ויליאם הורד
 | |||||||
| לידה | מאנסוויל, מדינת ניו יורק, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | פורט אטקינסון, ויסקונסין, ארצות הברית | ||||||
| שם מלא | ויליאם דמפסטר הורד | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | פורט אטקינסון, ויסקונסין, ארצות הברית | ||||||
| |||||||
ויליאם דמפסטר הורד (באנגלית: William Dempster Hoard; ) היה מוציא לאור, עסקן חקלאי ופוליטיקאי אמריקאי מוויסקונסין, איש המפלגה הרפובליקנית, שכיהן כמושל ויסקונסין ה-16 בשנים 1889–1891.
כמי שזכה לכינוי "אבי תעשיית החלב המודרנית", פעולות הקידום של הורד לחקלאות מדעית והרחבת ענף ייצור החלב נזקפו לזכותו כאשר שינה את הכלכלה החקלאית של ויסקונסין. הצעדים שנקט לקידום השימוש בממגורות והאכלת הבקר באלפלפה, ביצוע בדיקות שחפת בקר, וצעדים נוספים במגזין שלו Hoard's Dairyman, הפכו אותם לנוהג מקובל בכל רחבי ארצות הברית. פעולתו המשותפת עם אגודת יצרני החלב של ויסקונסין הובילו לייצוא תוצרת החלב של המדינה אל החוף המזרחי של ארצות הברית, ומוצרים אלו זכו לתודעה ארצית.
כעורך העיתון Jefferson County Union, היה הורד אחד מעורכי העיתונים המחוזיים הראשונים שהרחיבו את הכיסוי העיתונאי שלהם באמצעות השימוש בכתבים מקומיים ובפרסום מאמר מערכת קולני בעיתון קטן, שבו הוא עשה שימוש לקידום תהליכי חקלאות משופרים וייצור חלב.
כמושל ויסקונסין, הקים הורד את נציבות החלב והמזון המדינתית, אחת מסוכנויות הפיקוח על המזון הראשונות בארצות הברית, והעביר חוק חינוך חובה, שנוי במחלוקת וקצר ימים, שחייב את כל התלמידים במדינה ללמוד אנגלית כחלק מתהליך האמריקניזציה של המהגרים.
ראשית חייו
ויליאם הורד נולד בכפר מאנסוויל שבמדינת ניו יורק כבכור מבין ארבעת ילדיהם של ויליאם ברדפורד הורד ושרה קתרין וייט הורד.[1] אביו היה נפח ומטיף מתודיסטי נודד שהטיף בקרב האינדיאנים מאומת האונידה.[2] הורד התחנך בבית ספר חד-כיתתי שפעל בבקתה ושנבנה על ידי סבו אנוס, שגם ניהל ספרייה. הספרייה והעידוד שהעניקה להורד אימו, הובילו אותו לתשוקה לקריאה.[3] בגיל 16 הוא עזב את בית הספר כדי לעבוד כעוזר בחווה עבור ווטרמן סימונס, בעל חווה שכנה לייצור חלב שממנו למד הורד כיצד לייצר גבינה וחמאה. בעת עבודתו בחווה, היה הורד עד לדלדול הקרקע של מדינת ניו יורק עקב גידול חיטה ויבולים נוספים שהוביל לגידול במספרן של חוות החלב במדינה.[4]
ב-1857 עבר הורד לעיירה אוק גרוב שבוויסקונסין, שם הוא למד להיות כומר מתודיסטי עד אשר עימות עם מנהיגות הכנסייה הוביל אותו לנטוש את דרכה. בשלוש השנים הבאות מצא הורד תעסוקה כחוטב עצים ובמתן שיעורי שירה.[5] ב-1860 נשא הורד לאישה את אגנס אליזבת בראג ועבר לגור עם הוריה בעיר לייק מילס שבוויסקונסין.[6] לשניים נולדו שלושה ילדים.
