האיחוד הערבי
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | מונרכיה קונפדרטיבית |
| ראש המדינה | מלך |
| מלך |
פייסל השני חוסיין |
| ראש הרשות המבצעת | ראש ממשלה |
| ראש ממשלה | נורי א-סעיד |
| שפה נפוצה | ערבית |
| עיר בירה | בגדאד |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אסיה |
| היסטוריה | |
| הקמה | תגובת נגד לאיחוד של סוריה ומצרים (רע"ם) |
| תאריך | 14 בפברואר 1958 |
| פירוק | |
|
הפיכה צבאית ביטול רשמי |
14 ביולי 1958 2 באוגוסט 1958 |
| ישות קודמת |
 ירדן |
| ישות יורשת |
 עיראק |
| דמוגרפיה | |
| דת | אסלאם סוני |
| כלכלה | |
| מטבע | דינר עיראקי, דינר ירדני |
| שונות | |
 | |
האיחוד הערבי (בערבית: الاتحاد العربي, מכונה גם הפדרציה הערבית או הממלכה ההאשמית המאוחדת) היה איחוד פוליטי בין ירדן ועיראק בשנת 1958. האיחוד הוקם ב-14 בפברואר 1958, כתגובת-נגד לאיחודן של סוריה ומצרים במסגרת הרפובליקה הערבית המאוחדת (רע"ם או קע"ם), אך התמוטט לאחר פחות מחצי שנה בעקבות הדחת בית המלוכה העיראקי בהפיכה צבאית ב-14 ביולי 1958.
רקע
למן הקמתן, היחסים בין ממלכת ירדן ובין ממלכת עיראק היו יחסים אוהדים. הסיבה לכך הייתה ההשתייכות המשותפת של בתי המלוכה לשושלת ההאשמית. פייסל הראשון, מלך עיראק ועבדאללה הראשון, מלך ירדן היו אחים, בניו של השריף חוסיין בן עלי ממכה. שתי השושלות נהנו מתמיכה בריטית רחבה, והן ראו עין בעין בעניינים כלכליים ומדיניים. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה היוו שתי מדינות אלו מוקד כוח פרו-האשמי ששאף להגדיל את כוחו[1], שמולו התייצבו בעיקר מצרים וסוריה. שיתוף הפעולה בין המונרכיות המשיך גם לאחר מותם של המייסדים, אותם ירשו פייסל השני בעיראק והמלך חוסיין בירדן.
בעקבות מהפכת הקצינים החופשיים במצרים שהעלתה לשלטון את גמאל עבד אל נאצר נוסף גם נופך אידאולוגי לברית בין שתי המדינות. עתה ניצבו המונרכיות ההאשמיות כנגד איום הנאצריזם, שקרא לסוציאליזם ולפן ערביות תחת הגמוניה מצרית, שפירושה בפועל היה חתירה להפלת משטרים מונרכיים שמרנים שהתנגדו לאיחוד. נאצר גם פנה בהדרגה נגד המערב ולכיוון הגוש הקומוניסטי[2], בעוד ירדן ועיראק נקטו במדיניות פרו-מערבית ברורה ונהנו מיריעת ביטחון בריטית. ב-1 בפברואר 1958 נאצר הגביר את מאמצי האחדות הערבית בראשותו, כאשר הוכרז על איחוד בין סוריה ומצרים תחת השם הרפובליקה הערבית המאוחדת. תנועות פרו-נאצריות שכנו במדינות ערב רבות, ובכלל זאת ירדן ועיראק. תחת החשש שההגמוניה המצרית תחסל אותן, פעלו שתי המונרכיות ההאשמיות ליצור איחוד נגדי כדי שיהווה אלטרנטיבה לנאצריזם.
הקמת האיחוד
"האיחוד הערבי" בין ירדן ועיראק הוקם ב-14 בפברואר 1958, פחות משבועיים לאחר הקמת רע"ם בידי נאצר. מנהיגי המדינות רצו להציג את האיחוד כמייצג האמיתי של הלאומיות הערבית, שלא כמו האיחוד המצרי-סורי שאותו ראו כהשתלטות נאצריסטית על המזרח התיכון. בטקס הקמת האיחוד בבגדאד הונף דגל האיחוד, שהיה זהה בצבעיו לדגל המרד הערבי הגדול מימי מלחמת העולם הראשונה כסימן לקוממיות הערבית המאוחדת. בנאום ברדיו המלך חוסיין הפציר כי האיחוד מתבסס על שוויון אמיתי, בניגוד למצב של רע"ם שבה מדינה אחת דומיננטית ומדינה אחת גרורה[3].
