העולם כרצון וכייצוג
שגיאות פרמטריות בתבנית:ספר
פרמטרים ריקים [ עורכים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
 | |
| העולם כרצון וכייצוג, מהדורה משנת 1913 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | ארתור שופנהאואר |
| שפת המקור | גרמנית |
| סוגה | פילוסופיה |
| נושא | אפיסטמולוגיה, אונטולוגיה, אסתטיקה, אתיקה |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה | 1818 |
| מהדורות נוספות | |
| מספר כרכים | 3 |
העולם כרצון וכייצוג (בגרמנית:Die Welt als Wille und Vorstellung; מתורגם גם בתור העולם כרצון וכדימוי) הוא חיבור פילוסופי מאת הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר, הנחשב למגנום אופוס שלו. המהדורה הראשונה יצאה לאור בשלהי 1818 (כשהשנה 1819 מופיעה בעמוד השער).[1] מהדורה שנייה בת שני כרכים הופיעה ב-1844: הכרך הראשון היה גרסה ערוכה של מהדורת 1818, ואילו הכרך השני כלל פרשנות על הרעיונות שהובאו בכרך הראשון והתייחסויות להוגים שונים. מהדורה שלישית מורחבת יצאה לאור ב-1859, בשנה שקדמה למותו של שופנהאואר. בשנת 1948, נערכה גרסה מקוצרת על ידי תומאס מאן.[2]
שופנהאואר טען כי החיבור נועד לבטא "מחשבה אחת" מנקודות מבט שונות.[3] החיבור מחולק לארבעה ספרים המכסים ארבעה נושאים: אפיסטמולוגיה, אונטולוגיה, אסתטיקה ואתיקה. בסיום הספר מופיע נספח בשם "ביקורת על הפילוסופיה הקאנטיאנית".
כפי שמעיד שמו, התזה המרכזית של החיבור מבוססת על שני אופני התייחסות לעולם, העולם כ"ייצוג" (Vorstellung) והעולם כ"רצון" (Wille). בהסתמך על האידיאליזם הטרנסצנדנטלי של עמנואל קאנט, שופנהאואר טוען שהעולם שבני האדם חווים סביבם, עולם התופעות (הפנומנה) הכפוף להסתכלות במרחב ובזמן ולקטגוריית הסיבתיות ולעקרון הטעם המספיק, קיים אך ורק כ"ייצוג" המותנה בהכרה הסובייקטיבית. העולם כייצוג אינו קיים כשלעצמו (כלומר, ללא תלות באיך שהוא נתפס כתופעה בתודעת הסובייקט). ההכרה של האדם אודות אובייקטים הוא אפוא הכרה של תופעות בלבד.
לעומת זאת, שופנהאואר מזהה את הדבר כשלעצמו (הנומנה) כרצון, כחתירה עיוורת, בלתי מודעת, חסרת מטרה, נטולת הכרה, מחוץ למרחב ולזמן, ללא אינדיודואציה וריבוי - שהיא המהות הפנימית של הכל. העולם כייצוג הוא רק ה"אובייקטיבציה" של הרצון. בנוסף, שופנהאואר גורס כי האדם משועבד לרצון, שהוא מקור כל הסבל. חוויות אסתטיות, והמוזיקה בפרט, יכולות לשחרר את האדם לזמן קצר מהשעבוד לרצון, אך גאולה אמיתית מהחיים, יכולה לנבוע רק מסגפנות, ומשלילה מוחלטת של "הרצון לחיים". שופנהאואר מציין נקודות השקה מהותיות בין הגותו שלו לבין הפלאטוניזם ולבין פילוסופיה הודית (בעיקר בודות, בבודהיזם ובהינדואיזם).
העולם כרצון וכייצוג סימן את פסגת הגותו הפילוסופית של שופנהאואר; הוא הקדיש את שארית חייו בחידוד, בהבהרה ובהעמקה של הרעיונות המוצגים בעבודה. המהדורה הראשונה נתקלה בשתיקה ציבורית כמעט מוחלטת. גם המהדורה השנייה של 1844 לא הצליחה למשוך עניין רב. באותה תקופה, הפילוסופיה האקדמית הגרמנית שאחרי קאנט נשלטה על ידי האידיאליסטים הגרמנים ובראשם הגל, ששופנהאואר גינה במרירות כ"שרלטן" וראה בו יריב מר. רק ב-1851 עם פרסום אוסף מאמריו Parerga und Paralipomena החל שופנהאואר לראות את תחילתה של ההכרה לה ייחל מרבית חייו.
