אניאס מקינטוש
אניאס ליונל אקטון מקינטוש (באנגלית: Aeneas Lionel Acton Mackintosh; 1 ביולי 1879 - 8 במאי 1916) היה קצין בצי הסוחר הבריטי וחוקר אנטארקטיקה, שפיקד על קבוצת ים רוס כחלק מן המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית של ארנסט שקלטון, 1917-1914. משימתה של קבוצת ים רוס הייתה לתמוך בחציית היבשת האנטארקטית שתכנן ארנסט שקלטון על ידי ציוד מחסני אספקה לאורך השלבים המאוחרים של נתיב הצעדה המתוכנן. לנוכח עיכובים חוזרים ונשנים וקשיים מעשיים, עמדה קבוצת מקינטוש במשימתה, אף כי מקינטוש עצמו ושני אחרים ממשלחתו נספו במילוי תפקידם.
התנסותו הראשונה של מקינטוש באנטארקטיקה הייתה כקצין שני במשלחת נמרוד של שקלטון, 1909-1907. זמן קצר לאחר הגיעו לאנטארקטיקה נפגעה עינו הימנית בתאונה על סיפון האוניה, והוא נשלח חזרה לניו זילנד. ב-1909 חזר להשתתף בשלבים המאוחרים של המשלחת; כוח הרצון ונחישות הדעת שלו בנסיבות קשות הרשימו את שקלטון והובילו למינויו לקבוצת ים רוס בשנת 1914.
בהוראות הביצוע של מקינטוש חל בלבול עקב בעיות תקשורת, והוא לא ידע בוודאות את לוח הזמנים לחציית היבשת המתוכננת של שקלטון. קשייו הוכפלו כאשר ספינת הקבוצה, "אורורה", נסחפה ממעגן החורף שלה בשעת סופה ואנשיה לא יכלו לחזור. על אף אובדן ציוד, אספקה ואנשי צוות, מקינטוש וקבוצת החוף התקועה שלו הצליחו להוציא לפועל את משימת ציוד המחסנים במלואה. מקינטוש עצמו שרד רק בקושי את תלאות המסע וחב את חייו לפעולות חבריו. מקינטוש ועוד חבר מן הקבוצה ניסו לחצות את 24 הק"מ של ים קרח שהפריד בין הקבוצה לבסיסה, אבל השניים נעלמו בסופת שלגים וההנחה הייתה, שנפלו אל בקיע בקרח. גופותיהם לא נמצאו מעולם.
פרשנים העמידו בספק את כשירותו של מקינטוש ודנו בחסרונותיו כמנהיג. שקלטון עצמו ציין לשבח את עבודת מקינטוש וחבריו, והשווה את הקרבת חייהם לזו של החפירות במלחמת העולם הראשונה. עם זאת, הוא דן לשבט הביקורת את כישורי הארגון של מקינטוש. שנים לאחר זאת הגדיר לורד שקלטון, בנו של ארנסט שקלטון, את מקינטוש כאחד מגיבורי המשלחת, לצד ארנסט ג'ויס ודיק ריצ'רדס.
ילדות ונעורים
מקינטוש נולד בטירהוט שבראג' הבריטי (כיום הודו), ב-1 ביולי 1879 וכעבור שנים מעטות חזרו הוא ואחיו לאנגליה עם אמו. הסיבה לקרע במשפחה אינה ידועה, אך הוא היה למצב קבוע. לאחר לימודים בבית ספר בבדפורדשייר, המשיך מקינטוש בדרך שבה הלך ארנסט שקלטון חמש שנים לפניו, עזב את בית הספר בגיל 16 ויצא אל הים. אחרי שירות מפרך כצוער בצי הסוחר, הצטרף לקו ספנות מסחרי ושם נשאר עד ששקלטון גייס אותו למשלחת נמרוד, שהפליגה אל אנטארקטיקה בשנת 1907. לפני צאת המשלחת גויס מקינטוש כקצין מילואים בדרגת סגן משנה לצי המלכותי.
