ויליאם ברסטו
 | |||||||
| לידה | פליינפילד, קונטיקט, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | לוונוורת', קנזס, ארצות הברית | ||||||
| שם מלא | ויליאם אוגוסטוס ברסטו | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות ברוקמר, קליבלנד, אוהיו, ארצות הברית | ||||||
| |||||||
| |||||||
ויליאם אוגוסטוס ברסטו (באנגלית: William Augustus Barstow ; ) היה איש עסקים ופוליטיקאי אמריקאי מוויסקונסין, איש המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כמזכיר המדינה השני של ויסקונסין בשנים 1850–1852, וכמושל ויסקונסין השלישי בשנים 1854–1856. במלחמת האזרחים האמריקאית הוא שירת כקצין בצבא האיחוד. לפני קבלתה של ויסקונסין כמדינה בארצות הברית הוא היה פעיל בהקמתו של מחוז ווקשה.
ראשית חייו
ויליאם ברסטו נולד וגדל בפליינפילד שבקונטיקט. כבנם של ויליאם אוגוסטה ברסטו וסאלי הול ברסטו. דודיו, ג'ון ואבנעזר ברסטו, היו מתנדבים בצבא הקונטיננטלי במלחמת העצמאות של ארצות הברית. נכדו של אבעזר ברסטו, ג'ון ברסטו, היה מושל ורמונט ה-39. ויליאם ברסטו עבד בחווה המשפחתית והתחנך בבתי ספר מקומיים. בגיל 16 הוא עבר לנוריץ' שבקונטיקט, שם הוא עבד כפקיד בחנותו של אחיו, סמואל.[1] בהמשך הם העבירו את בית העסק לקליבלנד, אוהיו. לאחר הפאניקה של 1837 (אנ') עברה המשפחה לטריטוריית ויסקונסין, והתיישבה ב-1839 בווקשה. באותה תקופה הייתה העיר חלק ממחוז מילווקי, ונודעה כ"פריירי וילג'" ומאוחר יותר כ"פרייריוויל".[2]
בטריטוריית ויסקונסין
בני משפחת ברסטו בנו טחנת קמח והתבלטו כאנשי עסקים ביישוב החדש. ב-1842 נבחר ויליאם כמנהל הדואר של היישוב, וסמואל נבחר ב-1845 לבית המחוקקים של הטריטוריה. ב-1843 התמודד ויליאם ברסטו על תפקיד השריף של מחוז מילווקי מטעם המפלגה הדמוקרטית, אך נוצח על ידי המועמד העצמאי אדוארד ד. הולטון. הוא ספג האשמות בבחירות מצד מצביעים דמוקרטים שטענו שהוא דאג לנוכחות רחבה של תומכיו בוועידה כדי להבטיח את בחירתו.
ב-1844 נשא ברסטו לאישה את מריה קוורלס מקנושה. לשניים נולדו ארבעה בנים.
הקמת מחוז ווקשה
באותה תקופה החלו להתגבש כוונות בפרייריוויל ובעיירות אחרות בווקשה להקמת מחוז נפרד ממילווקי. לכך היו כמה סיבות, אך הסיבה העיקרית הייתה ככל הנראה הרצון של תושבי ווקשה לקבל יותר כספים ממיסיהם לטובת עבודות ציבוריות מקומיות, במקום לממן את צמיחתה של מילווקי.[3] בני משפחת ברסטו היו לחלק מהמנהיגים של תנועת ההפרדה, יחד עם אלכסנדר רנדל שאיתו הייתה להם ברית פוליטית במהלך אותם שנים. סמואל ברסטו, שבאותה עת כבר שירת בבית המחוקקים של הטריטוריה, קידם הצעת חוק בבית המחוקקים להעברת שאלת הפרדת המחוזות למשאל עם. משאל העם התנהל תום מאבקים קשים, אך בסופו של דבר עבר תוך כדי האשמות למעשי הונאה משני הצדדים.[4] ב-1847 שונה שמה של פרייריוויל לווקשה והיא הייתה למקום מושבו של המחוז החדש.