רקע לכתיבת החיבור
בקיץ 1813, שופנהאואר הגיש את עבודת הדוקטורט שלו "על השורש המרובע של עיקרון הטעם המספיק" (Ueber die vierfache Wurzel des Satzes vom zureichenden Grunde) שזיכה אותו בדוקטורט מאוניברסיטת ינה. לאחר מכן בילה בויימאר ועבר להתגורר בדרזדן. וב-1816 פרסם את חיבורו "על ראייה וצבעים" (Ueber das Sehn und die Farben). שופנהאואר בילה את השנים הבאות בעבודה על יצירתו המרכזית, העולם כרצון וכייצוג.
שופנהאואר דורש לקרוא את עבודת הדוקטורט שלו כהקדמה לספר. בהתייחסו כתב במבוא המהדורה הראשונה לחיבור כי "בלתי אפשרי לחלוטין להבין את היצירה הנוכחית, אלא אם כן הקורא מכיר את ההקדמה והפרופדאוטית הזו, ותוכנו של החיבור הזה מונחה כאן מראש. עד כמה שהם נכללו בספר".[4]
יתר על כן, שופנהאואר מצהיר בתחילת הספר שהוא מניח שהקורא בקיא בפילוסופיה של עמנואל קאנט. שופנהאואר טען שהפילוסופיה שלו היא ההמשך הטבעי של קאנט, ונאמנה יותר לשיטה המטפיזית של האידיאליזם טרנסצנדנטלי כפי שנפרשה בביקורת התבונה הטהורה (1781), לעומת כל הפיתוחים המאוחרים של האידיאליסטים הגרמנים. עם זאת, הספר כולל נספח שכותרתו "ביקורת על הפילוסופיה הקאנטיאנית", שבו שופנהאואר דוחה את רוב הפילוסופיית המוסר של קאנט וחלקים משמעותיים מהאפיסטמולוגיה ומהאסתטיקה שלו. אף על פי כן, עדיין ראה בהישגיו של קאנט את נקודת המוצא למחקר שלו.[3]
שופנהאואר ראה רצון האנושי את הפתח האחד והיחיד שלנו למציאות שמעבר לעולם כייצוג, כלומר העולם החיצוני כפי שאנו חווים אותו דרך היכולות המנטליות שלנו. לפי שופנהאואר, הרצון הוא ה'מהות הפנימית' של העולם כולו, כלומר הדבר כשלעצמו (Ding an sich), המתקיים ללא תלות בצורות של עקרון הטעם המספיק השולטות בעולם כייצוג. שופנהאואר האמין שאמנם אנו עשויים להיות מנועים מידע ישיר של הנומנה הקאנטיאנית, אך אנו עשויים להשיג ידע לגביו במידה מסוימת (בניגוד לקאנט, שעבורו הנומנה בלתי ידועה לחלוטין). הסיבה לכך היא שלפי שופנהאואר, ניתן להבין את היחס בין העולם כייצוג לבין העולם כפי שהוא 'בעצמו' על ידי חקירת היחס בין גופנו (אובייקטים חומריים, כלומר ייצוגים, הקיימים במרחב ובזמן) לבין הרצון שלנו. הבדל חשוב נוסף בין הפילוסופיות של שופנהאואר וקאנט הוא דחייתו של שופנהאואר את משנתו של קאנט על שתים עשרה קטגוריות של השכל. שופנהאואר טוען שאחת עשרה מהקטגוריות של קאנט הן "חלונות עיוורים" מיותרים שנועדו למטרות של סימטריה ארכיטקטונית. שופנהאואר טוען שיש רק שלוש צורות אפריוריות שבאמצעותן התודעה שלנו הופכת את חווית העולם שלנו למובנת לעצמנו: זמן, מרחב (צורות ההסתכלות) סיבתיות (הקטגוריה העיקרית של קאנט).
שופנהאואר גם מציין בהקדמתו כי הקורא יהיה מוכן במיטבו להבין את התיאוריות אם קרא ב"אפלטון הא-לוהי": שופנהאואר מכיר לעיתים קרובות בהשפעתו של אפלטון על התפתחותו. תיאוריות, ובמיוחד בהקשר של אסתטיקה, מדבר על האידאות האפלטוניות כקיימות ברמה אונטולוגית בין הייצוג לרצון. הקורא יקבל יתרון נוסף אם הוא כבר מכיר את הפילוסופיה ההודית.
