היסטוריה של גרנדה
היסטוריה מוקדמת
לפני הגעת האדם האירופאי לאי גרנדה, היה המקום מאוכלס על ידי אינדיאנים משבטי הקאריב. לא ידועים פרטים רבים על ההיסטוריה המוקדמת של האי. בשנת 1498 נחת כריסטופר קולומבוס על חופי האי גרנדה, בעת מסעו השלישי לעולם החדש. השם שניתן לאי על ידי קולומבוס היה "קונספסיון" (בספרדית: Concepción), ואילו השם "גרנדה" היה הכינוי שניתן לאי על ידי מלחים ספרדים, שייתכן שהיו יוצאי העיר גרנדה שבספרד. בהדרגה עד תחילת המאה השמונה עשרה הפך השם "גרנדה" לשמו הרשמי של האי, ואילו השם שניתן על ידי קולומבוס נשכח.
האי גרנדה לא יושב על ידי אירופאים במשך למעלה ממאה שנים לאחר גילויו, ייתכן שבעקבות נוכחותם של שבטי האינדיאנים הקאריבים, שהיו שבטי לוחמים וקניבלים. ניסיונות בריטיים ליישב את האי נכשלו. בשנת 1650 רכשה את האי חברת ספנות צרפתית שהייתה בבעלות הקרדינל רישלייה, והקימה שם התיישבות אירופאית מחודשת. לאחר קרבות רבים מול האינדיאנים הקאריבים, תוך הבאת תגבורת צבאית מהאי מרטיניק, הביסו הצרפתים את הקאריב. לפי המסורת העדיף איש הקאריב האחרון לקפוץ לים ולאבד את חייו, ובלבד שלא להיכנע לאירופאים.
המאה ה-18
האי נשאר בשליטה צרפתית עד שנכבש על ידי בריטניה בשנת 1762 במהלך מלחמת שבע השנים. במאה ה-18 חל שינוי משמעותי במצב הכלכלי. כמו בשאר האיים הקאריביים עד המאה ה-18 התבססה כלכלת האי על גידול קנה הסוכר, שהוא גידול עתיר ידיים עובדות המבוסס על עבודת הכפיה של עבדים. אולם ב-1782 גילה סר ג'וסף באנקס, הבוטניקאי המלכותי ושליחו של ג'ורג' השלישי מלך בריטניה באיים, כי תנאי הקרקע והאקלים בגרנדה הם אידיאלים לגידולו של אגוז המוסקט. תבלין זה היה מוצר שהשוק הארופאי והאמריקאי היה צמא לו, וביסס את מעמדה הכלכלי של הקולוניה.
המאה ה-19
בשנת 1834 הוצאה העבדות בגרנדה מחוץ לחוק. בניגוד להתמוטטות הכלכלית של חלק מהאיים הקאריביים האחרים במאה ה-18 בתחום קנה הסוכר, לא הייתה התמוטטות כלכלית בגרנדה. זאת הודות לגידול התבלינים ולגידול הקקאו, שלא היו עתירי ידיים עובדות כקנה הסוכר.
משנת 1833 נחשב גרנדה כמרכז של המינהל האדמיניסטרטיבי הבריטי של איי וינדווארד, והמושל של הקולוניות הבריטיות השונות ישב בעיר הבירה סנט ג'ורג'ס.
המאה ה-20
בשנת 1958 קיבל המינהל האדמיניסטרטיבי הבריטי באיים מעמד אוטונומי, והפך לישות מדינית שנקראה בשם הפדרציה של איי הודו המערבית. פדרציה זו קיבצה כמה מושבות בריטיות בקאריביים בניסיון להשיג עצמאות מבריטניה, אך פורקה עקב בעיות פנימיות בשנת 1962. לאחר הפירוק ניסתה ממשלת בריטניה להקים פדרציה קטנה יותר, של מספר איים ספורים, שגרנדה הוא העיקרי שבהם, אך גם ניסיון זה לא צלח.
בשנת 1967 קיבלה הקולוניה הבריטית גרנדה אוטונומיה מלאה בענייני פנים, וב-7 בפברואר 1974 קיבלה עצמאות מדינית מלאה. לאחר קבלת העצמאות הצטרפה הרפובליקה הגרנדית לחבר העמים הבריטי, ואימצה את מודל המונרכיה החוקתית, שבו מנוהלת המדינה על ידי פרלמנט, ממשלה וראש ממשלה בראשה, בעוד כ"ראש המדינה" מכהן, בתפקיד סמלי, נציגה של מלכת בריטניה אליזבט השנייה.
