ויליאם הזליט

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ויליאם הזליט
הזליט, דיוקן עצמי משנת 1802
הזליט, דיוקן עצמי משנת 1802
צאצאים ויליאם הזליט

ויליאם הזליט (באנגלית: William Hazlitt;‏ 10 באפריל 1778 – 18 בספטמבר 1830) היה מסאי, מבקר ספרות ואמנות, עיתונאי, פילוסוף וצייר אנגלי.[1] נחשב לאחד מגדולי המסאים והמבקרים בשפה האנגלית.

ראשית חייו, משפחתו והשכלה

הזליט נולד במיידסטון (אנ') שבמחוז קנט באנגליה, בנם של ויליאם הזליט האב וגרייס מבית לופטוס. אביו נולד באירלנד למשפחה של סוחרים, והוא הוכשר באוניברסיטת גלאזגו לכמורה בכנסייה הפרסביטריאנית. באוניברסיטה הוא למד תחת השגחתו של אדם סמית. לאחר שסיים את לימודיו וקיבל תואר מוסמך, הפך האב לאוניטריאני. הוא מונה כאיש כנסייה והחל לנדוד בעקבות העבודה באנגליה. בקיימברידג'שייר הוא פגש את גרייס, גם היא בת למשפחה של סוחרים שכפרו בכנסייה הממוסדת, והם נישאו. משם הם המשיכו לגלוסטרשייר ומשם למיידסטון. מלבד ויליאם הזליט הצעיר, נולדו להוריו עוד שישה ילדים, אך רק שלושה - ג'ון, פגי וויליאם - שרדו את ינקותם. ויליאם היה הצעיר מבין השלושה.[2]

ויליאם הזליט האב הפך לדמות מוכרת. דעותיו בנושאים פוליטיים ותאולוגיים היו רדיקליות יחסית. הוא פרסם מספר חיבורים ונפגש עם דמויות בולטות, כגון ריצ'רד פרייס (אנ'), ג'וזף פריסטלי ובנג'מין פרנקלין. ב-1780 נאלצה המשפחה לעזוב את מיידסטון בגלל קרע בקהילה האוניטריאנית בעיר, שנוצר בין השאר בעקבות התמיכה המוצהרת של הזליט האב במהפכנים האמריקאים. הם עברו לאירלנד, ובשנת 1783 החליט האב להגר עם משפחתו לארצות הברית. האב הטיף בניו ג'רזי ופילדלפיה, והוא היה משמעותי בהקמת הכנסייה האוניטריאנית הראשונה בבוסטון, אבל הוא לא מצא משרה קבועה, והמשפחה חזרה לאנגליה.[2]

התחלתי את חיי יחד עם המהפכה הצרפתית, והספקתי, לצערי!, לראות את סופה. אבל לא צפיתי את התוצאה הזו. השמש שלי זרחה עם השחר הראשון של החירות ולא שיערתי כמה מוקדם חייבות שתיהן לשקוע. הדחף החדש ללהיטות, אשר ניתן לשכלם של אנשים, העניק זוהר וחום נעים לשלי; היינו חזקים יחד במירוץ, ולא חלמתי כלל שלפני שתשקע שמשי שלי, תהפוך שמש החירות לדם, או תשקע שוב בליל העריצות. מאז, אני מודה, הפסקתי לחשוב על עצמי כצעיר, כי עם זאת נפלה תקוותי.

המקור באנגלית
I started in life with the French Revolution, and I have lived, alas! to see the end of it. But I did not foresee this result. My sun arose with the first dawn of liberty and I did not think how soon both must set. The new impulse to ardour given to men's minds imparted a congenial warmth and glow to mine; we were strong to run a race together, and I little dreamed that long before mine was set, the sun of liberty would turn to blood, or set once more in the night of despotism. Since then I confess, I have no longer felt myself young, for with that my hopes fell.
— הזליט, על התחושה של אי-המוסריות בנעורים
בית משפחת הזליט בוום (Wem).

בשנת 1787 התיישבה המשפחה בוום (Wem) שבמחוז שרופשייר. אחיו של ויליאם, ג'ון, עבר ללונדון, שם הוא החל להתמחות בציור תחת ההשגחה של הצייר ג'ושוע ריינולדס. בהמשך הוא היה לצייר דיוקנאות ומיניאטורות מצליח. ויליאם עצמו חונך על ידי אביו, שהיה מורה קפדן ודרש מבנו השקעה רבה. אחותו, פגי, שעל חיי המשפחה ניתן ללמוד מיומנה, כתבה שוויליאם "התחיל בשגרת עבודה ברצינות ובאינטנסיביות כה רבה שזה כמעט עלה לו בחייו". הלימודים האינטנסיביים דרדרו את מצב רוחו, וחוקרים מאמינים שגם בריאותו הידרדרה בעקבות זאת. הוא פיתח בעיות בבטן, ככל הנראה כיב פפטי, שהשפיעו עליו לשארית חייו.[3]