כרך 1
שופנהאואר השתמש במילה "רצון" באופן שנקשר גם למושגים כמו תשוקה, תכלית, אינטרס, דחף, ומאמץ. הפילוסופיה של שופנהאואר גורסת שכל אלמנט בטבע, כולל האדם, הוא ביטוי של "רצון" שאינו יודע שובע. זה דרך הרצון, כשלעצמו של כל הקיום, שבני האדם מוצאים את כל סבלם. הרצון הוא הגורם לסבל הזה. הוא טוען שרק הנאה אסתטית יוצרת בריחה רגעית מהרצון. למושג התשוקה של שופנהאואר יש הקבלות חזקות במחשבה הבודהיסטית. הבודהיזם מזהה את תחושת חוסר שביעות הרצון המתפשטת של הפרט כמניעה את התשוקה, בערך בדומה למה ששופנהאואר היה מכנה הרצון לחיים. שניהם טוענים שהתרופה למצב זה כוללות פעילויות סגפניות מהורהרות.
האפיגרף לכרך הראשון הוא ציטוט מאת יוהאן וולפגנג פון גתה: "האם הטבע לא יבין את עצמו סוף סוף? (Ob nicht Natur zuletzt sich doch ergründe?). הלקוח מהפואה "Staatsminister von Voigt" שנכתבה ב-27 בספטמבר 1816.
אפיסטמולוגיה (ספר I)
משפט הפתיחה של 1§ הוא "העולם הוא הייצוג שלי" (Die Welt ist meine Vorstellung). בספר הראשון שופנהאואר רואה את העולם כייצוג. ספציפית, הספר הראשון עוסק בייצוג בכפוף ל"עקרון הטעם המספיק" (Satz vom Grunde). בספר השלישי שופנהאואר חוזר להתייחס לעולם כייצוג; הפעם, הוא מתמקד בייצוג ללא תלות בעקרון הטעם המספיק (כלומר הרעיון האפלטוני, האובייקט המיידי וההולם של הרצון, שהוא מושא האמנות).
שופנהאואר מתחיל את החיבור בבחינת העולם כפי שהוא מראה את עצמו לנו בתודעתנו, כשאובייקטים מסודרים בהכרח לפי מרחב וזמן ולפי סיבתיות. מניסיוננו, העולם מסודר על פי עקרון הטעם המספיק. אנו תופסים ריבוי של עצמים הקשורים זה לזה בדרכים הכרחיות.
האפיגרף של ספר I הוא ציטוט של ז'אן ז'אק רוסו "Sors de l’enfance, ami, réveille-toi" (בתרגום חופשי: צא מהילדות, חבר, התעורר!).
אונטולוגיה (ספר II)
בספר השני, שופנהאואר טוען שהרצון הוא הדבר כשלעצמו הקנטיאני, המהות היחידה העומדת בבסיס כל האובייקטים והתופעות בעולם. קאנט האמין שהמרחב והזמן הם רק צורות ההסתכלות שלנו שבאמצעותן עלינו לתפוס את עולם התופעות, וגורמים אלו (כנראה) שלא חלים על הדבר כשלעצמו. שופנהאואר הצביע על כך שאפשר לשפוט ולהבחין בין אובייטקים רק בזמן ובמרחב, ולכן הדבר כשלעצמו חייב להיות אחד. כל הדברים הקיימים, כולל בני אדם, חייבים להיות חלק מהאחדות היסודית הזו. הביטוי של הרצון הבודד בריבוי האובייקטים שאנו חווים הוא "האובייקטיבציה של הרצון". ריבוי קיים והפך אפשרי רק דרך הזמן והמרחב, ולכן שופנהאואר מתייחס אליהם כאל עקרון ההתפרטות,principium individualis (אנ'). הרצון, כדבר כשלעצמו, מצוי מחוץ לעקרון הטעם המספיק (על כל צורותיו) ולכן הוא חסר בסיס (אם כי כל אחת מתופעות הרצון כפופה לעיקרון זה). הרצון, שאינו כפוף ל"עקרון ההתפרטות", משוחרר מכל ריבוי.
כל התופעות מגלמות שאיפה מהותית: חשמל וכוח משיכה, למשל, מתוארים ככוחות, ואלו עבור שופנהאואר אובייקטיפיקציה של הרצון. באותו האופן גם יכולת ההכרה האנושית, כפופה לדרישות הרצון.
ואולם, כל מה שרצוני בהכרח מוביל לסבל. שופנהאואר מציג תמונה פסימית לפי כרצונות אינם ממומשים הם כואבים, והנאה היא רק התחושה הנחווית ברגע שמסירים כאב כזה. עם זאת, רוב הרצונות לעולם אינם מתגשמים, ואלו שמתגשמים מוחלפים באופן מיידי ברצונות קשים יותר למימוש.