המהפכה של 1979 והשלכותיה
האירוע אשר הפך את גרנדה למקור התעניינות בינלאומית ללא כל יחס לגודלה הזעיר למשך קרוב לעשור, ומיקד אליה גם תשומת לב אישית רבה (ובלתי אוהדת) של נשיא ארצות הברית רונלד רייגן, הייתה עלייתה לשלטון בחודש מרץ 1979 של ממשלה בעלת אידאולוגיה מרקסיסטית - לניניסטית, בראשות המנהיג הכריזמטי מוריס בישופ (Maurice Bishop).
מוריס בישופ (1944-1983) למד משפטים ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס" ובמהלך לימודיו נחשף לרעיונות תנועת "הכח השחור" והושפע מהם רבות. יחד עמו למד בלונדון ברנרד קוארד (Bernard Coard), שהיה אז חברו האישי ושותפו לדרך הפוליטית אך עתיד היה לההפך ליריבו ואויבו המר.
בשובו לגרנדה מולדתו, שהייתה בשלבי ההשתחררות מהשלטון הבריטי, נכנס בישופ לפעילות פוליטית ותן זמן קצר הפך למנהיג "תנועת האסיפות העממיות" - Movement for the Popular Assemblies - ארגון שמאלי שהיה מורכב בעיקר מאינטלקטואלים. בשנת 1973 התאחד הארגון עם "תנועת היהלום" (Jewel Movement) – (השם מורכב מראשי התיבות של Joint Endeavour for Welfare, Education and Liberation, כלומר "מאמץ משותף למען רווחה, חינוך ושחרור"). המפלגה המאוחדת קיבלה את השם "תנועת היהלום החדשה" (New Jewel Movement), שם אשר עתיד היה במהרה להתפרסם הרחק מחוץ לגבולות גרנדה.
בבחירות של 1976 התייצבה המפלגה לעימות חזיתי עם ראש הממשלה המכהן סיר אריק גיירי (Sir Eric Gairy) ומפלגתו, "מפלגת העבודה המאוחדת" ( United Labour Party), שהחזיקה בשלטון בגרנדה מאז קבלת העצמאות. הבחירות נערכו באווירה מתוחה והאשמות בדבר זיופים, במיוחד מכיוון שכל ועדות הקלפי הורכבו מאנשיו של גיירי בלבד ללא דריסת רגל לאופוזיציה. אף על פי כן זכתה מפלגת היהלום החדשה להישגים נכבדים בבחירות ובישופ הפך לראש האופוזיציה בפרלמנט של גרנדה (בן 15 חברים בלבד).
המפלגה פתחה במאבק חריף נגד ממשלת גיירי, שהסתבכה בפרשות שחיתות רבות. גיירי הראה סימני פארנויה ונשא נאומים בהם הזהיר בפני נחיתת עב"מים והשתלטות חייזרים על גרנדה וממנה על העולם כולו, ובמקביל ביקש מן הדיקטטור הצ'יליאני אוגוסטו פינושה לשלוח את אנשי המשטרה החשאית הצ'יליאנית, שהייתה ידועה לשמצה על עינוי ורצח אנשי שמאל בארצה, לאמן משטרה מקבילה בגרנדה שזכתה לכינוי הבלתי רשמי "כנופית הנמיות" (Mongoose Gang).
במרץ 1979 יצא גיירי לעצרת האו"ם בניו יורק שגם בה נשא נאום בנושא העבמ"ים. בהיעדרו השתלטו אנשי תנועת היהלום החדשה בתאריך 13 במרץ על תחנת השידור בעיר הבירה והודיעו על הקמת "ממשלת העם המהפכנית" שמוריס בישופ בראשה. תוך זמן קצר נפל השלטון באי כולו לידיהם, ללא שפיכות דמים או התנגדות משמעותית כלשהי ותוך הפגנות תמיכה גדולות ברחובות עיר הבירה.
עם תפיסת השלטון זכה בישופ לתמיכה ציבורית גדולה, ובקרב העניים והשכבות החלשות בגרנדה התעוררו תקוות עצומות לשיפור משמעותי במצבם בזכות הממשלה החדשה. גם בזירה הבינלאומית נהנתה הממשלה החדשה מאשראי גדול, במיוחד באירופה ובארצות העולם השלישי, ולא היה צער רב על נפילתו של גיירי.
במדיניות החוץ פיתחה ממשלתו של בישופ מערכות יחסים קרובות עם קובה ועם ניקרגואה בה תפסו הסנדיניסטים את השלטון באותו זמן, וכן עם ברית המועצות, ועם מדינות נוספות בגוש המזרחי.
ארצות הברית התייחסה מלכתחילה בחשדנות לממשלתו של בישופ, ועם ניצחונו של רונלד רייגן על ג'ימי קרטר בבחירות 1980 התרבו הניסיונות האמריקאיים לערער את המשטר החדש בגרנדה, אם כי יכולתם לפעול בגלוי נגדו הייתה מוגבלת בשל התמיכה הציבורית הרבה לה זכה. במספר שביתות שארגנו איגודים מקצועיים שראשיהם התנגדו לבישופ, ואשר ערערו את הכלכלה, האשימה הממשלה את האיגודים כי הם פועלים בשרות הסי.אי.אי כמו במקרה של השביתות בצ'ילה ב-1973 שקדמו להפלת משטרו של איינדה.