בשנת 1789 פרצה המהפכה הצרפתית. כמו רבים שהשתייכו לזרמים הנוצרים הלא-קונפורמיסטיים, הזליט האב תמך במהפכנים, וכך גם הבן. במאמר מ-1827 הוא כתב שעם המהפכה החלו חייו ועם כישלונה תמו נעוריו ותקוותו:[4]

בשנת 1790 יצא הזליט למספר חודשים אצל מכרה של המשפחה בליברפול, ושם הוא צפה לראשונה בתיאטרון (עיבוד למחזה של אפרה בן), חוויה שהותירה בו רושם רב. באותו הזמן, החרדה בבריטניה לגבי המהפכה הצרפתית והמתקפות על תומכיה הבריטים העמיקו את העניין שגילה הזליט בפוליטיקה. בקיץ 1791, לאחר שג'וזף פריסטלי, חברו של האב, הותקף במהומות, והעיתון Shrewsbury Chronicle פרסם מאמר בגנותו, פרסם הזליט בן ה-13 את המאמר הקצר הראשון שלו, מכתב לעורך בו הוא כתב ש"רדיפה דתית היא הקללה של כל הדתות; והחברים של הרדיפה הם האויבים הגרועים ביותר שיש לכל דת; ומכל האופנים של רדיפה, הוצאת דיבה היא הגרועה ביותר".[5][6]

ויליאם הזליט בגיל 13, דיוקן מיניאטורי מאת ג'ון הזליט, אחיו.

ימי הקולג'

בשנת 1793 יצא הזליט בן ה-15 ללימודים בקולג' ברובע האקני בלונדון.[7] שתי האוניברסיטאות היחידות באנגליה, אוקספורד וWilliam Hazlitt House Wem.jpgקיימברידג' חייבו את הסטודנטים להצהיר על נאמנותם לכנסייה האנגליקנית, כך שהן לא היו אופציה עבורו. הקולג' בהאקני הוקם על ידי ריצ'רד פרייס ואוניטריאנים אחרים, והוא נועד להכשרה של אוניטריאנים צעירים לתפקידים בכנסייה. הקולג' הציע לסטודנטים תוכנית לימודים רחבה יותר וליברלית יותר מהאוניברסיטאות, שהדגישו עדיין לימודי שפות קלאסיות ולמדנות סכולסטית.[2] הזליט עצמו סלד מההשכלה הנהוגה באוניברסיטאות; ב-1822 הוא כתב תחת הכותרת "על הבורות של המלומדים": "תוכלו לשמוע יותר דברים טובים מחוץ לכרכרת נוסעים בדרך מלונדון לאוקספורד, מאשר אם הייתם מעבירים שנים-עשר חודשים עם הסטודנטים או ראשי הקולג'ים של האוניברסיטה המפורסמת הזו".[8]

על אף שמטרת הקולג' הייתה להכשיר צעירים לכמורה, המורים עודדו את הסטודנטים לקרוא יצירות חילוניות. הזליט קרא, לדוגמה, חיבורים של דייוויד יום ושל ויליאם גודווין, הרדיקל והאתאיסט. מעבר ללימודים עצמם, החיים בלונדון הרחיבו את אופקיו. הוא החל ללכת לתיאטרון ופגש את גודווין עצמו, שהיה חבר של אחיו. חוויות שונות הרחיק את הזליט מהדת, וב-1795, לאכזבתו המרה של אביו, הוא החליט שלא להמשיך בלימודים ובנתיב שהותווה לו מילדותו לכמורה.[9]

הקולג' החדש לצעירים אוניטריאנים בהאקני, לונדון, 1786.

לפי ג'ון קיניירד, בשלב זה נטש הזליט לחלוטין, לא רק את השאיפה לכמורה, אלא גם את עקרונות התאולוגיה האוניטריאנית;[10] עם זאת, הוא מעולם לא הכריז בפומבי על אובדן אמונתו הדתית, ונותרה בו הערכה לבדלנים הדתיים. במסה שכתב מאוחר יותר, "על השפעת החצר", הוא כתב בהערכה על דמותו של הבדלן (dissenter), כאדם הגון, נאמן למצפונו, לחוק, לאמת ולחירות: "הבדלן אינו משנה את רגשותיו עם העונות; הוא אינו מתאים את מצפונו לנוחותו... הוא לא מוותר על עקרונותיו משום שהם אינם אופנתיים, ולפיכך אין לסמוך עליו. הוא מדבר בבוטות וכנות, לפיכך הוא מפריע בסתר לשלום, קונספירטור אפל כנגד המדינה. היפוכו של דבר, הפלגים [הבדלנים] השונים במדינה זו הינם, או היו, התומכים היציבים ביותר של חירויותיה וחוקיה: הם בלמים ומחסומים נגד ההסתננות החתרנית או המוצהרת של הכוח השרירותי... קשה זה לכל אדם שלא נולד וגדל כבדלן להיות פוליטיקאי הגון".[11] מאידך, במכתב שכתב לבנו ב-1822 הוא הביע ביקורת על הסגירות של הבדלנים ודעותיהם הקדומות כלפי אחרים: "היה זה אולי חוסר המזל שלי לגדול עם הבדלנים, שמביטים בעין צרה מידי על אחרים... מהיותם מוקעים בעצמם, הם לומדים להוקיע אחרים... הוּלַּכְתִּי שולל להביט על אלה שלא השתייכו לקבוצה של 'בדלנים רציונלים' כלא ראויים כלל להיקרא יצורים תבוניים".[12][13]