לאחר פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, התגייס הורד, שהיה מעריץ של אברהם לינקולן, לצבא האיחוד.[7] הוא הוצב ברגימנט הרגלים הרביעי של ויסקונסין כנגן חליל והשתתף בכיבוש ניו אורלינס (אנ').[8] בעת שרדף אחרי חיילי צבא הקונפדרציה הוא חלה ושוחרר מהשירות, ושב לחווה של הוריו בניו יורק לאחר שהחלים באופן מלא. לאחר מכן הוא התגייס שוב לצבא האיחוד והוצב בסוללה B של גדוד הארטילריה הקלה הראשון של ניו יורק, בו הוא שירת עד תום המלחמה ב-1865.[9] לאחר המלחמה עבר הורד לקולומבוס שבוויסקונסין, וניסה לגדל שם כשות. מחירי היבולים ירדו והוא ויתר על עיסוק זה.[10]
מוציא לאור
ב-1870 ייסד הורד בלייק מילס עיתון שבועי בשם Jefferson County Union. אל מול המגמות של התקופה, הוא הרחיב את הכיסוי של העיתון כך שכלל את האזורים הסובבים. לדברי הביוגרף ג'ורג' ויליאם רנקין, השימוש של הורד בכתבים מקומיים כדי להרחיב את הכיסוי של העיתון, היה אחד הראשונים בארצות הברית. המהדורות הראשונות של העיתון הודפסו על פי חוזה עם העיתון Watertown Republican, שעבורו כתב הורד קודם שייסד את עיתונו.[11] ב-1873 העביר הורד את העיתון לעיר פורט אטקינסון, וב-1883 כבר היה בנוי עבורו בניין חדש שכלל את בית הדפוס.[12]
הורד שימש גם כעורך העיתון. הוא כלל בו מאמר מערכת, דבר שהיה נדיר בעיתונים קטנים באותה תקופה. הוא השתמש במאמרי המערכת כדי לכתוב על מגוון של נושאים, רובם היו קשורים לקידום שיטות עבודה מדעיות במגזר החקלאי.[13] קוראי העיתון קיבלו את מאמרי המערכת הללו בספקנות, זאת בשל חוסר ניסיונו של הורד בחקלאות של ויסקונסין, והתייחסו אליו כתאורטיקן וכ"חוואי על פי הספר".[14] הוא המשיך לכתוב מאמרי מערכת בסוגיות חקלאיות ולאחר שזכה לעידוד מבנו ארתור ומאד. א. קו, המוציא לאור של העיתון Whitewater Register, ייסד הורד ב-1885 את העיתון Hoard's Dairyman כמוסף ליוניון.[15][16]
ה-Dairyman מומן בתחילה על ידי עיתון האב, אך ב-1889 הוא כבר היה למגזין נפרד שהתמקד בעיקר בחוות החלב.[16] כדבר שבשגרה בפרסומים של ענף החלב באותה תקופה, עירב הורד דיווחים ופרסומות בכתב העת, כשהציב אלה לצד אלה פרסומות עם מאמרים לקידום הטכנולוגיות או הטכניקות שפורסמו.
על דפי ה-Dairyman, קידם הורד שיטות עבודה שהפכו עקב כך לדבר שבשגרה בוויסקונסין ומעבר אליה, כולל בדיקות שגרתיות של עדרים נגד שחפת הבקר, הרחבת השימוש באלפלפה כמזון לבקר, השימוש בזנים מסוימים של בקר לחלב ולבשר, השימוש במבחן בבקוק (Babcock test) כבדיקה לאחוז השומן בחלב, ואימוץ השימוש בממגורות לאחסון המזון לבקר.[17][18] ב-1924 כבר קראו את העיתון Hoard's Dairyma קוראים ביפן, אוסטרליה ואנגליה. הוא נחשב לפרסום החקלאי הראשון בארצות הברית בעל תפוצה ארצית.