מזכיר המדינה של ויסקונסין
בוועידת המפלגה הדמוקרטית בוויסקונסין, שנערכה בספטמבר 1849 נבחר ברסטו בסבב ההצבעה החמישי כמועמד המפלגה לתפקיד מזכיר המדינה של ויסוקנסין, והביס את המזכיר המכהן תומאס מקיו, ומועמדים נוספים, כולל מיירון ב. ויליאמס ופרדריק ו. הורן.[5][6] הוא המשיך וניצח בבחירות הכלליות בנובמבר את מועמד המפלגה הוויגית לוי אלדן ואת מועמד מפלגת האדמה החופשית (אנ'), אדוארד ד. הולטון, והיה למזכיר המדינה השני של ויסקונסין.[7]
תקופת כהונתו של ברסטו כמזכיר המדינה הייתה רצופה בשערוריות שהיו קשורות לשחיתות בנוגע למענקי הקרקעות הפדרליים ולחוזים של המדינה שהיו קשורים להדפסות, לבית החולים לחולי נפש המדינתי, ולאוצר המדינה. במיוחד, הוא היה מעורב בהצהרה מצידו של עורך העיתון Argus ממדיסון, שהודיע בנחישות על כוונתו לקבל את חוזה ההדפסה של המדינה גם אם הוא יצטרך "לקנות את ברסטו". משפט זה נקשר לברסטו עד לסוף הקריירה שלו.[8]
בוועידת המפלגה של 1851 נאבק ברסטו מאבק מר כדי לקבל שוב את מועמדות המפלגה לתפקיד, אך הובס בסבב ההצבעה השלישי על ידי צ'ארלס ד. רובינסון.[9]
מושל ויסקונסין
ב-1852 כבר השתקם המוניטין של ברסטו במידה מספקת כך שהוא ייצג את ויסקונסין בוועידת המפלגה הארצית של הדמוקרטים בבולטימור. אך המחלוקות המשפטיות שלו נמשכו, ובמהלך מושב בית המחוקקים של 1853 נקשר שמו לכמה מעשים מושחתים שעלו בהליך ההדחה של השופט לוי האבל, והוא העיד בפני בית המחוקקים תחת צו זימון לעדות. על כל פנים, האבל זוכה, ולא הוגשו שום האשמות חדשות נגד ברסטו.
באותו מושב בית המחוקקים, עבר חוק יובש שהתבסס על חוק דומה שעבר במיין, ובו הוחלט להעביר את החוק למשאל עם. ברסטו היה למתנגד תקיף של החוק, ודיבר נגדו בכל רחבי המדינה. במהלך קיץ 1853 הוא היה לתומך של א. האייט סמית' כדי שיקבל את מועמדות המפלגה הדמוקרטית למשרת מושל ויסקונסין, והשתתף בכמה פגישות והצבעות של המפלגה שבהם נבחרו הנציגים. על כל פנים, בוועידת המפלגה המדינתית, כאשר לא עלה בידו של סמית' לזכות ברוב לאחר שבעה סבבי הצבעה, הוא פרש מהמרוץ ועודד את הנציגים מטעמו לתמוך בברסטו. בסבב ההצבעה ה-11 נבחר ברסטו כמועמד המפלגה, לאחר שהביס בהפרש קל את ג'יירוס ק. פיירצ'יילד.[10] הוועידה גם קיבלה החלטה שקראה לבטל את חוק היובש.
בבחירות הכלליות שהתקיימו בנובמבר, ניצב ברסטו זו הפעם השלישית מול מועמד מפלגת האדמה החופשית אדוארד ד. הולטון, שאותו הוא הביס שוב לאחר שקיבל 54 אחוזים מכלל קולות המצביעים. ב-2 בינואר 1854 הושבע ברסטו כמושל ויסקונסין. כמושל, הוא תמך בסלילתה של מסילת הברזל הטרנס-יבשתית ועמד נגד הניסיונות של תנועת שאינם יודעים דבר לסכל את אזרחותם של אנשים שנולדו מחוץ לארצות הברית או להאט את תנועת ההגירה. כמובטח, הוא התנגד והטיל וטו על חוק היובש, זאת על אף העובדה שבמשאל העם הובעה תמיכה בחוק.[11]
על כל פנים, האשמות על התנהלות פיננסית בלתי ראויה צצו שוב, והפעם הן היו קשורות לשימוש בכספי בתי הספר הציבוריים ולהשפעה בלתי ראויה על הלוואות בערבות המדינה, וכספים נוספים שהוקצו על ידי בעלי בריתו בבית המחוקקים שנשלט על ידי הדמוקרטים. אף על פי שברסטו היה מסוגל להבטיח את בחירתו כמועמד הדמוקרטים לתוקפת כהונה נוספות ב-1853, הוא איבד את התמיכה במפלגתו שלו ובוויסקונסין בכלל.