על אף שהזליט פרש מוקדם מלימודיו, השנים שלאחר מכן היו פורות מבחינת היכורותו עם העולם האינטלקטואלי ויצירות תרבות. הוא חזר למשך תקופה קצרה לבית אביו בוום ולאחר מכן התיישב בבית אחיו בלונדון. שם, הוא קרא לראשונה מסה של אדמונד ברק (Letter to a Noble Lord), שאת סגנונו הוא העריץ, גם אם לא את דעותיו; רומנים צרפתיים, ביניהם "ז'ולי, או אלואיז החדשה" של ז'אן-ז'אק רוסו, שאותו הוא העריץ; ופגש את מרי וולסטונקראפט ואת המשורר ג'וזף פאוסֵט, שכתיבתו השאירה עליו חותם עמוק.[14]

פגישה עם המשוררים

בינואר 1798 הגיע המשורר והפילוסוף סמואל קולרידג' לשרוסברי, כדי לדרוש בקפלה האוניטריאנית המקומית. הזליט שמע על האירוע, והחליט לצעוד בכפור מבית אביו, מרחק עשרה מיל, כדי לשמוע את המשורר. על המפגש בין השניים ועל החותם שהוא השאיר אצל הזליט, ידוע ממסה שכתב כרבע מאה לאחר מכן, "ההיכרות הראשונה שלי עם המשוררים".[15] "כשלעצמי", כתב הזליט על הדרשה, "לא הייתי יכול להתענג יותר אילו שמעתי את מוזיקת הסְפֵרוֹת השמיימית. שירה ופילוסופיה נפגשו יחד. אמת ועילוי חבקו, תחת העין והאישור של הדת".[16]

מספר ימים מאוחר יותר הגיע קולרידג' לבית האב והזמין את הזליט לבקר אותו בביתו בנת'ר סטואי שבסאמרסט. הזליט נענה להזמנה, ובמאי 1798 יצא למסע רגלי של שבוע לעבר ביתו של קולרידג'. מעט אחרי שהגיע, הצטרף גם ויליאם וורדסוורת' (אחותו דורותי כבר הייתה שם) והם שהו יחד למשך שלושה שבועות. קולרידג' קרא להזליט פואמות של וורדסוורת' מתוך "בלדות ליריות" - קובץ השירים שבישר את תחילת התנועה הרומנטית בבריטניה, ואשר היה עדיין בדפוס. הזליט תיאר את המפגש עם השירה הזו כמפגש עם עולם יצירתי חדש: "הרגשתי את הכוח העמוק ואת הפאתוס שהפכו מאז למזוהים המחבר הזה; והתחושה של סגנון חדש ורוח חדשה בשירה השתלטה עלי. היה בזה משהו מהאפקט שעולה מהפיכה של אדמה טרייה, או מהנשימה המבורכת הראשונה של האביב".[17] עם זאת, הזליט לא התמלא רק בהערצה. הוא התלהב משירת יורד-הים הישיש, אחד משיריו המפורסמים ביותר של קולרידג', אבל כשקולרידג' הקריא לו את השורות הראשונות של קובלא חאן הזליט לא הבין דבר (בהמשך כתב הזליט את הביקורת השלילית הראשונה על הפואמה, בה הוא טען שקולרידג' הוכיח שהוא "יכול לכתוב שירת נונסנס יותר טוב מכל אדם אחר באנגלית"). עם וורדסוורת' נכנס הזליט לוויכוח פילוסופי, מאחר שלא השתכנע מהתאוריה המטאפיזית של המשורר. וורדסוורת' הגיב לוויכוח בהמשך בשתי פואמות סרדוניות, "Expostulation and Reply" ו-"The Tables Turned".[18]

על אף שהזליט חלק על המשוררים בעניינים רבים, להיכרותו עם קולרידג' ווורדסוורת' הייתה השפעה מכרעת על התפתחותו האינטלקטואלית. לדבריו, "את זה שההבנה שלי לא נשארה סתומה וגסה, או שלאורך זמן היא מצאה שפה לבטא את עצמה, אני חייב לקולרידג'".[19] לפי דנקן וו, המפגש עם המשוררים היה "הניסיון המכונן בחייו".[20]

יצירות ראשונות: ציור ופילוסופיה

פילוסופיה: מסה על עקרונות הפעולה האנושית

ויליאם הזליט, דיוקן מאת אחיו, ג'ון הזליט.