אסתטיקה (ספר III)
אם כל העולם כייצוג הוא רק רפרזנטציה של הרצון, אז האמנות היא הבהרת הרפרזנטציה הזו, הקמרה אובסקורה המציגה את האובייקטים בצורה טהורה יותר, ומאפשרת לנו לסקר ולהבין אותם טוב יותר. זה המחזה בתוך מחזה, הבמה על הבמה בהמלט.
— שופנהאואר העולם כרצון וייצוג, כרך א. ספר III §52
בספר השלישי שופנהאואר חוקר את חווית ההתבוננות האסתטית. כאשר אנו מתבוננים במשהו בצורה אסתטית, יש לנו ידע על האובייקט לא כדבר אינדיבידואלי אלא על האוניברסל כאידאה האפלטונית (die Platonische Idee). לאחר מכן האדם מסוגל לאבד את עצמו במושא ההתבוננות האסתטית, ולרגע קצר להימלט ממעגל התשוקה הבלתי ממומשת כ"נושא [סובייקט] ידע טהור וחסר רצון" (reinen, willenlosen Subjekts der Erkenntniß). הדבר כרוך בנטישת שיטת ההכרה המחוברת לעקרון הטעם המספיק (האופן היחיד המתאים לשירות הרצון המדע). במהלך החוויה האסתטית אנו זוכים להקלה רגעית בכאב הנלווה לשאיפה שלנו. כמו תיאוריות אסתטיות רבות אחרות, מרכזו של שופנהאואר הוא מושג הגאון. גאונות, לפי שופנהאואר, מוחזקת על ידי כל האנשים בדרגות שונות והיא מורכבת מיכולת חוויה אסתטית. ניתן ללמד את מי שיש לו רמה גבוהה של גאונות להעביר חוויות אסתטיות אלו לאחרים, וחפצים המתקשרים לחוויות אלו הם יצירות אמנות.
אנו רואים בחפצים יפים כמי שמאפרים בצורה המיטבית לערוך התבוננות שהיא אובייקטיבית גרידא על ידי תודעה חסרת רצון ומבטאים רעיונות 'מוגבהים' (כמו אלה של האנושות). שופנהאואר משווה את החוויה של משהו יפה לחוויה של משהו כמו ה"נשגב" (das Erhabene) - במקרה האחרון, אנו נאבקים על העוינות הטבעית שלנו למושא ההתבוננות ומועלים מעליו. חוויה אסתטית אינה נובעת מהאובייקט המעורר את רצוננו; לפיכך מתח שופנהאואר ביקורת על תיאורים של אוכל מעורר תיאבון, שכן אלו מעוררים תשוקה ובכך מונעים מהצופה להפוך ל"סובייקט הידע הטהור, חסר הרצון".
שאר הספר השלישי מכיל תיאור של מגוון צורות אמנות, כולל אדריכלות, גינון נוף, ציור נוף, ציור בעלי חיים, ציור היסטורי, פיסול, ספרות (שירה וטרגדיה), ולבסוף, מוזיקה. המוזיקה תופסת מקום מיוחס באסתטיקה של שופנהאואר, שכן הוא האמין שיש לה יחס מיוחד לרצון. יצירות אמנות אחרות מחפצות את הרצון ומהוות אובייקטיפקציה שלו רק בעקיפין באמצעות האידיאות (האובייקטיבציה ההולמת של הרצון), ועולמנו אינו אלא הופעת האידיאות בריבוי הנובע מאותם רעיונות תחת "עקרון האינדיבידואציה". לעומת זאת, המוזיקה חולפת על האידאות ולכן היא בלתי תלויה בעולם התופעות.