איגוד יצרני החלב
ב-1871 ייסד הורד את ארגון יצרני החלב של מחוז ג'פרסון. בהבינו שארגון שכזה ברמת המחוז הוא קטן מדי כדי להשפיע על תעשיית החלב בהיקף נרחב, הוא ייסד בשנים הבאות את ארגון יצרני החלב של ויסקונסין, יחד עם צ'סטר הייזן, וולטר ס. גרין, סטיבן וא. ד. פביל, ה. סי. דרייק וה. פ. דוסמן, כדי לשפר ולקדם את מוצרי החלב של המדינה.[19] בשנה שלאחר מכן נסע הורד לשיקגו כדי לדון שם עם חברות הרכבות על הבטחת מחירים טובים יותר להובלה בקירור של גבינות מוויסקונסין אל החוף המזרחי של ארצות הברית. מאמציו נחלו הצלחה. חברת הרכבת סאטר יוניון העבירה קרון קירור אל העיר ווטרטאון שבוויסקונסין כדי להוביל את מוצרי הגבינה אל מחוץ למדינה.
באמצעות ארגון יצרני החלב של ויסקונסין, הצליחו הורד ומייסדים נוספים של הארגון לבצע פעולות שדלנות להעברת חוקים ותקנות הקשורים למגזר החקלאי, כולל חקיקה לאיסור ייצור גבינה מעובדת, והקמת מוסדות עבור החוואים ואת הקולג' לחקלאות של אוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון.[20] באוניברסיטה, פעל הארגון לטובת הקמת בית הספר הראשון בארצות הברית לייצור חלב, שבו למדו הסטודנטים את מלאכת ייצור החלב והחמאה.[18] הארגון גם פעל למען הצגת תוצרת החלב של ויסקונסין בפילדלפיה ובשיקגו, זאת לצורך הרחבת המוניטין שלה. הורד גם סייע בהקמת ארגון יצרני החלב של צפון-המערב ואת קונגרס החוואים הלאומי.
הורד התנגד למכירת מוצרי חלב מהולים, וקידם מהלכים נגד מכירת מרגרינה שהייתה פופולרית בסוף המאה ה-19. המרגרינה, שמיוצרת על ידי ערבוב של שומן מתחלב עם חלב ומים, נצבעה לעיתים קרובות בצהוב כדי לתת לה חזות של חמאה ונמכרה ככזאת. עלות ייצור המרגרינה הייתה נמוכה בהרבה מעלות ייצור החמאה, ובעלי החוות לייצור חלב ראו בה איום על פרנסתם. הורד העיד לעיתים קרובות בפני הקונגרס בנוגע לאופי ההונאתי של המרגרינה ולזמן מה גרם לירידה בהיקף ייצורה.
ראשית הקריירה הפוליטית
הורד גילה עניין בפוליטיקה עוד מילדותו. ב-1870 הוא מונה כסגן מרשל של ארצות הברית, והוצב להיות פוקד במפקד האוכלוסין של ארצות הברית בלייק מילס ובסביבתה. במסגרת תפקידו זה, הוא פגש משפחה של מהגרים גרמנים, שלא יכלו לדבר אנגלית, ושנפלו למעשה הונאה של נוכלים דוברי אנגלית שגזלו מהם סכום גדול של כסף. מקרה זה השפיע על דעותיו של הורד בנוגע לחינוך כאשר כיהן כמושל. ב-1872 מונה הורד כסדרן (Serjeant-at-arms) של הסנאט של ויסקונסין.[21]
מושל ויסקונסין
ב-1888 כבר היה הורד נואם פופולרי כאשר הרצה על נושאים חקלאיים ברחבי ויסקונסין. הוא נבחר כמועמד המפלגה הרפובליקנית למשרת מושל ויסקונסין בזכות מאמר שנכתב בעילום שם בעיתון מילווקי סנטינל באותה שנה וקיבל תמיכה רחבה מהחוואים בכל רחבי המדינה. בבחירות הכלליות הוא נבחר כמושל לאחר שהביס את מועמד המפלגה הדמוקרטית ג'יימס מורגן.[22] הורד כיהן כמושל בתקופת כהונה אחת של שנתיים. בתקופת כהונתו הוקמה אחת מסוכנויות הפיקוח על מזון הראשונות בארצות הברית, ועבר חוק חינוך חובה שהיה שנוי במחלוקת ושחייב את בתי הספר ללמד באנגלית.