דרך קריאה בכתבים של הובס, לוק, הרטלי (אנ'), הלווטיוס, רוסו ואחרים, הגיע הזליט למה שכשלושה עשורים מאוחר יותר הוא כינה בצניעות "תגלית מטאפיזית, הנתמכת על ידי שרשרת רציפה וקפדנית של נימוקים, עדינה ומקורית כמעט ככל דבר שניתן למצוא אצל יום או ברקלי".[21] על ניסוח תגלית זו עמל הזליט במשך מספר שנים, החל מימיו בהאקני, ולבסוף פרסמהּ בעילום שם בשנת 1805 כ"מסה על עקרונות הפעולה האנושית" (An Essay on the Principles of Human Action). עיקרה של התגלית היא הטענה ש"השכל האנושי הוא חסר פניות מטבעו, או שמטבעו הוא בעל אינטרס ברווחה של אחרים, באותה הדרך, ומאותם המניעים, שבשלם אנו מונעים לרדוף אחר האינטרס של עצמנו".[22] באמצעות טיעון זה קיווה הזליט לסתור את הטענה שהפעולה האנושית מונעת, לפני הכל, מאינטרס עצמי - טענה שלהבנתו פושה בפילוסופיה המודרנית.

הזליט מתחיל את המסה בהבחנה בין אובייקטים שבהם השכל מעוניין לפי מיקומם בזמן: עבר, הווה ועתיד. היות שהעבר וההווה אינם ניתנים לשינוי, רק העניין של האדם בעתיד קשור לפעולתו הרצונית ולהיותו סוכן (אנ') מוסרי.[22][23] פילוסופים שמאמינים שהאדם אנוכי מטבעו (ובכלל זאת, אלה שדוגלים באגואיזם אתי, הדוניזם או תועלתנות) מניחים עיקרון זה - עיקרון האהבה העצמית - כמובן מאליו, ומנמקים זאת בטענה שהאדם, מטבעו, מגיב לרשמים המיידיים של כאב ועונג שמתעוררים בשכלו. רשמים אלה מעצבים את זהותנו ואת התפיסות המוסריות של האדם לגבי טוב ורוע. לפי גישה זו, כותב הזליט, "הטוב הוא מושג יחסי אך ורק לאדם שנהנה ממנו" ו"יהיה זה עקר לצפות שאהבה או אושר או טוב יניעו אדם לוותר האינטרס של עצמו, כפי שיהיה עקר לנסות להקל על צמאון קשה על ידי מתן מי שתייה לאדם אחר".[24] אלא שגישה זו, על פי הזליט, נטועה בהנחה השגויה שקיים עצמי (אנ') יציב ורציף בזמן, ושהעניין (אינטרס) של האדם בעתיד של עצמו ושל אחרים מתעצב באותו האופן שבו מתעצב העניין בעבר ובהווה.[25] הטיעון המרכזי של הזליט סותר את ההנחה הזו ומציב את הדמיון ככישור השכלי שמתווך את היחס של האדם לעתיד:

מה שהוא עתיד, שעדיין לא קיים, לא יכול, בעצמו, לעורר אינטרס כלשהו, או לפעול על השכל בדרך כלשהי, אלא באמצעות הדמיון. המניע המיידי והראשוני, או הדחף שמכווין את השכל לרצות דבר כלשהו, חייב לפיכך, בכל המקרים, להיות תלוי באידיאה שנהגית על ידי הדמיון, ובאידיאה זו בלבד. שכן הדבר עצמו אינו ישות.

המקור באנגלית
But that which is future, which does not yet exist can excite no interest in itself, nor act upon the mind in any way but by means of the imagination. The direct primary motive, or impulse which determines the mind to the volition of any thing, must therefore in all cases depend on the idea of that thing as conceived of by the imagination, and on the idea solely. For the thing itself is non-entity.
— מסה על עקרונות הפעולה האנושית, עמ' 22

טענה זו מובילה את הזליט למסקנה שהאינטרס שלנו לגבי העתיד של עצמנו הוא תמיד תוצר של הדמיון; ומסקנה זו נכונה גם לגבי כל התחושות והאינטרסים שיש לאדם כלפי אחרים. היות שאין לנו גישה ישירה לרשמים של אנשים אחרים, כאשר אנחנו פועלים ביחס לאחרים הרצון שלנו והפעולות שלנו כלפיהם מתווכות תמיד על ידי הדמיון. במובן זה, אין הבדל בין אינטרס-עצמי לבין אינטרס כללי או כלפי אחרים.[26]

הזליט מניח, בנוסף, שהאידיאות של "הטוב" או "הרע" יכולות בעצמן לעורר תשוקה או רתיעה. מה שמניע אדם לעשות טוב, הוא לא התגובה הפיזית לרושם המיידי שדבר מה יוצר בהווה, אלא הדימוי של הטוב בשכלנו.[27] הדמיון של הטוב הוא שגורם לנו לא להיות אדישים (indifferent) לגבי התוצאות של פעולותינו. אך אנו חסרי פניות (disinterested), במובן שהאובייקט של הפעולות המוסריות שלנו הוא האידיאה המדומיינת של הטוב, ולא רשמי הכאב או העונג הממשיים שלנו או של אחרים. "במובן זה אהבה-עצמית היא במקורה חסרת פניות לחלוטין",[28] ואנו מונעים להיטיב עם עצמנו באותו האופן שבו אנו מונעים להיטיב עם אחרים.

