המכלול האדריכלי של פמפוליה

המכלול המודרני של פמפוליה
Conjunto Arquitetônico da Pampulha
**אתר מורשת עולמית**
	מראה כללי
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית בשנת 2016, לפי קריטריונים 1, 2, 4
מדינה	ברזיל
	(למפת ברזיל רגילה) ברזיליה ריו דה ז'ניירו סאו פאולו סלבדור פורטלזה בלו הוריזונטה קוריטיבה מנאוס רסיפה פורטו אלגרה בלם אורוגוואי ארגנטינה צ'ילה פרגוואי בוליביה פרו קולומביה ונצואלה גויאנה האוקיינוס האטלנטי המכלול האדריכלי של פמפוליה

המכלול האדריכלי של פמפוליה (פורטוגזית Conjunto Arquitetônico da Pampulha) שתוכנן בשנת 1940 סביב אגם מלאכותי, היה מרכז של נופש ותרבות במסגרת שכונת עיר גנים בעיר בלו הוריזונטה במרכז ברזיל. המכלול ממחיש את הדרך בה עקרונות של אדריכלות ופיתוח נופי מודרניים השתחררו מקונסטרוקטיביות קשיחה, והביאו לידי ביטוי את האקלים המקומי והסביבה הטבעית.

היסטוריה

בניית בירה חדשה למדינת מינאס ז'ראיס במקום אורו פרטו אושרה ב-1891, והקמת בלו הוריזונטה החלה ב-1897. כדי לשכן בין 200,000 ל-300,000 תושבים העיר נבנתה בתבנית שתי וערב, ונשתלו בה אזורים פרווריים עם תכנון פחות מוקפד ועם שדרות רחובות יותר. הצמיחה המטאורית של העיר בעשורים שלאחר מכן הביאה להתפוצצות אוכלוסין בשנות ה-20 של המאה ה-20, וזו הועצמה מצידה על ידי תיעוש וגרמה לבעיות בתוכניות הקיימות. בתגובה, בין השנים 1938–1940, נוסחה תוכנית עירונית חדשה שהתייחסה לצורך בהקמת פרוורים חדשים ואזורי תכנון לעיר. במסגרת תוכנית חדשה זו פותח אזור פמפוליה. מאגר פמפוליה הוקם בצפון העיר בין השנים 1936–1938 כדי לספק מים לאזור נרחב. גודלו של המאגר שולש בשנתיים הבאות, ותוספת זו נוצלה כדי ליפות את האגם ולהופכו לעיר-לווין לתיירות ולפעילות נופש. לשם כך נשכרו שירותיו של אוסקר נימאייר ב-1940, והמטרה המוצהרת הייתה למשוך את בני המעמד הגבוה ועידודם להקים לעצמם בתי אחוזה סביב האגם. אזורי המגורים הצטיינו ברחובות רחבים, בנייה לא רווייה ושטחים ירוקים נרחבים - כל מאפייניה של "עיר גנים". התחבורה שופרה על ידי סלילת דרכים חדשות והקמת שדה תעופה סמוך.

המוקד העיקרי של השטח החדש היה מכלול של מבנים בודדים שהתמקדו בפנאי, ספורט ותרבות, ושמוקמו בנקודות מפתח סביב האגם - הקאזינו, מועדון יאכטות וגולף, אולם נשפים וכנסייה. כל אלה רוכזו סביב האגם ולאורך שדרה היקפית, שמעבר לה נבנו מבנים נמוכי קומה. שבילי הליכה יצרו חיבורים בין האלמנטים של התוכנית, אך הוקמו גם רציפי עגינה עבור סירות שחצו את האגם. לא כל התוכניות יוצאו לפועל - מגרש הגולף לא פותח ומשמש כיום כגן חיות, ואילו תוכניות להקמת בית מלון על חצי אי ומסעדה על אי האהבה לא התממשו. מה שאכן יצא לפועל, השתנה בשל תנאים סוציאליים וסביבתיים. הקזינו תפקד שנים בודדות בלבד, עד שב-1946 נאסרו הימורים במדינה. ב-1954 הסכר המחזיק את מי האגם נפגע, וגרם להצפות כמו גם לשינויים בחופי האגם. ובככלל, הרעיון למשוך משפחות אמידות לבנות את בתיהן בפמפוליה לא צלח. הסתבר כי אזור מגורים יוקרתי לא מצא את מקומו ליד אתר נופש פופולרי. עם השנים נוספו אצטדיון כדורגל ב-1965 ואצטדיון ספורט כללי ב-1980, ובעוד שאלה חיזקו את אוריינטציית הנופש של האתר, הם פגעו בתפיסה המקורית של הפרויקט.