רייגן ועוזריו ראו בניצחון ראשון בהיסטוריה של מהפכנים מרכסיסטים בארץ דוברת אנגלית בחצי הכדור המערבי כתקדים מסוכן, וחששו מהתפשטות התופעה לאיים קאריביים נוספים שכמו גרנדה היו מושבות בריטיות לשעבר מאוכלסות בתושבים שחורים דוברי אנגלית. במיוחד חששו בוושינגטון מהתפשטות של תסיסה מהפכנית לאי הגדול והחשוב ג'מאייקה שגם לו אותם מאפיינים.
יתר על כן, השלטונות האמריקאיים לא שבעו נחת מהפופולריות שהחל בישופ לצבור בקרב האוכלוסייה השחורה בארצות הברית עצמה. בכל פעם שהגיע לעצרת האו"ם בניו יורק, היה בישופ מנצל את ההזדמנות כדי לסור לרובע השחורים הארלם, לנאום בפני קהלים נלהבים של אלפי ולעיתים אף עשרות אלפי שחורים אמריקאים ולהדגיש את עמדתו כי רק הסוציאליזם יוכל לשים קץ לעוניים וליחס הגזעני כלפיהם. בנאומיו, הן בניו יורק והן בגרנדה עצמה, הקפיד בישופ להשתמש בשפה פשוטה המובנת לאנשים חסרי השכלה, להימנע משימוש בז'רגון אידאולוגי ולהסביר טיעונים פוליטיים מורכבים בדוגמאות מחיי היום-יום.
במוקד העימות בין בישופ לבין רונלד רייגן עמד שדה התעופה הבינלאומי של גרנדה, שבבניתו החלה ממשלת בישופ עם סיוע קובני גדול בכסף ובעובדים. ממשלת ארצות הברית האשימה שוב ושוב כי המדובר בבסיס צבאי העלול לכשיושלם לשמש את חיל האוויר הקובני ו/או הסובייטי ולשנות את מאזן הכוחות בים הקאריבי.
בישופ הכחיש את הדברים בתוקף והצהיר כי המדובר בשדה תעופה אזרחי בלבד, שעיקר מטרתו היא עידוד התיירות, וכי גרנדה העניה לא תוכל למצות את יתרונותיה התיירותיים הפוטנציאליים כגון חופים יפיפיים כל עוד נאלצים תיירים להיטלטל דרך ארוכה בספינות מנמלי תעופה באיים מרוחקים – ואולם הממשל האמריקאי לא השתכנע.
האפשרות של פלישה אמריקאית עמדה על סדר היום החל משלב מוקדם בתולדות המשטר הסוציאליסטי בגרנדה, והממשלה יזמה את הקמתו של "צבא העם המהפכני" בן 1200 חיילים – מספר משמעותי באי שכל אוכלוסייתו מנתה כמה עשרות אלפי אנשים (עד אז לא היה בגרנדה צבא כלל).
מתנגדיו של בישופ טענו כי קיום צבא במדינה כה קטנה הוא בזבוז כסף, והאשימו כי הצבא עוסק בדיכוי מתנגדי המשטר ובעינויים, טענות שעל נכונותן היו ויכוחים קשים הן בתקופה עצמה ועד היום. בישופ וחבריו הצהירו כי מדינה שיש מי שמתכנן ומאיים לפלוש אליה חייבת לקיים צבא. במקרה של התממשות תסריט הפלישה, היה "צבא העם" אמור להוות גרעין קשה להתנגדות כללית של אוכלוסיית האי לכוחות הפולשים, באמצעות הפגנות המונים ולוחמת גרילה, כאשר הדוגמה שעמדה לנגד עיניו של בישופ הייתה פרשת הפלישה האמריקאית למפרץ החזירים בקובה.
אולם בישופ היה מעוניין ככל האפשר למנוע את אפשרות הפלישה מלכתחילה, באמצעים מדיניים ודיפלומטיים. הוא היה ידידו האישי של פידל קסטרו וביקש ללמוד מניסיונה של קובה הקומוניסטית ולהימנע מפעולות שיבודדו את גרנדה בעולם או יתנו תירוץ לפלישה. אם כי משטרו עשה מאמצים אדירים לשפר את מצבן של השכבות העניות והקים חוות שיתופיות באזורים הכפריים, הוא נמנע מהלאמות בקנה מידה גדול.