כמושל, הקים הורד את נציבות החלב והמזון כדי לפקח על החלב במדינה וכדי לאכוף את האיסור על גבינה רזה, סוג של גבינה שנטתה להתקלקל במהרה עקב תכולת השומן הנמוכה שלה, וכן על מוצרי חלב מהולים אחרים.[23] נציבות זו הייתה הסוכנות הממשלתית הראשונה בארצות הברית שעסקה בפיקוח על מזון.[18]
חוק בנט
החוק הראשון שעליו חתם הורד כמושל היה חוק בנט (Bennett Law), שעבר באפריל 1889 וחייב את הילדים בוויסקונסין מגיל 7 ועד 14 לבקר בבית ספר במחוז מגוריהם במשך לפחות 12 שבועות בשנה ולקבל חינוך בשפה האנגלית.[24] הסעיף האחרון מבין אלו הוסף על ידי הורד, שקידם את תהליך האמריקניזציה למהגרים במדינה וראה בקיומה של "תנועת האנגלית בלבד" (English-only movement) כצעד חשוב בתהליך זה.
ב-1890, כ-70 אחוזים מאוכלוסיית ויסקונסין הייתה מורכבת ממשפחות מהגרים או מכאלו שלפחות אחד מהורי המשפחה היה מהגר. רבים מהם היו ממוצא גרמני. גרמנים בני האמונה הלותרנית והאמונה הקתולית בוויסקונסין, ששילבו את הפטריוטיות האמריקאית עם גאווה חזקה במוצאם ועם חיבה לשפה הגרמנית, חשו שהחוק היווה מתקפה על עצמאות הקהילות הכנסייתיות שלהם ועל בתי הספר הקהילתיים שלהם, שברבים מהם התנהלו הלימודים בשפה הגרמנית, כסוג של קיסרופאפיזם.[25] מנגד חש הורד, שהקהילות הדתיות התמקדו יותר בהגדלת מספר חבריהן באמצעות בתי ספר אלו ופחות בטיפוח אזרחותם האמריקאית.
במרץ 1890 פרסמו שלושה בישופים קתוליים בוויסקונסין מנשר בו הם הביעו את התנגדותם לחוק, ושלושה חודשים לאחר מכן הוא זכה לגינוי גם מצד הסינודים האוונגליים של ויסקונסין ושל מיזורי.[26][27] פרסומים בשפה הגרמנית בכל רחבי ויסקונסין פתחו במערכה לביטול החוק, וקראו לקתולים וללותרנים לפעול למען ביטולו לאחר הבחירות של 1890.[28] לתנועה למען ביטול החוק הצטרפו מהגרים מסקנדינביה תושבי ויסקונסין בהתבסס על הסעיף בו שחייב את הילדים ללמוד בבתי הספר במחוזות מגוריהם. לקהילות הסקנדינביות היו פחות בתי ספר קהילתיים בהשוואה למקביליהם הגרמנים, והם שוכנעו על ידי מתנגדי החוק שהוא ימנע מילדיהם ללמוד בבתי הספר הקהילתיים.[29] חוק בנט הפך לנושא מרכזי במערכת הבחירות, אם כי לחצים כלכליים שיוחסו לחוקי המחירים של ויליאם מקינלי היו גם הם נושא מרכזי.[30] הורד הגן על החוק, אך גרמנים שתמכו בעבר במפלגה הרפובליקנית הפנו כלפיה עורף במערכת הבחירות של 1890.[31] בבחירות זכו הדמוקרטים ברוב עצום בבית המחוקקים של ויסקונסין ובשמונה מבין תשעת המושבים של המדינה בבית הנבחרים של ארצות הברית. בבחירות למשרת המושל הובס הורד על ידי מועמד הדמוקרטים ג'ורג' וילבור פק. בפברואר 1891 בוטל חוק בנט, צעד החקיקה הראשון של בית המחוקקים החדש. ההיסטוריון לואיס פלפס קלוג ציין שמטרת החוק להרחבת ידיעת האנגלית בקרב קהילות המהגרים הושגה על אף ביטולו. מנגד, בתי הספר הקהילתיים שאפו להוכיח שהחקיקה לא הייתה נחוצה כאשר הם לימדו יותר ויותר שיעורים בשפה האנגלית.[32]
מותו ומורשתו
ויליאם הורד נפטר בפורט אטקינסון שבוויסקונסין ב-22 בנובמבר 1918. הוא נטמן בבית הקברות שבעיר.