פמפוליה מתוארת כיום כאזור נופש המתאים לשכבות הביניים, ושינוי זה בייעודה יצר בעיה למצוא רוכשים לבתי המידות שנבנו במקום בידי משפחות אמידות בתחילת דרכו. משנות ה-60 של המאה ה-20, נחשף מאגר המים ללחצים תעשייתיים ולפיתוח עירוני מוגבר, ושתיים משלוחותיו נסתמו (אחת מהן משמש כפארק אקולוגי). גופי המים המזינים את האגם זוהמו והתמלאו בסחף. בשנות ה-90 של המאה ה-20 הבעיה כה החמירה עד כי התושבים המקומיים החלו לדרוש פתרון מלא; ובעשרים השנים האחרונות החלו הרשויות לנקות את האגם ובמקביל לשמר את המבנים.

האתר

במרכזה של התוכנית משתרע אגם מלאכותי גדול, וסביבו אמורים אמנות, תרבות וספורט לשגשג בארבעה מבנים עיקריים ליד המים או בסביבתם. הקזינו שהיה אבן משיכה בערים רבות באותה עת, הוא מוקד להנאה; אולם נשפים יועד לשמש כמקום מפגש; מועדון הגולף והיאכטות הציעו ספורט, במיוחד במי האגם; והכנסייה סימלה את אופיה הדתי החזק של החברה. דרך רחבה לאורך חוף האגם חיברה את המבנים, ולאורכה משתלו 500 עצי דקל. הלאה משם נסללו שדרות היקפיות והוקמו שכונות מגורים חדשות שהצטיינו בבנייה נמוכה ובשטחים ירוקים גדולים. חלק מהבתים היו בתי אחוזה. ארבעת המבנים תוכננו על ידי האדריכל אוסקאר נימאייר כמכלול שמרכיביו צופים זה אל זה ואל ההרים המיוערים שבאופק. על המבנים ובתוכם צייר קנדידו פורטינרי ציורי קיר ואריחים, ויצירותיהן של אמנים אחרים השתלבו בסגנון האדריכלי. כל אחד ממבנים מוקף בצמחייה צפופה שתוכננה על ידי אדריכל הנוף רוברטו בורלה מרקס, ושדרכה מעברים מקושטים באריחים יוצרים קשר עם המסורת הברזילאית. אף שכל אחד מארבעת המבנים מציע פתרון אדריכלי שונה במקצת לאתגר התאמת ההקשר המודרניסטי לאקלים ולסביבה של העיר החדשה; התוצר הכולל הוא של אדריכלות המאפשרת למבנים להוסיף איכות למראה האגם וההרים. ארבעת המבנים מוכרזים ביחד עם חלק מהאגם, השבילים סביבו והשטחים הירוקים.

ארבעת המבנים באתר:

הקזינו - הקזינו המשמש כיום כמוזיאון לאמנות, היה המבנה הראשון שתוכנן והוקם באתר והוא ניצב במוקד. הוא שוכן על חצי האי הגבוה ביותר מסביב לאגם, ובזמנו היה מרכז חברתי חשוב. המבנה עוקב אחר עקרונותיו של לה קורבוזיה וחזיתותיו מאפשרות מבט אל האגם. בבנין חללים מעוגלים ומלבניים המעוטרים בעושר רב בשיש ובאריחי קרמיקה, ואלה מחוברים זה לזה ברמפות ובמסדרונות אליפטיים. תחושת "הטיול" דרך המבנה מתחדדת לאור המעברים שתוכננו והוקמו גם בגנים הסובבים אותו.
אולם הנשפים - אולם הנשפים הקטן יותר שוכן על אי קטן ליד החוף, ומחובר אליו בגשר קטן. גגו מעוגל ושטוח, ושביל מקורה מוביל אליו דרך גן קטן. כיום המקום משמש כמרכז לאורבניזם, אדריכלות ועיצוב.
מועדון הגולף והיאכטות - המבנה המלבני בן שתי הקומות ניצב על עמודים, ולו גג עם שני חלקים משופעים זה לעבר זה, כמעין כנפי "פרפר", אלמנט שהועתק על ידי אדריכלים רבים. מגרש הגולף שהיה אמור לקום במקום, לא מומש מעולם, והמבנה משמש כגישה אל המים ולמגרשי הטניס שקמו לצידו. מבין ארבעת המבנים, זהו היחיד שלא שופץ, אם כי החלוקה הפנימית שונתה מעט וחלק מהאריחים המקשטים את חלליו הפנימיים אבד.
הכנסייה - הכנסייה ניצבת על חצי אי בלב גן גדול שתוכנן בידי בורלה מקס. היא בנויה מחמישה מבני בטון אליפסואידים בגבהים שונים המחוברים זה לזה ונדמים לכונכיות, ושימוש במבנה כזה לצרכים דתיים הוא יוצא דופן. האליפסואיד הגדול ביותר פונה גם אל האגם ומחובר אליו מגדל פעמונים בדמות פירמידה הפוכה. בחזית הפונה לרחוב בולטים ציורי קיר בצבעי כחול ולבן מאת פורטינרי, המתארים סצינות מחייו של פרנציסקוס מאסיזי. התכנון החדשני והשונה של המבנה גרם לחוסר קבלתו על ידי הכנסייה הקתולית, ולדחיית פתיחת הכנסייה עד 1959.