בסיום ספר III, בסעיף 52§ הוא כותב:
המוזיקה איננה בשום פנים כמו האמנויות האחרות. שכן אלה מהוות את דימוין של האידיאות, ואילו זו מהווה את דימויו של הרצון עצמו, שהאובייקטיביות שלו היא אותן האידיאות. לשון אחר: בניגוד לכל יתר האמנויות, הנוצרות מתוך הכרת הרעיונות ומתארות רק את הצל של אותם רעיונות, נמצאת המוזיקה האחת והיחידה, המגיעה עדי מהות הרעיון עצמו. המוזיקה מעמידה את המטאפיזי אל מול כל הפיזי שבעולם ואת העניין כשלעצמו (Das Ding an sich) אל מול כל מה שרק נדמה כאותו עניין. מכאן שהעולם כמוהו כהגשמת המוזיקה או כהתגשמותו של הרצון ... על כן המוזיקה נחשבת ביטויו של העולם, ולכן היא, במידה הגבוהה ביותר, שפה אוניברסלית. המוזיקה נבדלת מיתר האמנויות בעובדה שאין היא מהווה חיקוי של התופעות או, ליתר דיוק, של האובייקטיביות של הרצון, אלא היא החיקוי הישיר של הרצון עצמו; ולכן היא משלימה [ולא מחקה, כמעשה האמנויות האחרות] את כל הדברים הקיימים בעולם ואת כל התופעות הקיימות בו. זאת על ידי שהיא מייצגת את מה שהוא מטאפיזי, היינו את הדבר עצמו. ניתן אפוא לראות את העולם כהתגלמותה של המוזיקה או כרצון בהתגלמות זו. וזאת הסיבה שבעטייה הופכת המוזיקה, [בניגוד] לכל ציור או לכל תמונה של החיים הריאליסטיים של העולם, לבעלת משמעות גבוהה יותר; ולא כל שכן …[משום] שהמלודיה דומה, או מקבילה, לרוחן הפנימית של תופעות [החיים]
— כרך ראשון, ספר III, §52 (תרגום: מיכל זמורה כהן)
אתיקה (ספר IV)
בספר הרביעי, שופנהאואר חוזר להתייחס לעולם כרצון. הוא טוען בספר זה להציג תיאור גרידא של התנהגות אתית אנושית, שבו הוא מזהה שני סוגים של התנהגות: האחת, חיוב ה"רצון לחיים" (Wille zum Leben) והשנייה דחייתו. אלו מהוות את המהות של כל אינדיבידואל. שופנהאואר הבהיר לאחר מכן את הפילוסופיה האתית שלו בשני מאמריו: "על חופש הרצון" (1839) ו"על בסיס המוסר" (1840).
לפי שופנהאואר, הרצון בקונפליקט עם עצמו בשל האגואיזם שכל אדם וחיה ניחנים בו. חמלה נובעת מחריגה מהאגואיזם, כשחודרת התפיסה האשלייתית של האינדיבידואליות, ניתן לחוש אמפתיה ולהזדהות עם סבלו של אחר. החמלה יכולה לרמוז לאפשרות של הליכה מעבר לתשוקה ולרצון. שופנהאואר מכחיש מכל וכל את קיומו של "חופש הרצון" במובן המקובל, ורק שולל כיצד ניתן לאשר או לשלול את הרצון, אך אינו נתון לשינוי, והוא משמש כשורש השרשרת של הדטרמיניזם הסיבתי.
שופנהאואר דן בהרחבה בהתאבדות, ומציין שהיא לא ממש שוללת את הרצון או כל חלק ממנה בשום צורה מהותית, שכן המוות הוא רק הסוף של תופעה מסוימת אחת של הרצון, שלאחר מכן מסודרת מחדש.
הסגפנות, נתפסת כהכחשה האולטימטיבית של הרצון, כפי שנהוגה על ידי נזירים המזרח, ומאפשרת להחליש לאט את הרצון האינדיבידואלי באופן שהוא הרבה יותר משמעותי מהתאבדות אלימה, שהיא למעשה, במובן מסוים, חיוב של רצון.
העיסוק בסגפנות הוביל את שופנהאור להעריך את הבודהיזם, הודנטה, והינדואיזם, כמו גם כמה מסדרי נזיריים ומנהגי סגפנות בכנסייה הקתולית. הוא הביע בוז כלפי הנצרות הפרוטסטנטיות, היהדות והאסלאם, שאותם ראה כאופטימיים, נטולי מטפיזיקה ואכזריים כלפי בעלי חיים שאינם אנושיים.
לטענת שופנהאואר, האמת העמוקה היא שבמקרים של אישור יתר של הרצון, כשאינדיבידואל אחד מפעיל את רצונו לא רק להגשמתו, אלא לשם שליטה פסולה של אחרים - הוא אינו מודע להיותו לאדם שהוא פוגע בו. כך למעשה הרצון פוגע בעצמו כל הזמן, והצדק נעשה ברגע ביצוע הפשע, שכן אותו אינדיבידואל מטפיזי הוא גם המבצע וגם הקורבן.