לעיתים קרובות נזקף לזכותו של הורד השינוי שהוא חולל בחקלאות של ויסקונסין והמעבר שלה מגידול חיטה לגידול בקר לחלב וייצור מוצרי חלב.[33] העיתון לוס אנג'לס טיימס כינה אותו "אבי תעשיית החלב המודרנית".[18] דרכו לקידום שיטות העבודה החקלאיות כמו שימוש בלעדי בעדרי בקר לחלב, והשימוש בתחמיץ ובאלפלפה כמזון לבהמות, הובילו להפיכתן של שיטות עבודה אלו לעניין שבשגרה בכל רחבי ארצות הברית. ב-1915 הוא זכה לתואר "האזרח הנכבד ביותר של ויסקונסין" על ידי ועדה שכונסה על ידי המושל עמנואל פיליפ.[34]
ב-1922 הוצב פסל בדמותו של הורד, מעשה ידיו של הפסל גאטסון בורגלם, בשדרת הנרי בחזית הקולג' לחקלאות שבקמפוס אוניברסיטת ויסקונסין.[35]
החווה של Hoard's Dairyman הוכנסה אל המרשם הלאומי של מקומות היסטוריים והיא נחשבת לאחרת מהחוות לגידול בקר לחלב המפורסמות ביותר בעולם.[18]
לקריאה נוספת
- Sobel, Robert, and John Raimo, eds. Biographical Directory of the Governors of the United States, 1789–1978, Vol. 4, Westport, Conn.; Meckler Books, 1978, pp. 1736
- McIntyre, Calvin Martin (1966). William Dempster Hoard as an Agricultural Educator, 1870–1892. Madison, Wis.: University of Wisconsin Press.
קישורים חיצוניים
- ויליאם הורד באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- ויליאם הורד באתר The Political Graveyard (באנגלית)
- ויליאם הורד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- כתבי ויליאם הורד בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ "William Dempster Hoard, 1889–91". The Wisconsin Blue Book. Madison, Wis.: Wisconsin Legislature Reference Library. 1960, p. 132.
- ^ Risjord, Norman K. (2005). "From the plow to the cow: William D. Hoard and America's Dairyland". Wisconsin Magazine of History. 88 (3). Wisconsin Historical Society: 43
- ^ pp. 5-7.
- ^ Osman, Loren H. (1985). W.D. Hoard: A Man for His Time. Fort Atkinson, Wis.: W.D. Hoard & Sons Company, pp. 10-12.
- ^ Ogilvie, William Edward (1927). Pioneer agricultural journalists: Brief biographical sketches of some of the early editors in the field of agricultural journalism. A.G. Leonard. p. 46.
- ^ Risjord, Norman K. (2005). "From the plow to the cow: William D. Hoard and America's Dairyland". Wisconsin Magazine of History. 88 (3). Wisconsin Historical Society: 43.
- ^ Osman, Loren H. (1985). W.D. Hoard: A Man for His Time. Fort Atkinson, Wis.: W.D. Hoard & Sons Company, pp. 24-26.
- ^ Suval, John (2012). "(Not) Like Butter: W. D. Hoard and the Crusade Against the "Oleo Fraud"". Wisconsin Magazine of History. 96 (1): 18.
- ^ "William Dempster Hoard, 1889–91". The Wisconsin Blue Book. Madison, Wis.: Wisconsin Legislature Reference Library. 1960. p. 132.
- ^ Ogilvie, William Edward (1927). Pioneer agricultural journalists: Brief biographical sketches of some of the early editors in the field of agricultural journalism. A.G. Leonard. p. 47.
- ^ Osman, Loren H. (1985). W.D. Hoard: A Man for His Time. Fort Atkinson, Wis.: W.D. Hoard & Sons Company, p. 38.
- ^ Osman, Loren H. (1985). W.D. Hoard: A Man for His Time. Fort Atkinson, Wis.: W.D. Hoard & Sons Company, p. 49.