בחירות 1855
ב-1855, כאשר התמודד ברסטו בבחירות לתקופת כהונה שנייה כמושל, הוא הוכרז בתחילה כמנצח מול יריבו מהמפלגה הרפובליקנית, קולס בשפורד, בהפרש של 157 קולות. בשפורד מצדו טען שתוצאות הבחירות הושגו בדרכי הונאה, ועד מהרה הוכח שניצחונו של ברסטו הושג בהצבעות מזויפות של מצביעים שלא היו קימים בחלק שהיה מיושב בדלילות בצפון המדינה, בנוסף לאי-סדרים נוספים כמו שתי ועדות בחירות נפרדות שכל אחת מהן טענה ללגיטימיות במחוז וופאקה, וניסיונות להגיש אישורים סותרים.[12]
תוך כדי התכנסותן של יחידות מיליציה יריבות בקפיטול מדינת ויסקונסין במדיסון, שאיימו לפתוח במלחמת אזרחים בתוך המדינה, הושבע ברסטו לתקופת כהונתו השנייה ב-7 בינואר 1856 בטקס פומבי מלא. באותו יום הושבע גם בשפורד בטקס צנוע שהתקיים באולם בית המשפט העליון של ויסקונסין ונוהל על ידי נשיא בית המשפט אדוארד ו. ויטון.
התובע הכללי של ויסקונסין, ג'ורג' בולדווין סמית', פתח בהליכים בבית המשפט העליון של ויסקונסין כדי להעביר מתפקידו את ברסטו, שאיים שהוא "לא יוותר על משרתו כל עוד הוא חי". לאחר שקרא תיגר על סמכות השיפוט של בית המשפט ללא הצלחה, ולאחר שהבין שדעת הקהל פנתה נגדו, החליט ברסטו שלא להתמודד מול ההאשמות על הונאה, והגיש לבית המחוקקים את התפטרותו ב-21 במרץ, ובכך הותיר את סגן המושל הנבחר ארתור מקארתור האב כמושל בפועל. ב-24 במרץ פסק בית המשפט העליון פה אחד שהמושל החוקי הוא ברשפורד.[13]
לאחר כהונתו כמושל
ברסטו עבר לג'יינסוויל שבוויסקונסין, שם הוא פתח בנק, קידם כמה תוכניות לסלילת מסילות ברזל, והיה לנשיא חברת הרכבות סנט-קרואה ואגם סופיריור. מיזמיו העסקיים לא נחלו הצלחה כאשר הבנק שלו קרס במהלך הפאניקה של 1857, וחברת הרכבות שלו הייתה מעורבת בשערוריית שוחד נוספת. עם זאת, הוא המשיך להיות מעורב בפוליטיקה של המפלגה הדמוקרטית, ושימש כנציג ויסקונסין בוועידת המפלגה הארצית של 1860, בה הוא פעל למען בחירתו של סטיבן דאגלס כמועמד המפלגה לנשיאות.
מלחמת האזרחים
 | |
| השתייכות | צבא האיחוד |
|---|---|
| תקופת הפעילות | 1861–1865 (כ־4 שנים) |
| דרגה |
 בריגדיר גנרל |
| תפקידים בשירות | |
| מפקד רגימנט הפרשים השלישי של ויסקונסין | |
| פעולות ומבצעים | |
| מלחמת האזרחים האמריקאית | |
עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, כתב ברסטו לגנרל ג'ון פרימונט, שמונה כמפקד מחלקת המערב, והציע לו להקים רגימנט פרשים. בחודשים הבאים, צמצמה מחלקת המלחמה של ארצות הברית את בקשותיה לרגימנטים של פרשים מתנדבים, ודחתה את הצעתו של ברסטו.[14] בסופו של דבר נכנס רגימנט הפרשים השלישי של ויסקונסין לשירות בצבא האיחוד תחת פיקודו של ברסטו, שקיבל מינוי של קולונל ב-31 בינואר 1862, במחנה ברסטו, ליד ג'יינסוויל, וב-26 במרץ עזב את גבולות המדינה בדרכו לסנט לואיס.[15]
זמן קצר לאחר הגעתם לסנט לואיס, מונה ברסטו כמפקד המשטרה הצבאית בקנזס, והרגימנט התפרס ברחבי המדינה למשימות שיטור. במשך רוב תקופת שירותו בתפקיד, פעל ברסטו מבסיסו בפורט לוונוורת'. חודשים ספורים לאחר תחילת שירותו, הוא חלה, ולאחר מאבק של כמה חודשים, הוא הוצב מחדש בקיץ 1863 כנשיא בתי המשפט הצבאיים בסנט לואיס.[16] ב-4 במרץ 1865 הוא שוחרר מהשירות, וקיבל קידום רטרואקטיבי לדרגת בריגדיר גנרל בצבא המתנדבים ב-13 במרץ.