משלחת נמרוד
ערך מורחב – משלחת נמרוד
משלחת נמרוד, 1909-1907, הייתה הראשונה בשלוש המשלחות שהנהיג ארנסט שקלטון. מטרתה, כפי שהציג אותה שקלטון, הייתה "להתקדם אל רביע רוס של אנטארקטיקה בכוונה להגיע אל הקוטב הדרומי הגאוגרפי ואל הקוטב הדרומי המגנטי." חברת הספנות המסחרית המליצה לפני שקלטון על מקינטוש כמתאים לקצונה במשלחתו, ותוך זמן קצר רכש מקינטוש את אמונו של שקלטון ובה בעת הרשים את חבריו הקצינים בכוח הרצון ובנחישות שהפגין. כשהמשלחת עגנה בניו זילנד, צירף שקלטון את מקינטוש לקבוצת החוף, כמועמד סביר למסע אל הקוטב.
התאונה
ב-31 בינואר 1908, זמן לא רב לאחר ש"נמרוד" הגיעה של מצר מקמרדו באנטארקטיקה, כשמקינטוש סייע בהעברת ציוד מזחלות על סיפון האונייה, השתחרר קרס טעינה, היטלטל על פני הסיפון וחבט בעינו הימנית, שנהרסה כליל. הוא נלקח מיד אל תא רב החובל, שם ניתח אותו רופא המשלחת אריק מרשל להוצאת העין, תוך שימוש בציוד ניתוח מאולתר. מרשל התרשם ביותר מעוז רוחו של מקינטוש וציין, כי "איש לא יכול היה לעמוד בכך טוב ממנו." התאונה גזלה ממקינטוש את מקומו בקבוצת החוף, וחייבה את חזרתו לניו זילנד להמשך טיפול. הוא לא היה שותף לאירועים העיקריים של המשלחת, אך חזר דרומה עם "נמרוד" בינואר 1909, להשתתף בשלבי הסיום שלה. שקלטון, שהסתכסך קודם לכן עם רב החובל של האונייה, רופרט אינגלנד, רצה שמקינטוש יקבל עליו את תפקיד רב החובל של "נמרוד" במסעה זה, אבל הפגיעה בעין לא נרפאה די הצורך לאפשר מינוי זה.
תועים על הקרח
ב-1 בינואר 1909 נתקעה "נמרוד" בקרח, עדיין במרחק 40 ק"מ מבסיס החוף של המשלחת בכף רוידס. מקינטוש החליט לחצות את מרחב הקרח הזה ברגל. ההיסטוריון בו ריפנבורו מתאר את המסע הזה כ"אחד החלקים מוטעי-השיקול ביותר במשלחת כולה".
בקבוצתו של מקינטוש, שעזבה את האונייה בבוקר ה-3 בינואר, היו מקינטוש ושלושה מלחים, עם מזחלת שהכילה צידה ושק דואר גדול. שני מלחים חזרו עד מהרה לאונייה, ואילו מקינטוש ועוד חבר משלחת המשיכו להתקדם. הם חנו על הקרח אותו ערב, ולמחרת גילו שכל האזור סביבם נשבר והתפרק לחלקים. לאחר מרוצה נואשת על פני שדות הקרח הנעים, הצליחו להגיע אל לשון קרחון קטנה. הם חנו שם והמתינו ימים אחדים עד שיחלוף עוורון השלג שלקו בו. כאשר שב אליהם כוח הראייה, מצאו שכף רוידס נמצא בטווח ראייה אבל בלתי נגיש, כיון שקרח הים שהוביל אליו נעלם והותיר מרחב מים פתוחים. לא נותרה להם ברירה אלא לעשות את דרכם אל הצריף בדרך היבשה, מבצע מסוכן ללא ציוד וניסיון נאות.