לפי שופנהאואר, שלילת הרצון לחיים היא הדרך לגאולה מסבל. הישועה יכולה לנבוע רק מההכרה שהאינדיבידואליות היא לא יותר מאשליה. את העולם כשלעצמו לא ניתן לחלק ליחידות בדידות אינדיבידואליות. האדם שהפנים תובנה זאת 'שולל' את רצונו ובכך משתחרר מכאבי הקיום הנובעים מהשאיפה הבלתי פוסקת של הרצון. כשהרצון נשלל, החכם הופך לשום דבר, מבלי למות בפועל.[5] כשהרצון נעלם, גם הרצון וגם העולם הופכים לשום דבר. לדידו, עבור מי שהשיג את מצב חוסר-הרצון, העולם כרצון נחשף בתור הכלום. אחיזתו עלינו כמציאות לכאורה מתבטלת, כך שהיא עומדת כעת בפנינו כדבר מלבד חלום רע שממנו אנחנו מתעוררים.[6]
שופנהאואר מסיים את הספר הרביעי באמירה הבאה:
עברו מי שבתוכם הרצון התהפך והתכחש לעצמו, העולם האמיתי הזה שלנו, על כל שמשותיו ושבילי החלב שלו, הוא - כלום.
— The World as Will and Representation, Volume I, § 71.
בהערת שוליים, שופנהאואר משייך את ה'כלום' הזה למושג "פראז'נה פרמיטה" של המהאיאנה, כנקודה שבה הסובייקט והאובייקט אינם קיימים עוד.
ביקורת על הפילוסופיה הקאנטיאנית (נספח)
בסוף ספר 4, שופנהאואר צירף דיון מעמיק ביתרונותיה וחסרונותיה של הפילוסופיה של קאנט. ביקורתו של שופנהאואר נפתחת בציטוט הבא מתוך וולטייר מ"עידן לואי ה-14": " C'est le privilège du vrai génie, et surtout du génie qui ouvre une carrière, de faire impunément de grandes fautes ("זו הפריבילגיה של גאונות אמיתית, ובעיקר הגאון שפותח דרך חדשה, לעשות טעויות גדולות ללא עונש.")
שופנהאואר טוען שהכשרון הגדול ביותר של קאנט היה ההבחנה בין התופעה [Erscheinung] והדבר כשלעצמו [Ding an sich], מה שמוכיח שהתודעה תמיד עומדת בינינו לבין הדברים, ולפיכך איננו יכולים לדעת את הדברים כפי שהם מחוץ לתודעתנו. בין הפגמים של קאנט, טוען שופנהאואר, הוא האופן הבלתי נסבל שבו בחר קאנט להציג את הדבר כשלעצמו ב"ביקורת התבונה הטהורה". שופנהאואר טען שקאנט לא הצליח להבחין בין הכרה אינטואיטיבית ומופשטת - כלומר ייצוגים אינטואיטיביים - מה שהוליד בלבולים ושגיאות חמורות. בביקורת על העדפתו של קאנט לסדר את המערכת הפילוסופית שלו על פי סימטריה ארכיטקטונית אלגנטית, שופנהאואר מתאר בשלב מסוים את שתים עשרה הקטגוריות של קאנט כמיטה פרוקרוסטית איומה שאליה הוא כופה באלימות את כל מה שבעולם ואת כל מה שקורה בבני אדם.
כרך 2
הכרך השני כלל מספר חיבורים המרחיבים את הנושאים שנסקרו בראשון.
נקודה שהתיישנה רע היא תורת הגנטיקה שלו. הוא טען שבני אדם יורשים את רצונם, ובכך את אופיים, מאבותיהם, אבל את האינטלקט שלהם מאמהותיהם והוא מספק דוגמאות מביוגרפיות של דמויות גדולות כדי להמחיש את התיאוריה הזו.[7] הכרך השני מכיל גם התקפות על פילוסופים בני זמננו, בעיקר אידיאליסטים גרמניים כמו פיכטה, שלינג ויריבו הגל.