אחת הבעיות הפוליטיות בהקמת האיחוד הייתה שותפותה של עיראק בברית בגדאד, ברית פרו-מערבית בחסות בריטית-אמריקנית שרשמית נועדה לתת מענה ביטחוני כנגד הקומוניזם הסובייטי אולם בפועל הייתה גם גורם מפלג בתוך העולם הערבי עצמו. בריטניה ועיראק לחצו על ירדן להצטרף לברית, אולם הדבר גרר מהומות קשות והפיל מספר ממשלות, עד שהכריז חוסיין בראשית 1956 על אי-היכנסה של ירדן לברית. עתה, משהקימו שתי המדינות שלטון משותף, חוסיין חשש שהמהומות על הצטרפות לברית בגדאד תתחדשנה. הדרך למנוע זאת הייתה באמצעות סעיף בחוזה האיחוד שקבע כי כל הסכם בינלאומי שאחת המדינות חתמה עליו לפני הקמת "האיחוד הערבי" לא יהיה מחייב ביחס למדינה אחרת באיחוד. כך נמנעה הצטרפותה של ירדן לברית בגדאד, ואפשר היה להוציא לפועל את "האיחוד הערבי"[4].
במסגרת האיחוד כל אחת משתי המדינות שמרה על מוסדותיה העצמאיים - הממשלה, הרשות השופטת, הריבונות והגבולות הנפרדים. עם זאת, הוחלט על הקמת ממשלת איחוד משותפת, שהייתה אמורה לשבת לסירוגין חצי שנה בבגדאד וחצי שנה בעמאן, וכן בית נבחרים משותף של האיחוד. כמו כן, המדינות אמורות היו לשתף פעולה בענייני מדיניות חוץ וכלכלה, ובנוסף גם להפקיד את הצבאות תחת מטה פיקוד משותף. עיראק, שהייתה גדולה יותר מבחינה כלכלית ודמוגרפית, התחייבה ל-80% מסך הוצאות האיחוד, וירדן התחייבה ל-20% הנותרים. בראש האיחוד הערבי עמד פייסל (כראש המדינה הגדולה), ובהיעדרו היה חוסיין ממלא מקומו[5]. ב-19 במאי 1958 הוקמה ממשלת האיחוד הראשונה. לראש ממשלת האיחוד מונה נורי א-סעיד העיראקי, שהיה לפני כן ראש ממשלת עיראק (בתפקיד זה החליפו אחמד מח'תאר באבאן). סגן ראש הממשלה היה אבראהים האשם הירדני, שהיה לפני כן ראש ממשלת ירדן (הוא הוחלף בידי סמיר א-ריפאעי)[6].
ניסיונות להרחבת האיחוד
ירדן ועיראק היו מודעות לחולשה היחסית של הפדרציה ההאשמית בהשוואה לרע"ם, ולכן פעלו להרחיב את שיתוף הפעולה עם מדינות נוספות בעולם הערבי.
מונרכיה נוספת שסבלה קשות מהנאצריזם הגואה במזרח התיכון הייתה סעודיה, שבראשה עמד המלך סעוד. היחסים ההיסטוריים בין בית סעוד לבין השושלת ההאשמית היו בעייתיים, זאת על רקע גירוש השריף חוסיין בן עלי ממכה בידי עבד אל-עזיז אבן סעוד בשנת 1924. אולם, באמצע שנות ה-50, לאור האיום הנאצריסטי, היחסים השתפרו בצורה ניכרת. שיחות על שיתוף פעולה פוליטי בין ירדן, עיראק וסעודיה התקיימו כבר בדצמבר 1957. לאחר הקמת רע"ם חוסיין הפציר בסעודים להצטרף לברית עם ההאשמים בכל מסגרת אפשרית - פדרציה, קונפדרציה ואפילו הסכם הגנה הדדי. למרות הפצרות אלו, המלך סעוד לא הסכים להצטרף לברית. אף שהיה מודע לסכנות מצד נאצר ונטה לטובת הצד המלוכני, העדיף סעוד לשבת על המדוכה ולא לנקוט צד בין שני הגושים האזוריים שנוצרו. במרץ 1958 נחשף ניסיון הפיכה בסוריה שבמסגרתו תוכנן להתנקש בחייו של נאצר. בעקבות חשיפה זו, לצד בעיות פנימיות כלכליות, סעוד נאלץ לפנות את הכס לטובת אחיו פייסל, שהיה פרו-מצרי והעמיק עוד יותר את הפער בין סעודיה לבין "האיחוד הערבי"[7].