ב-11 בינואר יצאו לדרך. במשך 48 השעות הבאות עשו את דרכם על פני קרקע זרועת מכשולים ומהמורות, בכברות ארץ של בתרונים עמוקים ושדות שלג בוגדניים. תוך זמן קצר איבדו את כל הציוד והאספקה. בנקודה מסוימת אילצו אותם פני הקרקע לטפס 1,000 מ' ואחר לגלוש מטה אל מרגלות מדרון שלג. לבסוף, אחרי שכשלו סחור-סחור בערפל במשך שעות, נתקלו למזלם בברנרד דיי, חבר בקבוצת החוף, במרחק קצר מן הצריף. לאחר זמן אספה האונייה את הציוד הנטוש. ג'ון קינג דייוויס, ששירת אז כקצין ראשי ב"נמרוד", ציין כי "מקינטוש היה תמיד האיש שינסה את מזלו בסיכוי המאה במספר. הפעם שיחק לו המזל."
מאוחר יותר הצטרף מקינטוש לארנסט ג'ויס ואחרים במסע לחציית מדף הקרח רוס אל שונית מינה, לצייד שם מצבור לקבוצת הקוטב של שקלטון, ששובה מן הצעדה דרומה היה צפוי. ב-3 במרץ כשעמד בתצפית על סיפון "נמרוד", הבחין מקינטוש בזיקוק, שבישר את שובם בשלום של שקלטון ואנשיו. הם החמיצו במעט את יעד הקוטב הדרומי שהציבו לעצמם, והגיעו אל נקודת הקיצון הדרומית ב-88° 23' S.
בין משלחות
.jpg)
מקינטוש חזר לאנגליה ביוני 1909. כשהתייצב בחברת הספנות שהעסיקה אותו לפני משלחת נמרוד נאמר לו, שלא יוחזר לעבודה בגלל הפגם בראייתו. ללא סיכויי העסקה מידיים הסכים, בראשית 1910, להילוות אל דאגלס מוסון (שהשתתף כגאולוג במשלחת נמרוד ובהמשך הנהיג את משלחת אוסטרלאסיה לאנטארקטיקה) במסע להונגריה, לבחון שדה זהב פוטנציאלי, ששקלטון קיווה להפיק ממנו יוזמה עסקית מכניסה. על אף דין וחשבון מעודד ממוסון, לא יצא דבר מיוזמה זו. בהמשך יצא מקינטוש למשלחת חיפוש-אוצרות משלו באי קוקוס הסמוך לחוף האוקיינוס השקט של פנמה, אבל גם הפעם חזר הביתה בידיים ריקות.
בפברואר 1912 נשא מקינטוש לאישה את גלדיס קמבל והחל בעבודה משרדית כעוזר למזכיר של איגוד שירות הסחר האימפריאלי בליברפול. העבודה השגרתית והבטוחה לא סיפקה אותו: "אני עדיין מתקיים בעבודה הזאת, תקוע במשרד מטונף," כתב אל חבר להפלגה ב"נמרוד". "כל הזמן אני מרגיש, שלא השלמתי את החניכה הראשונה שלי - על כן הייתי רוצה להיטלטל על הגלים עוד פעם אחת אחרונה, לטוב ולרע!"
