליקה. ב-9 במאי 1946 התפטר המלך באופן רשמי, על מנת לחזק את סיכויי בנו במשאל העם. עם זאת 54% מן הבוחרים החליטו כי על איטליה להפוך לרפובליקה. ובית סבויה נאלץ לעזוב את הארץ.
ויטוריו אמנואלה בחר במצרים כמקום מושבו. ב-1947 מת באלכסנדריה, ונטמן שם. בדצמבר 2017 הועברה גופתו לאיטליה וב- 17 בדצמבר 2017 נקבר בכנסייה בויקופורטה בפיימונטה לצד אשתו אלנה שגופתה הועברה לשם יומיים לפני כן מצרפת. נשיאת הקהילה היהודית האיטלקית נעמי די-סניי התייחסה להשבת גופתו לאיטליה כ"מטרידה מאד".[5]
משפחתו
ב-1896 נישא ויטוריו אמנואלה לאלנה, נסיכת מונטנגרו, בתו של ניקולא הראשון, מלך מונטנגרו. הנישואין עם בת מלך מונטנגרו, שלא הייתה קתולית, אם כי המירה דתה אחרי נישואיה, נועדו למנוע ניוון הגזע שבאה לידי ביטוי בויטוריו אמנואלה השלישי שנולד מנישואי קרובים.[6]
ילדי הזוג הם:
- הנסיכה יולנדה מרגריטה מסבויה (1901–1986) שנישאה לג'ורג'יו קרלו קאלבי, הרוזן מברגולו.
- מפאלדה, נסיכת סבויה (1902–1944) שנישאה לפיליפ, רוזן הסן. מצאה את מותה בהפצצת מחנה הריכוז בוכנוואלד בו שהתה במעצר.
- אומברטו השני, מלך איטליה (1904–1983) שנישא למארי ז'וזה, מלכת איטליה.
- ג'ובאנה מאיטליה, מלכת בולגריה (1907–2000) שנישאה לבוריס השלישי, מלך בולגריה.
- מריה פרנצ'סקה, נסיכת סבויה (1914–2001) שנישאה ללואיג'י, נסיך בורבון-פארמה.
תארים של כתר איטליה
ויטוריו אמנואלה השלישי, בחסד הקל וברצון האומה, מלך איטליה, מלך סרדיניה, קפריסין, ירושלים, ארמניה, דוכס סבויה, רוזן מוריאנה, מרקיז (האימפריה הרומית ה"קדושה") באיטליה; נסיך פיאמונטה, קריניינו, אונליה, פוירינו, טרינו; נסיך וויקאר נצחי של האימפריה הרומית ה"קדושה"; נסיך קרמניולה, מונטמליאן עם ארבין ופרנצ'ין, נסיך בייליף של דוכסות אאוסטה, נסיך קיירי, דרונרו, קרשנטינו, ריבה דה קיירי, ובאנה, בוסקה, בנה, ברה, דוכס ג'נובה, מונפראטו, אאוסטה, קיאבלזה, ג'נבזה, פיאצ'נזה, מרקיז סלוצו (סלוצ'ס), איווראה, סוסה, של מארו, אוריסטאנו, צ'זנה, סבונה, טרנטסיה, בורגומאנרו, קורג'ו, קאזל, ריבולי, פיאנצה, גובונה, סאלוסולה, רקוניג'י מעל טג'רונה, מיליאברונה ומוטורונה, קאבאלר מג'ורה, מארנה, מודאנה ולנזלבור, ליבורנו פראריס, סנטיה, אליה, צ'נטלו ודמונטה, דסאנה, גמה, ויגונה, רוזן בארג'ה, וילפרנקה, ז'נבה, ניס, טנדה, רומונט, אסטי, אלסנדריה, של גוצ'אנו, נוברה, טורטונה, בוביו, סווסון, סנט'אנתיוכו, פולנזו, רוקאברונה, טריצ'רו, באירו, אוזניה, של אפרטול, ברון וו ופאוצ'יניי, ורצ'לי, גביר פינרולו, של לומלינה, של ולה ססיה, של מרקיזות סבה, על-גביר מונקו, רוקאברונה ואחת עשרה שתים-עשריות של מנטון, פטריק אציל ונציה, פטריק פררה.
מידע נוסף
ויטוריו אמנואלה היה ידוע גם בשל חיבתו לנומיסמטיקה והיה אחראי להוצאת קובץ שמנה את כל המטבעות שהוטבעו באיטליה מימי האימפריה הרומית ועד לימיו.
אילן יוחסין
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ נכתב ופורסם שיר לכבודו, אשר הוגש לו מאת רבני ירושלים בחוברת מעוטרת זהב, כתובה עברית ואיטלקית. בקובץ שירי יואל משה סלומון בעריכת פנחס גרייבסקי.
- ^ פרופ' נסים לוי, יעל לוי, "רופאיה של ארץ-ישראל 1799–1948", הוצאת איתי בחור, מרץ 2012, ערך: סירני שמואל פרופ', עמוד 313
- ^ אליהו בחבוט, לבקורו של מלךְ איטליה בטריפולי, דואר היום, 13 במאי 1928
- ^
סביונה מאנה, 70 שנה לאחר מותו, קבורתו של מלך איטליה שתמך בפשיסטים מעוררת זעם במדינה, באתר הארץ, 18 בדצמבר 2017
- ^ "Vittorio Emanuele III tumulato a Vicoforte. Il monarca riposerà accanto alla regina Elena". LaStampa.it (באיטלקית). נבדק ב-2017-12-17.
- ^ פרופ' מיכאל הרסגור סיפר על כך בשיחה עם ליעד מודריק (שעה היסטורית, על בניטו מוסוליני ואיטליה הפשיסטית, 20 אוגוסט 2007), מתוך שיחה שהייתה לו עם בנו של ויטוריו, אומברטו השני, בשנת 1974
.svg){kind=link}
| הקודם: היילה סלאסי |
קיסר אתיופיה תחת הכיבוש האיטלקי 1936–1941 |
הבא: היילה סלאסי |
- דפים עם קישורים שבורים לקבצים
- המכלול: ערכים הדורשים הבהרה
- ילידי 1869
- אבירי מסדר גיזת הזהב
- אישים באיטליה בתקופת הפשיזם
- מלכי איטליה
- מרשלים איטלקים
- קיסרי אתיופיה
- מסדר הבירית: אבירים וגבירות זרים
- פוליטיקאים איטלקים במלחמת העולם הראשונה
- בית סבויה
- אבירי מסדר העיט השחור
- מונרכים שוויתרו על כסאם
- עולים לרגל לירושלים
- מלכים אפריקאים
- ארץ ישראל: ביקורי מלכים ונסיכים
- אבירי מסדר מלטה
- אבירי מסדר הפיל
- נפטרים ב-1947