המשמעות של מסקנה זו אינה שהאדם נוטה מטבעו להיטיב תמיד עם אחרים, אלא (בדומה לטיעון של יום) שהאדם נוהג באנוכיות כשהוא אינו מורגל לפתח סימפתיה כלפי אחרים ולדמיין את האינטרס של אחרים. לדוגמה, לפי הזליט, ילדים צעירים נוטים לאנוכיות, לא משום שהם פועלים על פי עיקרון של אהבה-עצמית אקסקלוסיבית, אלא משום שהם אינם מורגלים ואינם יודעים כיצד לדמיין את הטוב של אחרים. מכאן שהאדם אינו אגואיסט או זולתני מטבעו. הרגלים וטיפוח של הנטייה הטבעית לסימפתיה יכולים להביא להתנהגות זולתנית יותר, כשם שהרגלים אחרים יביאו להתנהגות אנוכית.[29][30]

הזליט סיים לכתוב את המסה בסוף 1803 או תחילת 1804, והיא פורסמה בדפוס בשנת 1805. על אף שהמסה לא זכתה להצלחה, ומעטים קראו אותה, הרעיונות שהוא הביע בה נשארו מרכזיים בכתיבה של הזליט בהמשך חייו. מייד לאחר צאת המסה לאור היא זכתה לביקורות מזלזלות בעיתונות, אך בהמשך המאה ה-19 מספר מבקרים הגיבו למסה יותר בחיוב. בשנת 1933 פרסמה אליזבת שניידר את הספר הראשון שהוקדש כולו ליצירה של הזליט, ובחלקו התייחס למסה כבסיס לתפיסה האסתטית של הזליט; ובהמשך המאה ה-20 זכתה המסה לתשומת לב רבה יותר.[31]

ציור

דיוקן של צ'ארלס לאמב מאת ויליאם הזליט, 1804.

בשנת 1798 החל הזליט להתעניין בציור כמקצוע. אחיו, ג'ון, היה צייר מצליח, בעיקר של דיוקנאות מיניאטוריים. הזליט ביקר בתערוכות בלונדון, והתרשם במיוחד מתערוכה שהציגה ציורים מאוסף אורלאנס (אנ'). במסה שכתב מאוחר יותר הוא תיאר את ההשפעה שהייתה לתערוכה זו עליו ועל סגנונו: "החניכה הראשונה שלי למסתורין של אומנות [הציור] הייתה בגלריה אורליאנס: היה זה שם שעיצבתי את טעמי, כפי שהוא; כך שאני שאני שייך, ללא תקנה, לאסכולה הישנה של הציור... תחושה חדשה השתלטה עלי, גן עדן חדש וארץ חדשה עמדו בפני".[32] שני הציירים שהרשימו אותו במיוחד היו אניבלה קראצ'י (אנ') וטיציאן.[2] הוא החל ללמוד את המלאכה מאחיו, ובשנתיים הבאות מצא עבודה על מספר דיוקנאות מוזמנים, שהוא צייר בסגנון רמברנדט.[33] בחורף 1802 הוא צייר דיוקן של אביו, אשר הוצג בקיץ באקדמיה המלכותית.

במרץ 1802 נחתם הסכם שלום בין צרפת לבריטניה. הזליט נסע לארבעה חודשים בפריז, לשם הוא הוזמן כדי לעבוד בהעתקה של ציורים במוזיאון הלובר.[34] את הביקור בגלריות של הלובר הוא תיאר מאוחר יותר כחוויה של התעלות. הוא סיים להעתיק עשר יצירות בפברואר 1803, בזמן לחזור לבריטניה לפני שקרס השלום בין המדינות.[35]

עם חזרתו לאנגליה היה הזליט לאורח קבוע בביתו של ויליאם גודווין, שם הוא פגש את המשורר והמסאי צ'ארלס לאמב (אנ'), שהיה לחברו הטוב. הוא קיבל הזמנות לציור של מספר דיוקנאות, אך באופן כללי התקשה להתפרנס מציור, והוא השתמש בזמנו הפנוי כדי להשלים את המסה על עקרונות הפעולה האנושית. ב-1803 הוא הוזמן לצייר דיוקנאות של וורדסוורת', הארטלי וורדסוורת' (בנו), וקולרידג'. דיוקנאות אלה לא שרדו, אולי משום ששני המשוררים לא חיבבו את התוצאה. פגישה מחודשת זו עם המשוררים הביאה לריב ולניתוק הקשרים בים הזליט לבינם. הנסיבות שהובילו לנתק אינן ברורות לחלוטין, אך נראה שהאופי שאימפולסיבי ונעדר הנימוסין של הזליט היה אחד הגורמים. קולרידג' כתב על כך: "ויליאם הזליט הוא אדם חושב, עירני ומקורי, עם כישרון רב כצייר... אך הנימוסים שלו הם ב-99 מתוך 100 מקרים דוחים בצורה יוצאת דופן".[36] ייתכן גם שהזליט כעס על קולרידג', על שינוי דעותיו הפוליטיות ועל נכונותו להציג עמדות סותרות בפני אנשים שונים.[37]