קבוצת ים רוס
- ערך מורחב – קבוצת ים רוס
קשיים מוקדמים
המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית של שקלטון הכילה שני רכיבים נפרדים. מן הקבוצה הראשית, שבסיסה היה בים ודל, יצאה קבוצה של שישה אנשים בפיקודו של שקלטון בצעדה חוצת-יבשת, דרך הקוטב הדרומי. קבוצת ים רוס מסייעת, שבסיסה היה בצד הנגדי של היבשת, במצר מקמרדו, נועדה לצייד מצבורי אספקה על פני חומת הקרח הגדולה, כדי לסייע לקבוצה הטראנס-קונטיננטלית בשלב האחרון של מסעה. מקינטוש היה אמור במקור לצאת כחבר בקבוצה הטראנס-קונטיננטלית של שקלטון, אך קשיים התעוררו בשאלת מינוי המפקד לקבוצת ים רוס. אריק מרשל, הרופא ממשלחת נמרוד, סירב למינוי, וכמוהו גם ג'ון קינג דייוויס; מאמצי שקלטון להשיג מן האדמירליות צוות ימי לחלק זה של המבצע הושבו ריקם. תפקיד מנהיג קבוצת ים רוס הוצע לבסוף למקינטוש, שנענה בחיוב. האונייה שהוקצתה למשימה זו הייתה ה"אורורה", ששימשה לאחר זמן את המשליחת הטראנס-אנטארקטית האוסטרלית של מוסון וכיון עוגנת באוסטרליה. שקלטון עבר על תוכנית המשימה של קבוצת ים רוס ולא ראה שום קשיים מיוחדים בהוצאתה לפועל.
כבר עם הגעתו של מקינטוש לאוסטרליה באוקטובר 1914 כדי להיכנס לתפקיד, ציפו לו קשיים רציניים. ללא התרעה או הודעה מוקדמת, קיצץ שקלטון את המימון שהוקצה לקבוצת ים רוס במחצית, מ-2,000 ליש"ט ל-1,000 ליש"ט. מקינטוש צווה להשלים את החסר בעתירה לתרומות ללא התחייבות ולמשכן את אוניית המשלחת כדי לגייס כספים נוספים. אז התברר, שרכישת "אורורה" לא הושלמה בהתאם לדרישות החוק, עובדה שעיכבה את נסיונותיו של מקינטוש למשכן אותה. זאת ועוד, "אורורה" לא התאימה לעבודה באנטארקטיקה ללא שיפוץ מקיף, שדרש שיתוף פעולה מממשלת אוסטרליה הנרגזת. משימת הטיפול בקשיים אלה במסגרת זמן מוגבלת מאד הדאיגה מאד את מקינטוש, וההסתבכויות השונות יצרו דימוי שלילי של המשלחת בעיני הציבור האוסטרלי. כמה חברים במשלחת פרשו, אחרים פוטרו; גיוס חברי צוות וסגל מדענים כדי להגיע למספר הדרוש היה כרוך בכמה מינויים של הרגע האחרון, שבעטיים סבלה הקבוצה מחסך ניכר בניסיון אנטארקטי.
מדברי שקלטון התרשם מקינטוש, שאם יתאפשר הדבר, ינסה מנהיג המשלחת את חציית היבשת במהלך העונה האנטארקטית הקרובה, 1915-1914. לפני צאתו אל ים ודל, שינה שקלטון את דעתו באשר לאפשרות העמידה בלוח הזמנים הזה. מקינטוש לא דווח על שינוי זה בתוכנית; אי-ההבנה הזו הביאה לכך, שמסעות ציוד המצבורים של ינואר-מרץ 1915 לא הוכנו די הצורך וגבלו בכאוטיות.
