וולגטה
.jpg)
וולגטה (בלטינית: Vulgata צירוף מהמילים Vulgus - ההמון האספסוף, Vulgare - נפוץ, Vulgata - מתורגם) הוא החשוב שבתרגומי כתבי הקודש של הנצרות, הביבליה, ללטינית. הוא נערך על ידי הירונימוס בסוף המאה ה-4 לספירה והוכר על ידי הכנסייה הקתולית כתרגום הרשמי של המקרא ושל הברית החדשה לשפה זו.
תרגומים ראשונים של הברית הישנה והחדשה ללטינית נערכו לכל המאוחר כבר במאה ה-2 לספירה ונפוצו בעיקר בצפון אפריקה. אולם הללו הסתמכו על תרגומי התנ"ך ליוונית והיו חלקיים ולא מספקים. בשנת 382 מונה אב הכנסייה הירונימוס (347 בערך - 420) על ידי האפיפיור דמסוס הראשון לתקן ולערוך את התרגומים הקיימים לכלל תרגום סמכותי אחד.
הירונימוס החל במלאכת התרגום בסביבות שנת 390 והשלימה בשנת 405. הוא שלט ביוונית, בעברית ובארמית, והסתמך בתרגומו על מקורות ונוסחים שונים. את ספרי התנ"ך הוא תרגם באופן עצמאי מנוסח עברי שהיה קרוב מאד לנוסח המסורה. את תרגומיו לתוספות לספר דניאל ולתוספות למגילת אסתר הוא ביסס על תרגומים יווניים, ואת הספרים החיצוניים, טוביה ויהודית הוא תרגם מגרסאותיהם הארמיות. תרגומו לספרי הברית החדשה התבסס על התרגומים הלטיניים הקיימים, עם תיקונים והתאמות על פי המקור היווני. נוסף לתרגום ספר תהלים על בסיס המקור העברי, העמיד הירונימוס תרגום נוסף שהתבסס על נוסח ההקספלה של תרגום השבעים. תרגום זה מן היוונית הוא שנכלל לבסוף ברוב מהדורות הוולגטה.
תרגום הספרים הראשונים שטיפל בהם, (נביאים ראשונים, שמואל ומלכים), נעשה על פי פשט הטקסט העברי, אולם הספרים האחרונים (יהושע, שופטים, רות ואסתר) תורגמו על ידיו בצורה יותר חופשית.
בוולגטה יש גם תעתיקים של מילים עבריות בכתב לטיני, שיכולות לסייע בהכרת אופן ההגייה של העברית בזמנו של הירונימוס. לפי עדותו של הירונימוס הוא רשם את התעתיק מפיהם של יהודים תושבי בית לחם. לא ברור אם ההבדלים בהגייה בין התעתיקים של הירונימוס ובין נוסח המסורה שבידינו מקורם בכך שהתעתיק של הירונימוס משקף דיבור עממי, או שיש בהם עדות לניב מקביל של העברית הקרוב ללשון חז"ל.
במאה ה-11 רוכז על סמך הוולגטה אוסף הפרשנות הכנסייתי החשוב ביותר של ימי הביניים, הגלוסה אורדינריה, שכלל את פרשנות מאת אבות הכנסייה סביב הטקסט הלטיני בשוליים.
הוולגטה הוכרה על ידי הכנסייה בשנת 1546 כנוסח המוסמך של כתבי הקודש. החלטה זו התקבלה בעקבות תרגום התנ"ך לגרמנית בידי מרטין לותר ב-1530, מעשה שהכנסייה הקתולית דחתה מכל וכל. הוולגטה כוללת, מלבד ספרי המקרא והברית החדשה, גם תרגום חלק מן הספרים החיצוניים שכלולים בקאנון הקתולי. את הכינוי "וולגטה" (versio vulgata) שפירושו "הנפוצה" נתן לתרגום רוג'ר בייקון.
חלוקת ספרי התנ"ך והברית החדשה לפרקים נעשתה על-פי תרגום הוולגטה בשנת 1205 בידי ההגמון האנגלי סטיבן לנגטון. חלוקה זו עברה גם לתנ"ך העברי, ובשנת 1516 יצא לאור בוונציה התנ"ך העברי בחלוקה לפרקים, כדוגמת הוולגטה.
חלק מפרשני המקרא היהודים בימי הביניים הכירו את הוולגטה או קטעים ממנה, כך רשב"ם בפירושו לבראשית מט,י דוחה את גרסת הירונימוס ל"שילה" - שליח (כלומר, אותו האיש המשולח).
מהדורה מדעית של הוולגטה יצאה בשני חלקים בשנת 1969 בשטוטגרט:
R. Weber et All (eds.), Biblia Sacra Iuxta Vulgatam Versionem.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- Vulgatae Clementina
- וולגטה באתר הוותיקן (מהדורת Nova Vulgata)
- גרסה של הוולגטה בעלת אפשרויות חיפוש (מהדורת Clementine Vulgate)
- הוולגטה - בוויקיטקסט בלטינית (מהדורת שטוטגרט)
- הוולגטה באתר Perseus Collection
23686363וולגטה