בשנת 1804 צייר הזליט את חברו צ'ארלס לאמב, לבוש חליפה של סנאטור ונציאני. הדיוקן, בסגנון של טיציאן, נמצא כיום בגלריית הדיוקנאות הלאומית בלונדון. דיוקן זה נחשב לציור הטוב ביותר של הזליט. עם זאת, בשלב זה התפכח הזליט מהחלום לפתח קריירה משמעותית כצייר, והוא חל להתמקד בכתיבה של ביקורות ומסות.[2]

עיתונות ופמפלטים

הבית ברחוב יורק מס' 19 בוסטמינסטר, לונדון, היה ביתו של הזליט החל מ-1812. הבית היה בבעלות ג'רמי בנת'ם, ולפני הזליט התגורר בו ג'יימס מיל. ג'ון מילטון התגורר בבית זה מ-1651 עד לרסטורציה. הבניין נהרס ב-1877.

הזליט החל להתרחק מעולם הציור (אף שחזר לצייר למשך תקופה קצרה ב-1811), ואגב כך החל לחפש עבודה כמחבר. ב-1806 הוא הדפיס בהוצאה עצמית פמפלט שקרא לסיום המלחמה עם צרפת.[38] בשנת 1807 הוא פרסם אסופה של קטעים מנאומים בפרלמנט האנגלי, מימי צ'ארלס הראשון עד להווה, וחיבר מאמרים ביוגרפיים קצרים שהציגו את הנואמים.[39] בנוסף, הוא פרסם מספר מאמרים נגד תומאס מלתוס, שהתפרסמו בתחילה במגזין, ולאחר מכן כספר.[40][41] המאמרים תקפו את ההסתמכות של מלתוס על אינטרס עצמי כבסיס לפעולה פוליטית, בהתאם לביקורת של הזליט במסה על עקרונות הפעולה האנושית.[2]

ב-1808 התחתן הזליט עם שרה סטודרט. הם הכירו דרך חברם המשותף, צ'ארלס לאמב, והחליטו להינשא זמן קצר לאחר מכן. לסטודרט היו שני נכסים והכנסה שנתית של 80 פאונד, שהעניקה למשפחה הצעירה מידה מסוימת של ביטחון כלכלי. הם התגוררו בתחילה באחד מנכסיה בוילטשייר, שם נולד להם בשנת 1809 בן, ויליאם, שבהמשך היה לעורך ומתרגם. לאחר מכן חזר הזליט ללונדון, כדי למצוא מקור פרנסה, בעוד אשתו ובנו נשארו בוילטשייר.[42] בשנת 1812 התקבל הזליט לעבודה ככתב פרלמנטרי של המורנינג כרוניקל (The Morning Chronicle). העבודה הקבועה איפשרה להזליט לשכור בית בלונדון (בעל הבית היה ג'רמי בנת'ם וג'ון מילטון התגורר בו בעבר) ולהביא את אשתו ובנו לעיר.

כתיבה וביקורת

בשנים 1812–1814 החל הזליט לצבור מוניטין ככתב ומבקר פוליטי, והמאמרים שכתב התפרסמו במספר עיתונים. מאמריו הפוליטיים התייחסו פעמים רבות לקשרים בין אומנות, כוח ופוליטיקה. כך למשל, כשהמשורר רוברט סות'י (אנ') זכה במשרת המשורר המלכותי (Poet Laureate) כתב הזליט: "זה שהיה המשורר של העם לא יהפוך את מר סות'י לפחות מועדף על ידי החצר... הפטריוטיות הנלהבת שלו תשכך בקלות לתוך הזוהר העדין של נאמנות אסירת תודה".[43] בתוך כך החל הזליט לפרסם גם ביקורות תיאטרון. משרת מבקר התיאטרון של הכרוניקל הייתה תפוסה, אך ב-1813 ניצל הזליט הזדמנות לבקר את המבקר, וכך למצב את עצמו כבעל דעה בנושא. המבקר של העיתון, ויליאם מדפורד, קטל את הקומדיות בתיאטרון הבריטי; הזליט ענה בביקורת שהציגה תפיסת עולם רחבה לגבי דרמה וקומדיה, וסיכם ש"הנימוקים של המחבר מבוססים על הבנה שגויה לחלוטין של הדרמה עצמה".[44] בעקבות התגובות החיוביות למאמר הורשה הזליט לפרסם בקביעות ביקורות תיאטרון, שהופיעו לצד אלה של מדפורד.[45] ב-1814 פרש מדפורד והזליט קיבל את המשרה.[2]

