המפלגה הפרוגרסיבית
| מנהיגים | פנחס רוזן |
|---|---|
| אפיון | מפלגת מרכז ליברלית |
| כנסות | מועצת המדינה הזמנית, 1, 2, 3, 4 |
| ממשלות | הממשלה הזמנית, 1, 2, 4, 5, 6, 7, 8, 9 |
| אותיות | פ |
| שיא כוחה | 6 מנדטים (הכנסת הרביעית) |
| שפל כוחה | 4 מנדטים (הכנסת השנייה) |
| נוצרה מתוך | עלייה חדשה, העובד הציוני |
| התמזגה לתוך | המפלגה הליברלית הישראלית |
| מיקום במפה הפוליטית | מרכז |
המפלגה הפרוגרסיבית היא מפלגת מרכז ליברלית, אשר פעלה בישראל בשנות ה-50.
היסטוריה
הדיבורים על הקמת המפלגה הפרוגרסיבית כאיחוד של מפלגות המרכז ביישוב היהודי, החלו בתחילת 1948. אולם הניסיון לכלול את כל הציונים הכלליים באיחוד לא צלחו, לאחר שהציונים הכלליים צירפו אליהם את אנשי הימין של האיחוד האזרחי, שאנשי העובד הציוני ראו בהם אנשי ימין ולא מרכז[1].
המפלגה נוסדה באוקטובר 1948, מאנשי הרוב הלא-פועלי בעלייה חדשה, בראשות פנחס רוזן, אנשי תנועת העובד הציוני, שהייתה מפלגת עובדים לא-סוציאליסטית, שהשתייכה להסתדרות ומסיעת הציונים הכלליים א', אשר פרשה מהציונים הכלליים באוגוסט 1948 בעקבות מה שכינו: "המגמה להפוך את הציונות הכללית למפלגה של המעמד הבינוני"[2][3]. הניסיונות לצרף את יצחק גרינבוים למפלגה לא צלחו, על רקע חילוקי דעות בנושא דת ומדינה, גבולות המדינה והיחס לפורשים[4].
המפלגה התמודדה בבחירות לכנסות הראשונה עד הרביעית. התוצאות בבחירות לכנסת הראשונה, נחשבו על ידי ראשי המפלגה למאכזבות. התוצאות בבחירות לכנסת השנייה, ירידה לארבעה מנדטים, היו מאכזבות אף יותר[5].
המפלגה הפרוגרסיבית הייתה חברה בכל הקואליציות שבתקופת קיומה, פרט לתקופה של כשנה ורבע (8 באוקטובר 1951 - 24 בדצמבר 1952). בכל שנותיה המפלגה החזיקה בתיק אחד - משרד המשפטים, אשר נשמר באופן קבוע לפנחס רוזן.
בשנים 1953–1955 הוציאה המפלגה יומון בשם "זמנים".
בשלהי כהונתה של הכנסת הרביעית התאחדה עם הציונים הכלליים לתוך המפלגה הליברלית.
לקראת סוף כהונתה של הכנסת החמישית, לאחר שהמפלגה הליברלית חברה ל"חירות" להקמת גח"ל, פרשו ממנה רוב חברי המפלגה הפרוגרסיבית לשעבר והקימו את "המפלגה הליברלית העצמאית לישראל" ובקיצור ל"ע (ליברלים עצמאיים). יוצאים מן הכלל היו מרדכי-חיים שטרן וברוך עוזיאל שנותרו במפלגה הליברלית ובגח"ל.
דרכה הפוליטית
בעת הקמתה הייתה המפלגה הפרוגרסיבית מפלגה יונית שהאמינה בחתירה להבנה עם הערבים ולנייטרליות בין מזרח למערב. המפלגה התנגדה בתחילה לסיפוח ירושלים בניגוד לתוכנית החלוקה[6][7].
מבחינה כלכלית, הייתה המפלגה במרכז בין ימין ושמאל[8]. המפלגה קבעה כי תגן על חירות הפרט ורכושו וכי היא מתנגדת למלחמת מעמדות[9]. מנגד, המפלגה התנגדה ל"משטר הרכושנות הרעבתנית", פרוטקציוניזם וקרטלים.
מבחינה חברתית תמכה המפלגה בהפרדת הדת מהמדינה[10][11].
המפלגה הייתה ידועה כמפלגה ליברלית ישראלית[5] והייתה חברה באינטרנציונל הליברלי.
