משפט פריז

משפט פריז (מכונה גם ויכוח פריז במקורות היהודים) היה דיון משפטי שהתקיים בארמון לואי התשיעי מלך צרפת ב־12 ביוני 1240 בדבר אשמתם של היהודים על הכתוב בתלמוד. חבר השופטים הנוצרי מצא את התלמוד אשם בדין וגזר על שריפת התלמוד.

אירועים מקדימים

בשנת 1215 התכנסה הכנסייה לוועידה מכרעת בשאלת היהודים והמוסלמים - ועידת לטראנו הרביעית. בהחלטות נקבע שיש לאסור על יהודים לעסוק בתפקידים ציבוריים וכן שיהודים ומוסלמים ילבשו בגד מיוחד שיזהה אותם ויבדילם מן הנוצרים. עקב כך חויבו היהודים לשאת על בגדיהם טלאי בצבעי אדום ולבן. בהתאם להחלטות ועידת הכנסייה, החליט האפיפיור לפעול ביד קשה כנגד המוסלמים והיהודים וגם כנגד הנוצרים שסטו מהדוגמה הקתולית, המינים.

באותה תקופה העבירו יהודים מומרים לעיונם של מלומדים נוצריים כמו פטרוס ונרביליס קטעים מהתלמוד ומהברייתא, הצביעו לפניהם על מספר רב של אגדתות המכילות הגשמת אלוקים ועל דינים שבהם יחס שלילי ביותר למי שאינם יהודים. מובן שגם דברי האגדה שבהם מוטחים דברים קשים באותו האיש ובנוצרים זכו לתשומת לב. בה בעת, התחזקו שני מסדרים נוצריים חשובים, של הפרנציסקנים ושל הדומיניקנים, שהרבו לעסוק בפעולות של הטפה וכפייה דתית והיו בעלי מאפיינים של שנאת היהדות.

בוועידה הוחלט להעמיד את היהודים לדין על הכתוב בתלמוד. הנוצרים לא יכלו לשפוט את היהודים על הכתוב בתנ"ך, הואיל והתנ"ך הוא גם חלק מכתבי הנוצריים.

המשפט

בשנת 1236 שלח ניקולס דונין, שהיה תלמידו של רבי יחיאל מפריז, שהמיר את דתו והצטרף לפרנציסקנים, איגרת לאפיפיור גרגוריוס התשיעי, ובה האשמות רבות כנגד התלמוד. רק שלוש שנים אחר כך התקבלה התשובה. האפיפיור קבע כי כל ספרי היהודים יוחרמו מבתי המדרש ויועברו לעיון המסדרים. לשם ביצוע הוראותיו הוא הפנה את ניקולס דונין לבישוף של פריז ולמלכי אירופה. על התלמוד כתב האפיפיור באגרתו:

כלולים בספר זה עניינים כה מוטעים וכה מגונים, עד כי מעלה הדבר בושה בלב האומרים זאת ואימה בלב השומעים זאת, וזו אמורה להיות הסיבה העיקרית הגורמת ליהודים להחזיק בעקשנות בבגידתם.

רק מלך צרפת, לואי התשיעי, הסכים לשתף פעולה עם דעותיו האישיות של האפיפיור. המשפט התנהל בפריז בחודש יוני שנת 1240, לעיני מלך צרפת. בראש חבר השופטים ישבה המלכה בלאנש מקסטיליה ולצידה אנשי כמורה בכירים כמו ההגמונים מסנס ומפריז, האינקוויזיטור מקלן, נשיא האוניברסיטה וניקולס דונין.

את היהדות ייצגו ארבעה נציגים של יהודי צרפת ובראשם רבי יחיאל מפריז ועימו רבי משה מקוצי, מחבר ספר מצוות גדול, רבי יהודה ב"ר דוד ממילון (Melun) ורבי שמואל ב"ר שלמה משאטא-טיער (Château-Thierry). ייתכן שאת כתב ההגנה חיבר רבי יוסף בן נתן אופיציאל (Official) בעל ספר יוסף המקנא.

טענות התביעה

על מנת לספק מקור לטענותיו כי התלמוד כולל דברי כפירה בנצרות, מצווה על איבה כלפי הנוצרים ומתיר ליהודי לרמות את הגוי, לגזול ממנו ואף להורגו, ציטט ניקולס דונין מן התלמוד מספר קטעים. בין שאר ציטוטיו, השתמש דונין באמרה "טוב שבגוים הרוג" (שאומנם התפרשה במסכת סופרים כעוסקת בדיני מלחמה ולא בהיתר הכללי להריגת גויים), ובאמרה "אסור ליתן לגוי מתנת חנם משום 'לא תחנם', ואסור ליהודי לומר כמה נאה גוי זה". הוא ציין שבעיני התלמוד, גויים חשודים על עריות ועל שפיכות דמים.