ציוד מצבורים, העונה הראשונה
"אורורה" עזבה לבסוף את הובארט, טסמניה, ב-24 בדצמבר 1914. ב-16 בינואר 1915 נחתה הקבוצה במצר מקמרדו, שם הקים מקינטוש מחנה בסיס במטה הישן של קפטן סקוט בכף אוונס. הוא סבר, שקיימת אפשרות ששקלטון התחיל כבר בצעידה מים ודל, והיה נחרץ בדעתו, שיש להתחיל ללא דיחוי בציוד המצבורים. ג'ויס, חוקר אנטארקטיקה המנוסה ביותר במשלחת - הוא יצא במשלחת דיסקברי של סקוט בשנים 1904-1901 ובמשלחת נמרוד - התנגד בטענה, שהקבוצה זקוקה לזמן לשם התאקלמות ואימונים, אבל התנגדותו נדחתה. ג'ויס היה המום מן הדחייה; הוא ציפה, שמקינטוש יכבד את דעתו בענייני מסע מזחלות: "לו שאקס [שאקלטון] היה כאן אתי, הייתי משכנע אותו להתחשב בטיעון שלי", כתב ביומנו. מסע ציוד המצבורים החל את דרכו בשורה של תקלות. סופת שלגים עיכבה את היציאה, מזחלת ממונעת התקלקלה לאחר קילומטרים ספורים, ומקינטוש וקבוצתו תעו בדרכם על ים הקרח בין כף אוונס להאט פוינט. התנאים על חומת הקרח היו קשים לאנשים חסרי הניסיון, שלא הוכשרו להם. רבים מן המצרכים שנלקחו אל חומת הקרח הושלכו על הקרח כדי להפחית את כובד המטענים ולא הגיעו אל המצבורים. עקב התעקשותו של מקינטוש, בניגוד למחאותיו הדוחקות של ג'ויס, לקחת את הכלבים כל הדרך עד 80° דרום, מתו כל הכלבים עד האחרון בהם בדרך חזרה. האנשים, מוכי כוויות קור ומותשים, הגיעו אל הצריף הישן של משלחת דיסקברי בהאט פוינט ב-24 במרץ, אבל נותקו מן האונייה ומבסיסם בכף אוונס בגלל קרח-ים מסוכן למעבר, ונאלצו לחכות שם בחוסר-מעש במשך קרוב לשלושה חודשים. לאחר ההתנסות הזאת, היה האמון במנהיגותו של מקינטוש בשפל המדרגה ומריבות היו דבר שבכל יום.
אובדן "אורורה"
כשמקינטוש וקבוצת ציוד-המצבורים הגיעו לבסוף אל כף אוונס באמצע יוני, נודע להם ש"אורורה", עם 18 איש על סיפונה ורוב אספקת הקבוצה וציודה, ניתקה ממעגן החורף שלה בשעת סופה. תנאי הקרח במצר מקמרדו מנעו את חזרת הספינה; עשרת האנשים של קבוצת החוף נשארו תקועים ללא מוצא, עם מעט מאד משאבים לקיומם.[1][2] אף על פי כן, רוב המצרכים שנדרשו למצבורי הצידה נפרקו כבר מן האונייה. מקינטוש החליט לפי כך, שעבודת העונה הבאה תימשך לפי המתוכנן: מצבורי צידה יונחו על פני מדף הקרח רוס לכל אורך הדרך עד קרחון בירדמור. הקבוצה תעשה כמיטב יכולתה לפצות על המחסור במצרכי מזון ובציוד בשימוש במצבורי המצרכים שהשאירו משלחות קודמות, בעיקר אלה שנותרו משהותו של קפטן סקוט בכף אוונס. הקבוצה כולה הקדישה את כל מאמציה למטרה זו, אף על פי שהיה ברור להם, כך כתב מקינטוש, שלשם כך יצטרכו לשבור שיא במסע קוטבי.[3] מכל מקום, חודשי ההכנות הארוכים לא היו קלים למקינטוש. כקצין היחיד בקבוצה, התקשה ליצור קשרים קרובים עם חבריו לקבוצה. מעמדו בודד אותו יותר ויותר וחשף אותו לביקורות תכופות וקולניות, בעיקר מצד ג'ויס.[4]