מוסדות
בעת הקמתה נקבע למפלגה הנהלה של 12 חברים, ועד פועל ארצי של מעל 50 חברים ומועצה כללית של 120 חברים[12]. התפקידים חולקו בין המפלגות המרכיבות את האיחוד לפי מפתח של 45% לעלייה חדשה, 30% לעובד הציוני ו-25% לציונים הכלליים א'[13]. בשנת 1954 היו בהנהלה 9 חברים, ובועד הפועל 38 חברים. העובד הציוני הפך לגורם המשמעותי ביותר במפלגה. למפלגה היו כ-22,000 חברים, כמספר מצביעה בבחירות לכנסת השנייה[5].
חברים בולטים
ראש המפלגה ברב שנות קיומה היה פנחס רוזן. חברים בולטים נוספים במפלגה היו יזהר הררי, אברהם גרנות (יו"ר קרן קיימת לישראל), משה קול (חבר הנהלת הסוכנות היהודית ויו"ר עליית הנוער), גרשום שוקן (העורך והבעלים של עיתון הארץ), שמעון כנוביץ' (יוזם "חוק כנוביץ'" למניעת מִפגעים אקולוגיים), אידוב כהן (מראשוני המתריעים ביישוב היהודי אודות שואת יהודי אירופה), יהודה שערי (יו"ר המדור לפנסיה בהסתדרות ולאחר מכן ח"כ וסגן שר מטעם הליברלים העצמאיים) והלל זיידל.
נציגי המפלגה בכנסת
ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה
|
|---|
 |
| כנסת | ח"כים | הערות |
|---|---|---|
| מועצת המדינה הזמנית (1948) | 3 נציגים: אברהם גרנות, משה קול, פינחס רוזן | |
| הכנסת ה-1 (1949) | 5 מנדטים: אברהם גרנות, יזהר הררי, אידוב כהן, ישעיהו פורדר, פנחס רוזן |
|
| הכנסת השנייה (1951) | 4 מנדטים: אברהם גרנות, יזהר הררי, אידוב כהן, ישעיהו פורדר, משה קול, פנחס רוזן |
|
| הכנסת השלישית (1955) | 5 מנדטים: יזהר הררי, אידוב כהן, יוחנן כהן, ישעיהו פורדר, פנחס רוזן, גרשום שוקן | ב-28 באוקטובר 1957 פרש מהכנסת ישעיהו פורדר. החליף אותו יוחנן כהן.
|
| הכנסת הרביעית (1959) | 6 מנדטים: יצחק גולן, יזהר הררי, אידוב כהן, שמעון כנוביץ', משה קול, פנחס רוזן | ב-8 במאי 1961 התאחדה המפלגה הפרוגרסיבית עם הציונים הכלליים בהקמת המפלגה הליברלית הישראלית.
|
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ להקמת המפלגה הפרוגרסיבית ביישוב, דבר, 16 בפברואר 1948
- ^ הימין דוחף את גרינבוים לפילוג, על המשמר, 11 באוגוסט 1948
- ^ ביום א' ועידת היסוד של המפלגה הפרוגרסיבית, דבר, 8 באוקטובר 1948
קמה המפלגה הפרוגריסיבית, על המשמר, 11 באוקטובר 1948 - ^ חבלי הלידה של המפלגה הפרוגרסיבית, דבר, 16 בספטמבר 1948
- ^ 5.0 5.1 5.2 ש. רולבנט, גבורים נופלים תחילה, דבר, 11 ביוני 1954
- ^ הפרוגרס, המשקיף, 21 בספטמבר 1948; המשך
- ^ י. רונקין, שידוד מערכות עם הקמת המדינה, על המשמר, 3 באוקטובר 1948
- ^ יוסף קרוק, המפלגה הפרוגרסיבית עם מי?, דבר, 3 בינואר 1949
- ^ קמה המפלגה הפרוגרסיבית, על המשמר, 11 באוקטובר 1948
- ^ חופש הדת במפלגה הפרוגרסיבית, על המשמר, 31 באוקטובר 1948
- ^ המפלגה הפרוגרסיבית בעד הפרדת הדת מהמדינה, הצופה, 3 בינואר 1949
- ^ הוקמה המפלגה הפרוגרסיבית, דבר, 11 באוקטובר 1948
- ^ ועידת היסוד של המפלגה הפרוגרסיבית, דבר, 10 באוקטובר 1948