השפעה
הספר נתקל בשתיקה ציבורית בעשורים הראשונים לפרסומו. יוצאי דופן היו יוהאן וולפגנג פון גתה וז'אן פול (אנ'). כלתו של גתה, אוטילי פון גתה, סיפרה שגתה התחיל לקרוא את ספרו של שופנהאואר בלהט כפי שהיא מעולם לא ראתה בו.[8] גתה אמר לכלתו שעכשיו יש לו עונג במשך שנה שלמה, כי הוא יקרא אותו לגמרי, בניגוד למנהגו לדגום דפים. השפעתו של שופנהאואר ניכרת בספר השיחות עם גתה Gespräche mit Goethe (אנ'). ז'אן פול שיבח את הספר כ"יצירה פילוסופית גאונית נועזת, רבת פנים ומלאת כושר המצאה ועומק",[9] והעיר ביחס לשופנהאואר ש"שבחו של איש גאון אחד משפר לחלוטין את מה שההמון חסר המחשבה זנח".[דרוש מקור]
ההתעלמות הציבורית הגיעה לקיצה בשנים האחרונות לחייו של שופנהאואר, ובעקבות ההתעניינות החדשה בספר הוא הפך לפילוסוף המשפיע ביותר בגרמניה עד למלחמת העולם הראשונה.[10] ההתעניינות החדשה בשופנהאואר ובספר זה בפרט, הולידה בשנות ה-60 של המאה ה-19 את "מחלוקת הפסימיזם", שנסבה סביב שאלת משמעות החיים וערך הקיום. הפילוסופים פרידריך ניטשה ופיליפ מיינלנדר שלקחו חלק במחלוקת, תיארו שניהם את גילוי הספר כהתגלות. ניטשה העיר, "אני שייך לאותם הקוראים של שופנהאואר שיודעים היטב, לאחר שיהפכו את העמוד הראשון, שהם יקראו את כל האחרים, ויקשיבו לכל מילה שהוא אמר".[11] הספר השפיע רבות על יוליוס באהנסן שדן אודותיו עם שופנהאואר באופן אישי.[12]
דיוניו של שופנהאואר בשפה ובאתיקה בספר זה השפיע רבות על לודוויג ויטגנשטיין.[13][14][15]
השפעתו של שופנהאואר חרגה מעולום הפילוסופיה. אמנים רבים נמשכו לעבודה זו, בין היתר תרמה לכרך העובדה כי כרבע מהיצירה עוסקת באסתטיקה ובאמנות. יש לציין את ריכרד וגנר (שהצהיר שהושפע ממנו בכתיבת טריסטן ואיזולדה), ארנולד שנברג,[16] גוסטב מאהלר,[17] (שהתייחס לספר בתור "הכתיבה המעמיקה ביותר על מוזיקה שאי פעם פגש"),[18] תומאס מאן, הרמן הסה, חורחה לואיס בורחס, לב טולסטוי, דייוויד הרברט לורנס וסמואל בקט.
ספרו של שופנהאואר השפיע גם על עולם המדע המודרני. ובין השאר על צ'ארלס דרווין ואלברט איינשטיין, שכינה אותו גאון.
תרגומים
עברית
- העולם כרצון וכדימוי א תרגום: יוסף האובן (נבו), הוצאת י' גולן, 2004
- העולם כרצון וכדימוי ב תרגום: יוסף האובן (נבו), הוצאת י' גולן, 2004 (מכיל את ההשלמות לארבעת החלקים של כרך א'
באנגלית
- The World as Will and Representation: vol. 1, 1818–1819, vol. 2, 1844
- Vol. 1 Dover edition 1966, מסת"ב 978-0-486-21761-1
- Vol. 2 Dover edition 1966, מסת"ב 978-0-486-21762-8
- Peter Smith Publisher hardcover set 1969, מסת"ב 978-0-8446-2885-1
לקריאות נוספות
- Bryan Magee, The Philosophy of Schopenhauer, Oxford University Press, 1997 (reprint), מסת"ב 0-19-823722-7
- Schopenhauer, Arthur. The World as Will and Representation. Dover. Volume I, מסת"ב 0-486-21761-2. Volume II, מסת"ב 0-486-21762-0
- Susanne Möbuß, Schopenhauer für Anfänger: Die Welt als Wille und Vorstellung – eine Lese-Einführung (introduction in German to The World as Will and Representation), 1998.
קישורים חיצוניים
- Media related to The World as Will and Representation at Wikimedia Commons
- The World as Will and Idea public domain audiobook at LibriVox
- Die Welt als Wille und Vorstellung, complete text in German
הערות שוליים
- ^ Braunschweig, Yael (2013), "Schopenhauer and Rossinian Universiality: On the Italianate in Schopenhauer's Metaphysics of Music", in Mathew, Nicholas; Walton, Benjamin (eds.), The Invention of Beethoven and Rossini: Historiography, Analysis, Criticism, Cambridge: Cambridge University Press, p. 297, n. 7, ISBN 978-0-521-76805-40)
- ^ Thomas Mann, Die Welt als Wille und Vorstellung von Schopenhauer in einer gekürzten Fassung dargeboten von Thomas Mann (Zurich: Classen, 1948).