- ^ Osman, Loren H. (1985). W.D. Hoard: A Man for His Time. Fort Atkinson, Wis.: W.D. Hoard & Sons Company, pp. 40-42, 53–54.
- ^ Ogilvie, William Edward (1927). Pioneer agricultural journalists: Brief biographical sketches of some of the early editors in the field of agricultural journalism. A.G. Leonard. p. 49.
- ^ Schlebecker, John T.; Hopkins, Andrew W. (1957). A History of Dairy Journalism in the United States, 1810-1950. Madison, Wis.: University of Wisconsin Press, p. 57.
- ^ 16.0 16.1 Whyte, William F. (June 1927). "The Bennett Law campaign in Wisconsin". Wisconsin Magazine of History. 10 (4). Wisconsin Historical Society: 368–369.
- ^ Schlebecker, John T.; Hopkins, Andrew W. (1957). A History of Dairy Journalism in the United States, 1810–1950. Madison, Wis.: University of Wisconsin Press, pp. 62-63, 69, 120.
- ^ 18.0 18.1 18.2 18.3 18.4 Hillinger, Charles (December 15, 1985). "Wisconsin's shrine to dairy cows: Top milk producing state is tribute to one man's effort". Los Angeles Times.
- ^ Osman, Loren H. (1985). W.D. Hoard: A Man for His Time. Fort Atkinson, Wis.: W.D. Hoard & Sons Company, p. 70.
- ^ Osman, Loren H. (1985). W.D. Hoard: A Man for His Time. Fort Atkinson, Wis.: W.D. Hoard & Sons Company, p. 72.
- ^ Osman, Loren H. (1985). W.D. Hoard: A Man for His Time. Fort Atkinson, Wis.: W.D. Hoard & Sons Company, p. 43.
- ^ Whyte, William F. (June 1927). "The Bennett Law campaign in Wisconsin". Wisconsin Magazine of History. 10 (4). Wisconsin Historical Society: 369–370.
- ^ Lampard, Eric E. (1963). The rise of the dairy industry in Wisconsin: a study in agricultural change, 1820–1920. Madison, Wis.: Wisconsin Historical Society, pp. 249-250.
- ^ Bennett Law
- ^ Kellogg, Louise Phelps (1918). "The Bennett Law in Wisconsin". Wisconsin Magazine of History. 2 (1). Wisconsin Historical Society: 12-13.
- ^ Kellogg, Louise Phelps (1918). "The Bennett Law in Wisconsin". Wisconsin Magazine of History. 2 (1). Wisconsin Historical Society: 10.
- ^ Whyte, William F. (June 1927). "The Bennett Law campaign in Wisconsin". Wisconsin Magazine of History. 10 (4). Wisconsin Historical Society: 378.
- ^ Kellogg, Louise Phelps (1918). "The Bennett Law in Wisconsin". Wisconsin Magazine of History. 2 (1). Wisconsin Historical Society: 14-15.
- ^ Kellogg, Louise Phelps (1918). "The Bennett Law in Wisconsin". Wisconsin Magazine of History. 2 (1). Wisconsin Historical Society: 23.
- ^ Wyman, Roger E. (1968). "Wisconsin ethnic groups and the Election of 1890". Wisconsin Magazine of History. 51 (4). Wisconsin Historical Society: 292–293.
- ^ Wyman, Roger E. (1968). "Wisconsin ethnic groups and the Election of 1890". Wisconsin Magazine of History. 51 (4). Wisconsin Historical Society: 280.
- ^ Kellogg, Louise Phelps (1918). "The Bennett Law in Wisconsin". Wisconsin Magazine of History. 2 (1). Wisconsin Historical Society: 24.
- ^ "William Dempster Hoard, 1889–91". The Wisconsin Blue Book. Madison, Wis.: Wisconsin Legislature Reference Library. 1960, p. 134.
- ^ "William Dempster Hoard, 1889–91". The Wisconsin Blue Book. Madison, Wis.: Wisconsin Legislature Reference Library. 1960. p. 133.
- ^ "Gutzon Borglum – William Dempster Hoard". Public Art at UW-Madison. University of Wisconsin–Madison.
39506377ויליאם הורד