הצעידה אל הר התקוה (מאונט הופ)
ב-1 בספטמבר 1915 החלו תשעה אנשים, בצוותים של שלושה, במשימה של העברת כ-2,250 ק"ג של צידה מבסיס כף אוונס אל מרומי מדף הקרח - המדען אלכסנדר סטיבנס נשאר לבדו במחנה בבסיס. מבצע זה היה השלב הראשון בתהליך הנחת מצבורי האספקה ברווחים של מעלת קו רוחב אחת (110 ק"מ), עד להר התקווה למרגלות קרחון בירדמור. בסיס חלוץ גדול הוקם אז במצבור השונית, מעט צפונית ל-79°, משם נוח יהיה להוציא את המסעות האחרונים אל מאונט הופ בראשית 1916. במהלך השלבים המוקדמים הללו, אירעו התנגשויות חוזרות ונשנות בין מקינטוש לג'ויס בנושא שיטות הפעולה. בעימות שהתחולל ב-28 בנובמבר, כשהוצגו לפני מקינטוש ראיות בלתי ניתנות לערעור ליתר היעילות של שיטותיו של ג'ויס על פני אלה שלו, נאלץ מקינטוש לסגת מעמדותיו ולקבל תוכנית מתוקנת, ששרטטו ג'ויס וריצ'רדס. ההערה הפרטית של ג'ויס הייתה "מעולם בכל נסיוני לא נתקלתי באידיוט כזה בתפקיד אחראי על אנשים".[5]
הצעידה העיקרית דרומה ממצבור השונית החלה ב-1 בינואר 1916. תוך ימים ספורים, נאלץ צוות אחד של שלושה לחזור לבסיס, עקב תקלה בפרימוס שלהם. שאר השישה המשיכו בדרכם: מקינטוש, ג'ויס, ארנסט ויילד, דיק ריצ'רדס, ארנולד ספנסר-סמית וויקטור היוורד. מצבור ה-80° שצויד בעונה שעברה תוגבר, ומצבורים חדשים נבנו במעלה ה-81 ו-82. עם התקדמות הקבוצה הלאה, לקראת הר התקווה, החלו הן מקינטוש והן ספנסר-סמית, צלם המשלחת, לצלוע. זמן קצר לאחר שעברו את ציון המעלה ה-83, התמוטט ספנסר-סמית והושאר באוהל, בעוד שיתר אנשי הקבוצה השתרכו בעמל לאורך הקילומטרים הספורים שנשארו. מקינטוש דחה את ההצעה להישאר עם החולה ועמד על דעתו, שחובתו לוודא שכל מצבור יצויד כראוי.[6] ב-26 בינואר הגיעו אל הר התקווה והניחו את המצבור האחרון במקום המיועד.
בצעידה חזרה, היה עליהם לגרור את ספנסר-סמית על המזחלת. מצבו של מקינטוש התערער במהירות; נבצר ממנו להשתתף בגרירה, והוא דשדש כושל הלאה, מותש מהשפעותיה הגוברות והולכות של צפדינה.[7] כשהוחמר מצבו, נאלץ מקינטוש להצטרף לפרקי זמן אל ספנסר-סמית כנוסע על המזחלת. גם חברי הקבוצה הכשירים יותר סבלו מכוויות קור, עוורון שלג וצפדינה, והמסע היה למאבק הישרדות נואש. ב-8 במרץ התנדב מקינטוש להישאר באוהל בזמן שהאחרים ניסו להביא את ספנסר-סמית אל הביטחון היחסי של האט פוינט. ספנסר-סמית מת למחרת היום. ריצ'רדס, ויילד וג'ויס גררו את עצמם הלאה עד האט פוינט, עם היוורד, שהיה עכשיו מוכה והמום-חולי, לפני שובם לחלץ את מקינטוש. ב-18 במרץ, נמצאו כל חמשת השורדים בהאט פוינט, מתאוששים לאחר השלמת מה שהביוגרפים של שקלטון, מרג'ורי וג'יימס פישר, מתארים כ"אחד המעללים הבולטים ביותר, ובלתי אפשריים לכאורה, של כוח סבל והתמדה בתולדות מסעות הקוטב."