- ^ 3.0 3.1 Schopenhauer, Arthur (2014). The World as Will and Representation, Volume 1. תורגם ע"י Norman, Judith; Welchman, Alistair; Janaway, Christopher. Cambridge: Cambridge University Press. p. 6. ISBN 9780521871846.
- ^ Schopenhauer, Arthur (2014). The World as Will and Representation, Volume 1. תורגם ע"י Norman, Judith; Welchman, Alistair; Janaway, Christopher. Cambridge: Cambridge University Press. p. 7. ISBN 9780521871846.
- ^ Barbara Hannan, The Riddle of the World, Chapter 5, "Pessimism, Depression, and Salvation," "Salvation as Denial of the Will," p. 141.
- ^ Julian Young, Schopenhauer, Routledge, NY, 2005, Chapter Eight, "Salvation," p. 197 f.
- ^ Recent genetics research might show Schopenhauer to be right. For example, from New Scientist: "Eric 'Barry' Keverne ... and Azim Surani ... have evidence that in the mouse the mother's genes contribute more to the development of the 'thinking', or 'executive', centres of the brain, while paternal genes have a greater impact on the development of the 'emotional' limbic brain." (by Gail Vines, 3 May 1997, p 34, Where did you get your brains?)
- ^ Cartwright, David E. (2010). Schopenhauer: a Biography. Cambridge University Press. p. 337. ISBN 978-0-521-82598-6.
- ^ "Unsere Zeit. Jahrbuch zum Conversations-Lexikon, 4. Band, Leipzig (Brockhaus) 1860, S. 711 ff".
- ^ Beiser, Frederick C. (2008). Weltschmerz, Pessimism in German Philosophy, 1860–1900. Oxford: Oxford University Press. pp. 14–16. ISBN 978-0198768715.
Arthur Schopenhauer was the most famous and influential philosopher in Germany from 1860 until the First World War. ... Schopenhauer had a profound influence on two intellectual movements of the late 19th century that were utterly opposed to him: neo-Kantianism and positivism. He forced these movements to address issues they would otherwise have completely ignored, and in doing so he changed them markedly. ... Schopenhauer set the agenda for his age.
- ^ Grace Neal Dolson, "The Influence of Schopenhauer upon Friedrich Nietzsche", The Philosophical Review, Vol. 10, No. 3 (May, 1901), pp. 241-250
- ^ Beiser, Frederick. Weltschmerz: Pessimism in German Philosophy, 1860-1900. Oxford University Press, 2016. pp. 236.
- ^ "...the deeper preoccupation of his [Wittgenstein’s] later years remained the same as that of his youth: to complete the logical and ethical tasks begun by Kant and Schopenhauer." Allan Janik and Stephen Toulmin, Wittgenstein’s Vienna, Chapter 7, p. 224
- ^ "Moving on by way of Schopenhauer to Wittgenstein .... The only hope for the individual is to save his own soul; and even this he can do only by avoiding worldly entanglements. One of the few pieces of authentic moral advice Wittgenstein was heard to give in his later years is the maxim, 'One must travel light.'" Allan Janik and Stephen Toulmin, Wittgenstein’s Vienna, Chapter 8, p. 244. Also, "The only life that is happy is the life that can renounce the amenities of the world." Wittgenstein, Notebooks 1914–1916, Note of 13 August 1916
- ^ "In theoretical matters, Wittgenstein’s later philosophy of the Philosophical Investigations is very different from—according to many an explicit rejection of—the philosophy of the Tractatus. But since his personal life was rather clearly an attempt to live the 'ethical' life as conceived in the Tractatus, it seems that in existential matters he did not change his mind. Given that this conception of the ethical life is so strongly influenced by Schopenhauer, it may be said that, in a way, Schopenhauer stayed with him all his life." Julian Young, Schopenhauer, Routledge, New York, 2005, pp. 232 f.
- ^ White, Pamela C. (1984). "Schopenhauer and Schoenberg". Journal of the Arnold Schoenberg Institute. 8 (1): 39–57.
The influence of Schopenhauer on Schoenberg's thinking can be seen in several different ways. First, the influence is reflected directly in Schoenberg's own essays, and philosophical writings about music and other matters. … Schoenberg owned almost all of the works of Schopenhauer … Schoenberg's use of his Schopenhauer volumes may be compared to his books by other philosophers: of Kant, Schopenhauer's direct intellectual forebear, he owned practically everything. Of Hegel, no books at all!
- ^ Mahler: Das Lied von der Erde by Stephen Helfling
- ^ Megan H. Francisco (2016). Mahler's Third Symphony and the Languages of Transcendence. University of Washington. p. 1.
37367524העולם כרצון וכייצוג