מותו
לאחר תום שירותו, נשאר ברסטו בעיר לוונוורת' שבקנזס, והגיש מועמדות לחוזה בבית הכלא המדינתי. שניים מבניו עברו גם הם לעיר. מצב בריאותו התדרדר במהלך שנות המלחמה, והוא סבל משלשול כרוני. ויליאם ברסטו נפטר בלוונוורת' ב-13 בדצמבר 1865. הוא נטמן בבית הקברות ברוקמר שבקליבלנד, אוהיו. על שמו של ברסטו נקרא רחוב במרכז העיר ווקשה.
לקריאה נוספת
- Sobel, Robert, and John Raimo, eds. Biographical Directory of the Governors of the United States, 1789–1978, Vol. 4, Westport, Conn.; Meckler Books, 1978, pp. 1719-1720
קישורים חיצוניים
- ויליאם ברסטו באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- ויליאם ברסטו באתר The Political Graveyard (באנגלית)
- ויליאם ברסטו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Haight, Theron Wilber, ed. (1907). Memoirs of Waukesha County. Madison, Wisconsin: Western Historical Association, pp. 91-92.
- ^ "Barstow, William Augustus (1813-1865)". Wisconsin Historical Society. 3 August 2012.
- ^ Haight, Theron Wilber, ed. (1907). Memoirs of Waukesha County. Madison, Wisconsin: Western Historical Association, p. 82.
- ^ Haight, Theron Wilber, ed. (1907). Memoirs of Waukesha County. Madison, Wisconsin: Western Historical Association, p. 83.
- ^ "Democratic State Convention". Southport telegraph. Kenosha, Wisconsin. September 14, 1849. p. 2.
- ^ "Democratic State Convention". Waukesha Democrat. Waukesha, Wisconsin. September 18, 1849. p. 2.
- ^ "Official Vote of the State". Milwaukee Daily Sentinel. Milwaukee, Wisconsin. November 30, 1849. p. 2.
- ^ Johnson, Allen, ed. (1943). "Barstow, William Augustus". Dictionary of American Biography. Vol. 2 (Barsotti–Brazer). New York: Charles Scribner's Sons. pp. 1–2.
- ^ "The Loco Foco Convention". Wisconsin Express. Madison, Wisconsin. September 18, 1851. p. 2.
- ^ "Democratic State Convention". River Times. Fort Winnebago, Wisconsin. September 17, 1853. p. 2.
- ^ "The Prohibitory Law Vetoed". Wisconsin State Journal. Madison, Wisconsin. March 24, 1855. p. 2.
- ^ McCann, Dennis (December 10, 1998). "3 governors held office within weeks". Milwaukee Journal Sentinel. Archived from the original on March 7, 2003.
- ^ "Attorney General ex rel. Bashford v. Barstow - 4 Wis. 567 (1856)". Wisconsin Court System.
- ^ Quiner, Edwin B. (1866). "Regimental History - Third Cavalry". The Military History of Wisconsin. Chicago: Clarke & Co. p. 96.
- ^ Quiner, Edwin B. (1866). "Regimental History - Third Cavalry". The Military History of Wisconsin. Chicago: Clarke & Co. p. 909.
- ^ Quiner, Edwin B. (1866). "Regimental History - Third Cavalry". The Military History of Wisconsin. Chicago: Clarke & Co. p. 914.
39609270ויליאם ברסטו