היעלמות ומוות
בעזרת בשר כלבי-ים טרי, שעיכב את נזקיה ההרסניים של הצפדינה, התאוששו השורדים בהדרגה בהאט פוינט. אי-היציבות של קרח הים במצר מקמרדו מנעה מהם להשלים את המסע אל בסיס כף אוונס. התנאים בהאט פוינט היו קודרים ומדכאים, בדיאטה משמימה באחידותה וללא אמצעי רווחה ונוחות רגילים. מקינטוש, בייחוד, לא יכול היה לשאת את העזובה והזוהמה של הצריף. האפשרות, שבגלל העיכוב הכפוי בצריף יחמיצו את שיבת הספינה, החרידה אותו.[8] ב-8 במאי 1916, אחרי סיורים לבדיקת מצב הקרח, הודיע מקינטוש, שהוא והייוורד מוכנים להסתכן בהליכה אל כף אוונס. בניגוד לעצתם הדוחקת של חבריהם למסע, יצאו השניים לדרך ועמם מלאי קל של צידה.
זמן קצר לאחר שיצאו מטווח ראייה מהאט פוינט, התחוללה סופת שלגים קשה, שנמשכה יומיים. לאחר שוך הסערה, יצאו ג'ויס וריצ'רדס בעקבותיהם לפי טביעות הרגליים, שנראו עדיין לעין, עד לסדק גדול, שם נפסקו העקבות. לא מקינטוש ולא היוורד הגיעו אל כף אוונס ושום זכר לשניהם לא נמצא מעולם, על אף חיפושים מקיפים שערך ג'ויס אחרי שהוא, ריצ'רדס ויילד הצליחו לבסוף להגיע לכף אוונס ביוני.[9]
אחרי ש"אורורה" חזרה לבסוף לכף אוונס בינואר 1917, נערכו חיפושים נוספים, שגם הם לא העלו דבר.[10] כל הסימנים העידו על כך, שמקינטוש והייוורד נפלו אל תוך בקיע בקרח או שהקרח שעליו צעדו נסחף אל הים הפתוח בסופת השלגים.
מצבת זיכרון למקינטוש הוקמה על קבר אמו אני, בבית הקברות שבחצר כנסיית סנט ג'ונס בבורגס היל, מערב סאסקס. על גבי המצבה מוזכרים גם שניים מאחיו של מקינטוש, שמתו בגיל צעיר בתאילנד וברודזיה הדרומית ואחות, שהאריכה ימים ומתה בשנת 1962.
הערכה
יומני המשלחת של מקינטוש עצמו, המכסים את התקופה שעד 30 בספטמבר 1915, לא יצאו לאור; הם נשמרים במכון סקוט לחקר הקוטב.[11] שני הדיווחים העיקריים הזמינים לציבור הקוראים הכללי הם יומני ג'ויס, שהתפרסמו ב-1929 בשם "הנתיב לקוטב הדרומי", והדו"ח של דיק ריצ'רדס: "קבוצת החוף של ים רוס 1917-1914".המוניטין של מקינטוש אינם נשכרים לו מן האחד ולא מן השני, בייחוד התיעוד הפרטיזני של ג'ויס, הפרשן אחד מתאר כ"אפוס לתפארת עצמו".[12] עיקר דבריו של ג'ויס הם ביקורת קטלנית כלפי מנהיגותו של מקינטוש; הדין וחשבון של ריצ'רדס קצר בהרבה, כן וגלוי יותר, אם כי עשרות שנים אחר כך, כשהיה חבר המשלחת היחיד שעודנו בחיים (הוא מת בשנת 1985, בגיל 91), דיבר בגילוי-לב וטען, שבצעידה להנחת המצבורים, היה מקינטוש "פאתטי אם אין לה שיעור", "היה חסר-ביטחון ומפוחד לחלוטין", וכי ההליכה הגורלית על הקרח הייתה "התאבדות".[13] בעקבות נסיבות מותו של מקינטוש נטו פרשנים לשים דגש על קלות-דעתו ואי-כשירותו. עם זאת, לא כל עמיתיו הסיכמו עם הדעה השלילית הזאת פה אחד. סטיבנס, מדען המשלחת, ראה את מקינטוש כ"יציב, איתן ומהימן" וגרס, שקבוצת ים רוס הייתה משיגה הרבה פחות אלמלא הדחף הבלתי-נלאה של מקינטוש.[14] גם ג'ון קינג דייוויס התפעל ממסירותו המוחלטת של מקינטוש ותיאר את המסע להנחת המצבורים כ"הישג מפואר".