תשובות ההגנה

תשובתם של הרבנים לגבי יחסו השלילי של התלמוד אל הגוי הייתה שאין למתוח קו משווה בין הגויים שאליהם מתייחס התלמוד לבין הנוצרים, ועובדה היא שאכן יהודים סוחרים עם נוצרים גם ביום חגם של האחרונים, מתייחדים איתם, מלמדים אותם תורה, ועוד. כן השיבו הרבנים תשובות פרטניות לגבי דברי האגדה שהטיח בהם ניקולס. הרבנים הבליטו את עתיקותו של התלמוד, את היותו פירוש למקרא ולא תחליף לו, וציינו שהיהודים לומדים את התלמוד במשך מאות שנים, ועד כה בכירי הכנסייה הנוצרית לא מצאו בכך כל פסול, כך שההתקפה כנגד התלמוד אינה אלא יוזמת המומר ניקולס ואינה מבוססת בנצרות. רבי יחיאל התייחס ליכולתו של הנוצרי להיגאל, על פי הדת היהודית. הוא טען שעל ידי קיומן של שבע מצוות בני נח יכול כל גוי, לרבות הנוצרי, להיגאל. לתפישה זו ישנן אכן מקורות מבוססים במחשבה היהודית.

לגבי הדברים בגנותו של אותו האיש, השיבו הרבנים כי המדובר הוא באדם אחר ששמו אותו האיש: ”כי לא הייתה כזאת מעולם שנולדו שני אנשים בעיר אחת ושם אחד להם ומתו במיתה אחת? הלא רבים כאלה בארץ!”, וביססו את תשובתם על כך שאותו האיש מוזכר בתלמוד כתלמידו של יהושע בן פרחיה, שחי כמה דורות לפני תקופת אותו האיש על פי הכרונולוגיה הנוצרית.

הערכת תשובות הרבנים

בגלל אופיו של המשפט וזהותם של השופטים, הרבנים המשיבים היו מוגבלים בחופש הביטוי, ונזקקו לעיתים לפרשנות חופשית ויצירתית על מנת להדוף את הטענות שהוטחו בהם. ההבחנה בין גויים שבתלמוד לבין נוצרים שבה הסבירו הרבנים את אי הרלוונטיות של הדינים שציטט דונין אפשר שהייתה טקטית לצורך המשפט בלבד. הספרות ההלכתית לא מבדילה ברובה בין עובדי עבודה זרה לבין הנוצרים הקתולים. אומנם יש מקורות שהשתמשו בהבחנה זו באופן חלקי, אך הרבנים המתווכחים עשו בה שימוש גורף. עם זאת, יש חוקרים שטענו שהצורך להצטדק במשפט גרם לשילובן של עמדות שאינם רואות בנצרות עבודה זרה, דבר שהחוקרים מנסים לאפיין בו במיוחד את רבי מנחם המאירי, חמישים שנה אחר כך. לפי דעה זו, דבריו של המאירי בנושא אינם משקפים את דעתו, והם נכתבו במטרה להתגונן מפני התקפות הנוצרים על התלמוד.

ההכרעה

ערך מורחב – שריפת התלמוד

בסיום המשפט מצא חבר השופטים את התלמוד אשם בדין, ודן אותו לשריפה. ניסיונותיהם של היהודים למנוע את ביצוע גזר הדין נכשלו וכל כתבי היד של התלמוד הוחרמו. בשנת 1244 שרפו הצרפתים בפריז במשך כשתי יממות את כל כתבי היד של התלמוד. על פי דברי מהר"ם מרוטנבורג, נשרפו באותו מאורע 40 קרונות עמוסים בספרי תלמוד.

ההשלכה של המשפט הייתה ברורה וחדה. הנוצרים עשו דבר שנמנעו ממנו במשך כל הדורות עד אז – והתערבו בתפיסה ובאמונה היהודית עצמה, בלי להשלים איתה מתוך ראיית היהודים כעדים לאמיתות הנצרות באומללותם הנוכחית או בהתנצרותם לעתיד לבוא.

המשפט ושרפת התלמוד שבעקבותיו היו צעד משמעותי בהיסטוריית רדיפת היהודים במערב אירופה במאות האחרונות של ימי הביניים, והביאו לתסיסה אנטישמית קשה.

ראו גם

• הפולמוס היהודי-נוצרי
• עליית בעלי התוספות
• נצחון ישן
• ויכוח ברצלונה
• ויכוח טורטוסה

לקריאה נוספת

• אורה לימור, בין יהודים לנוצרים, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, כרך 5.

קישורים חיצוניים

• ויכוח פריז ב"אוצר ויכוחים"
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על משפט פריז‏, 26 ביוני 2012

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

משפט פריז26790496