הכתיבה הסבה להזליט מנוחה מפנים אחרים של חייו. התבוסה של נפוליאון בונפרטה הייתה עבורו מכה פוליטית. הוא היה משוכנע שהמצביא נושא עם כיבושיו את ערכי המהפכה הצרפתית, ועמדותיו הלא-שגרתיות הפכו אותו למבודד יותר פוליטית. יחסיו עם אשתו היו מתוחים. בנת 1815 נולד לזוג בן נוסף, אך הוא מת שלושה חודשים לאחר לידתו.[2]

בשנת 1816, מתוך צורך כלכלי, החל הזליט לתרום מאמרים לאנציקלופדיה בריטניקה. הוא כתב מאמרים על אמנות יפה,[46] ג'יימס בארי (אנ') ואחרים.[47]

בשנת 1817 יצאו לאור שני ספרים של הזליט. הראשון היה אסופה בשם "השולחן העגול" (The Round Table), שכללה 40 מסות של הזליט ו-12 של חברו ליי האנט (אנ'). אחד המאמרים החשובים באסופה הוא "On Gusto". הזליט הסביר במאמר זה את המושג "גוסטו", שהיה מרכזי לאופן בו הוא הבין יצירות אומנות ואת תפקידו של המבקר.[48] כך הוא כותב: "גוסטו באומנות הוא כוח או להט שמגדיר כל אובייקט... כמעט שאין אובייקט משולל ביטוי לחלוטין, נטול אופי של כוח ששייך לו, קישור כלשהו עם עונג או כאב: ובמתן אמת זו של אופי מתוך האמת של התחושה, אם במידה הגבוהה ביותר או הנמוכה ביותר, אבל תמיד במידה הגבוהה ביותר שלה הסובייקט יכול, טמון הגוסטו".[49] מושג זה היה למשמעותי ביותר עבור המשורר הרומנטי ג'ון קיטס, שהעריך מאוד את האסופה.[50]

בשנת 1818 פירסם הזליט אסופת מסות נוספת, A View of the English Stage, שעסקה בביקורת על אומנות המשחק. הוא כתב ביקורות על קין, ג'ון פיליפ קמבל, שרה סידונס ואחרים.[2][51]