[15] שקלטון פסח על שתי הסעיפים. ב"South" הוא מאשר, שמקינטוש ואנשיו השיגו את מטרתם, משבח את סגולות כוח-העמידה וההקרבה העצמית של הקבוצה, וקובע, שמקינטוש מת למען ארצו.[16] לעומת זאת, במכתב הביתה, הוא ביקורתי מאוד: "נראה שלמקינטוש לא היה מושג מה טיבם של משמעת או ארגון; ..."[17] שקלטון תרם, בכל זאת, חלק מן הרווחים ממסע הרצאות קצר בניו זילנד לסייע למשפחת מקינטוש. בנו, לורד שקלטון, כתב, בהערכה מאוחרת בהרבה של המשלחת: "שלושה אנשים מתגלים במיוחד כגיבורים: קפטן אניאס מקינטוש, ... דיק ריצ'רדס, וארנסט ג'ויס."
למקינטוש היו שתי בנות, השנייה נולדה כששהה באוסטרליה בהמתנה להפלגת "אורורה".[18] במסעו חזרה על מדף הקרח בפברואר 1916, כשראה את המוות לנגד עיניו, כתב מסר פרידה, שדברי קפטן סקוט מהדהדים בו. המסר מסתיים במילים: "אם רצון הא-ל הוא שנמסור את חיינו, אנו עושים זאת ברוח הבריטית, כפי שהמסורת שלנו מחייבת אותנו בתוקף הכבוד. היו שלום, חברים. אני סמוך ובטוח, שהיקרים לי, אשתי וילדי, לא ייעזבו." בשנת 1923 נישאה גלדיס מקינטוש לג'וזף סטנהאוז, הקצין הראשון של אורורה ובהמשך רב החובל שלה.[19]
מקינטוש, שקיבל את מדליית הקוטב מכסף על עבודתו במשלחת נמרוד, מונצח בהר מקינטוש ב-74°20′S 162°15′E / 74.333°S 162.250°E
לקריאה נוספת
- ".Shackleton", Kim Heacox, National Geographic, Washington D.C
- "The Lost Men", Tyler-Lewis, Kelly (2006), London: Bloomsbury Publications. מסת"ב 978-0-7475-7972-4
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "אורורה" נסחפה בקרח במשך תשעה חודשים, מתרחקת צפונה אל תוך ים רוס ומגיעה לבסוף אל האוקיינוס הדרומי. היא השתחררה מכבלי הקרח בפברואר 1916 והגיעה לניו זילנד כעבור חודש. שקלטון, ("South") עמ' 333-307
- ^ Kim Heacox, Shackleton, National Geographic, Washington DC, pp 94
- ^ Tyler-Lewis, Kelly (2006). The Lost Men. London: Bloomsbury Publications. מסת"ב 978-0-7475-7972-4 טיילר-לואיס, עמ' 137-135
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 144-138
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 162-145
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 171-163
- ^ טיילר לואיס, עמ' 185-184
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 195
- ^ שקלטון, עמ' 303-302: דו"ח ג'ויס
- ^ שקלטון, עמ' 336-335
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 346
- ^ טיילר-לואיס, _ 260-259, טיילר-לואיס, עמ' 60-25
- ^ http://abc.net.au/tv/rewind/txt/s1214093.htm
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 259
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 260
- ^ שקלטון, עמ' 242-241 ועמ' 340
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 252
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 36-35
- ^ טיילר-לואיס, עמ' 271
24011765אניאס מקינטוש