מדינה נוספת אותה ניסו למשוך עיראק וירדן לברית הייתה שייח'ות כווית. ראש ממשלת האיחוד נורי א-סעיד ושר החוץ של האיחוד תופיק א-סוידי ניסו ללחוץ על השייח' הכוויתי עבדאללה א-סבאח להצטרף לברית, זאת במטרה להוסיף לברית יוקרה פוליטית בזירה הערבית וכן עוצמה כלכלית. שרי האיחוד ניסו גם להפעיל לחץ על בריטניה, שכווית הייתה תחת המנדט שלה, אולם ניסיונות אלו עלו בתוהו לאחר סירוב בריטניה והאמיר של כווית[8].
נפילת האיחוד
שיתוף הפעולה הפוליטי בין ירדן לעיראק היה קצר ימים, זאת בגלל נפילת בית המלוכה העיראקי חמישה חודשים בלבד לאחר הקמת "האיחוד הערבי". ב-14 ביולי 1958 ביצעו מספר קצינים נאצריסטים הפיכה צבאית בבגדאד, ובמהלכה נרצחו פייסל ויורש העצר העיראקי עבד אל-אילה, כמו גם ראש ממשלת הפדרציה נורי א-סעיד. עוד באותו יום נרצחו בשדה התעופה בבגדאד סגן ראש ממשלת האיחוד אבראהים האשם, וכן שר ההגנה של ממשלת האיחוד סולימאן טוקאן. למחרת ההפיכה, הודיע מנהיג הקצינים העיראקים המורדים עבד אל-כרים קאסם על פרישתה של עיראק מן "האיחוד הערבי" ולמעשה על סיומו[9]. חוסיין לקח לעצמו את התואר באופן רשמי, אך ביטל סופית את "האיחוד הערבי" ב-2 באוגוסט 1958, לאחר שהתייאש מניסיונות להשבת ההאשמים לשלטון בעיראק ומשנוכח לדעת שסכנות כבדות הרבה יותר אורבות לו מבית.
ראו גם
לקריאה נוספת
- יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ה, עמודים 76-90
- מיכאל אפל, עיראק: מלוכה, מהפכה, רודנות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ה, עמודים 148-158
- אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמודים 144-159
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ כך למשל רעיון סוריה הגדולה של המלך עבדאללה וכן סיפוח הגדה המערבית לאחר מלחמת העצמאות
- ^ עסקת הנשק הצ'כית-מצרית בספטמבר 1955, המימון הסובייטי של סכר אסואן ולבסוף מלחמת סיני
- ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 147
- ^ Elie Podeh, 'Ending an Age-Old Rivalry: The Rapprochement between the Hashemites and the Saudis, 1956-1958, in: The Hashemites in the Modrn Arab World: Essays in Honour of the late Professor Uriel Dann, ed. Asher Susser & Aryeh Shmuelevitz
- ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 146
- ^ מיכאל אפל, עיראק: מלוכה, מהפכה, רודנות, עמ' 153-154
- ^ Elie Podeh, 'Ending an Age-Old Rivalry: The Rapprochement between the Hashemites and the Saudis, 1956-1958, in: The Hashemites in the Modrn Arab World: Essays in Honour of the late Professor Uriel Dann, ed. Asher Susser & Aryeh Shmuelevitz
- ^ מיכאל אפל, עיראק: מלוכה, מהפכה, רודנות, עמ' 154
- ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות עמ' 85-86
31896434האיחוד הערבי