לקריאה נוספת

מסות שתורגמו לעברית


מבחר כתביו באנגלית

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ויליאם הזליט בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ המשורר והמבקר טום פאולין (Tom Paulin), שכתב רבות על הזליט, טוען שיש להתייחס להזליט כאירי, משום שאביו נולד באירלנד. אנתוני סי. גריילינג (אנ'), שכתב ביוגרפיה על הזליט, כתב שטענתו של פאולין אינה מבוססת, שכן המוצא של האב מגוון, ומהווה חשיבה מייחלת מצדו של פאולין האירי. ראו:
    AC Grayling, "Was Hazlitt an Irishman?", Prospect, July 20 1998
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 2.8 Jonathan Bate, "Hazlitt, William", Oxford Dictionary of National Biography, September 17 2015
  3. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 44
  4. ^ William Hazlitt, "On the Feeling of Immorality in Youth", first published in The Monthly Review, March 1827
  5. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 45-49
  6. ^ "Letter No. 7: To the Editor of the Shrewsbury Chronicle", The Letters of William Hazlitt (Springer: 1979), pp. 57-58
  7. ^ אין קשר בין קולג' זה, שפורק ב-1796, לבין הקולג' שנמצא כיום בהאקני (New City College). הקולג' אליו הלך הזליט נקרא "האקני קולג'" או "New College at Hackney".
  8. ^ William Hazlitt, "On the Ignorance of the Learned", Table Talk: Essays on Men and Manners (G. Bell and Sons: 1885), pp. 100
  9. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 53-63
  10. ^ John Kinnaird, William Hazlitt, critic of power, (Columbia University Press: 1978), pp. 11
  11. ^ William Hazlitt, "On Court Influence", in Political Essays: With Sketches of Public Characters (Simpkin and Marshall: 1822), pp. 281-282
  12. ^ Robert W. Uphaus, William Hazlitt, (G.K. Hall: 1985), pp. 10
  13. ^ William Hazlitt, "Letter No. 99: To William Hazlitt Jr.", in The letters of William Hazlitt, edited by Herschel Moreland Sikes, (New York University Press: 1978), pp. 218-219
  14. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 62
  15. ^ William Hazlitt, "My First Acquaintance with the Poets", in Winterslow: Essays and Characters Written There (Grant Richards: 1902), pp. 1-23; online version on Project Guttenberg's website
  16. ^ William Hazlitt, "My First Acquaintance with the Poets", in Winterslow: Essays and Characters Written There (Grant Richards: 1902), pp. 4
  17. ^ William Hazlitt, "My First Acquaintance with the Poets", in Winterslow: Essays and Characters Written There (Grant Richards: 1902), pp. 17
  18. ^ Duncan Wu, "The Road to Nether Stowey", in Metaphysical Hazlitt: Bicentenary Essay, edited by Uttara Natarajan, (Routledge: 2005), pp. 83-97
  19. ^ William Hazlitt, "My First Acquaintance with the Poets", in Winterslow: Essays and Characters Written There (Grant Richards: 1902), pp. 2
  20. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 19
  21. ^ William Hazlitt, "On Public Opinion", in Winterslow: Essays and Characters Written There (Grant Richards: 1902), pp. 64; online version on Project Guttenberg's website
  22. ^ 22.0 22.1 William Hazlitt, An Essay on the Principles of Human Action, (J. Johnson: 1805), pp. 1
  23. ^ James Malvihill, "Hazlitt and the Idea of Identity", in Metaphysical Hazlitt: Bicentenary Essay, edited by Uttara Natarajan, (Routledge: 2005), pp. 31
  24. ^ William Hazlitt, An Essay on the Principles of Human Action, (J. Johnson: 1805), pp. 4-5
  25. ^ David Bromwich, "Disinterested Imagining and Impersonal Feeling", in Metaphysical Hazlitt: Bicentenary Essay, edited by Uttara Natarajan, (Routledge: 2005), pp. 19-20
  26. ^ Jack Barbalet, "Disinterestedness and Self-Formation: Principles of Action in William Hazlitt", European Journal of Social Theory 12(2) (2009), pp. 4-5
  27. ^ David Bromwich, "Disinterested Imagining and Impersonal Feeling", in Metaphysical Hazlitt: Bicentenary Essay, edited by Uttara Natarajan, (Routledge: 2005), pp. 22
  28. ^ William Hazlitt, An Essay on the Principles of Human Action, (J. Johnson: 1805), pp. 33-34
  29. ^ William Hazlitt, An Essay on the Principles of Human Action, (J. Johnson: 1805), pp. 41
  30. ^ David Bromwich, "Disinterested Imagining and Impersonal Feeling", in Metaphysical Hazlitt: Bicentenary Essay, edited by Uttara Natarajan, (Routledge: 2005), pp. 24
  31. ^ Cottage Moore.jpg, "Introduction: Hazlitt’s Essay on the Principles of Human Action - 1805–2005", in Metaphysical Hazlitt: Bicentenary Essay, edited by Uttara Natarajan, (Routledge: 2005), pp. 3-6
  32. ^ William Hazlitt, "On the Pleasure of Painting", Table Talk: Essays on Men and Manners (G. Bell & Sons: 1885), pp. 14
  33. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 77-78
  34. ^ Stephen H. Cheeke, "Hazlitt and the Louvre", Keats-Shelley Journal 56 (2007), pp. 111-135
  35. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 85
  36. ^ Leslie Griggs, "Hazlitt's Estrangement from Coleridge and Wordsworth", Modern Language Notes 48(3) (1933), pp. 173
  37. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 88-89
  38. ^ William Hazlitt, "Free Thoughts on Public Affairs", in The Collected Works of William Hazlitt: Free thoughts on public affairs. Political essays, (J.M. Dent: 1902), pp. 1-24
  39. ^ William Hazlitt, The Eloquence of the British Senate; Or, Select Specimens from the Speeches of the Most Distinguished Parliamentary Speakers: From the Beginning of the Reign of Charles I, to the Present Time, (Thomas Ostell: 1807)
  40. ^ William Hazlitt, A Reply to the Essay on Population (Longman, Hurst, Rees, and Orme: 1807)
  41. ^ William Price Albrecht, "Hazlitt and Malthus", Modern Language Notes 60(4) (1945), pp. 215-226
  42. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 117-118
  43. ^ William Hazlitt, "Mr. Southey, Poet Laureate", in Political Essays: With Sketches of Public Characters (Simpkin and Marshall: 1822), pp. 3
  44. ^ William Hazlitt, "On Modern Comedy", in The Collected Works of William Hazlitt: Lectures on the English comic writers, (J. M. Dent: 1903), pp. 557
  45. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 158
  46. ^ William Hazlitt, "The Fine Arts", in Painting, and the Fine Arts: Being the Articles Under Those Heads Contributed to the Seventh Edition of the Encyclopaedia Britannica (A. and C. Black: 1838)
  47. ^ Duncan Wu, William Hazlitt: The First Modern Man, (Oxford University Press: 2010), pp. 186
  48. ^ אם כי היה מי שטען שהמושג אינו מרכזי לביקורת הספרות של הזליט. ראו:
    Robert Ready, "Hazlitt: In and out of 'Gusto'", Studies in English Literature, 1500-1900 14(4) (1974), pp. 538
  49. ^ William Hazlitt, "On Gusto", in The Round Table (Scribner, Wilford and Co.: 1869), pp. 91
  50. ^ R. S. White, "Gusto: Keats, Hazlitt, and Pictorial Art", The Keats-Shelley Review 32(1) (2018)
  51. ^ Ralph M. Wardle, Hazlitt (University of Nebraska Press: 1971), pp. 224-225



הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30905184ויליאם הזליט

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ויליאם_הזליט&oldid=2632865"