כמו כן, בישופ טיפח את מעמדה של גרנדה כחברה בחבר העמים הבריטי אשר מלכת בריטניה אליזבט השנייה היא באופן פורמלי ראש המדינה שלה. בכל תקופת שלטונו של בישופ נשאר בגרנדה מושל כללי בריטי אשר יצג את ממשלתה של מרגרט תאצ'ר שנמצאה בקוטב האידאולוגי המנוגד לחלוטין לזה של בישופ. באופן פורמלי היה המושל הנציג המקומי של המלכה, שהיא ראש המדינה, ואשר מוסמך להטיל את הרכבת הממשלה על מנהיג פוליטי. המושל, סיר פול סקון, שהיה עצור לתקופה קצרה כאשר תפס בישופ את השלטון, קיבל (אם כי בחוסר התלהבות) את הסטטוס קוו החדש והעניק לבישופ הסמכה להרכיב את הממשלה כאשר בישופ כבר החזיק בשלטון בפועל.
למעשה תיפקד המושל בעיקר כשגריר של בריטניה, ושמר על פרופיל נמוך במהלך שנות הממשל המהפכני. מבחינתו של בישופ, קיום יחסים תקינים פחות או יותר עם בריטניה, למרות שבין הנשיא רייגן וראש הממשלה תאצ'ר הייתה קרבה אידאולוגית רבה ברוב השאלות על סדר היום העולמי, הייתה הישג חיוני להישרדות המשטר.
כמו כן הקפיד בישופ לקיים את חברותה של גרנדה במסגרות אזוריות משותפות עם האיים הסמוכים, גם הם מושבות בריטיות לשעבר, שבהם שלטו ממשלות בגוון אידאולוגי שונה מאוד מזה שלו – גם זאת כדי לשמור על מסגרת של לגיטימציה בינלאומית שתגונן של גרנדה בפני פלישה.
הפשרות שעשה בישופ במימוש האידאולוגיה הסוציאליסטית המהפכנית לא מצאו חן, בלשון המעטה, בעיני חברו הוותיק ברנרד קוארד, שצבר כח רב בתפקידיו כסגן ראש הממשלה, שר האוצר, המסחר והתעשייה וחבר בכיר בוועד המרכזי של תנועת היהלום החדשה. קוארד לא היה מרוצה מהזחילה בקצב ההלאמות, וגם לא התלהב מנסיונותיו של בישופ להנהיג "דמוקרטיה מלמטה" (Grassroots Democracy ) באמצעות "מועצות של פועלים" – ניסיון להחיות את רעיון ה"סובייטים" כפי שהיו נהוגים בשנותיה הראשונות של המהפכה הרוסית. בינתיים, התעוררו קשיים כלכליים והעדר צמיחה בכלכלה של גרנדה, וכל אחד משני המנהיגים האשים בכך את מדיניותו של האחר.
במשך זמן רב הצליחו שני הידידים לשעבר למנוע את פרסום המתח הגובר והולך ביניהם, את נסיונותיהם לגייס כל אחד לצידו את צמרת מפלגת השלטון והצבא, ואת התפצלותה למעשה של תנועת היהלום החדשה לשתי סיעות עוינות זו לזו. משום כך קיבלו תושבי גרנדה בזעזוע רב את ההודעה הפתאומית ב-19 באוקטובר 1983 על הדחתו של מוריס בישופ וכליאתו במעצר בית, ומסירת השלטון למועצה צבאית בראשות הגנרל הדסון אוסטין (Hudson Austin) אשר תמך בקוארד.
על האי כולו הוטל עוצר, אך אלפי תושבים הפרו אותו ויצאו למה שנחשב כהפגנה הגדולה ביותר בתולדותיה של גרנדה. הם צעדו לביתו של מוריס בישופ ושחררו אותו ואת ראשי תומכיו ושריו שהיו כלואים גם הם.
אולם הצבא פתח באש על המפגינים, ובהמשך אותו יום נהרגו (או הוצאו להורג) מוריס בישופ ושבעה משריו ותומכיו העיקריים, ביניהם השרה ז'קלין קרפט (Jacqueline Kreft) שהייתה חברתו לחיים של בישופ ואם בנו ולדימיר.
על הנסיבות המדויקות בהן קרה הדבר קיימות גרסאות שונות וסותרות, והרבה פרטים באירועים אלה נשארו לוטים בערפל. פרשת מותם של בישופ ושריו ממשיכה עד היום להסעיר את הפוליטיקה בגרנדה ולעורר מחלוקות וויכוחים סוערים - במיוחד לגבי השאלה מי היה (או היו) נותני ההוראה. כמו כן, גופתו של בישופ מעולם לא נמצאה, וישנן תאוריות רבות בשאלה לאן נעלמה או הועלמה ומדוע.
ההפיכה והוצאתם להורג של מוריס בישופ ותומכיו פתחו את הדלת לפלישה האמריקאית, שהתממשה תוך ימים ספורים.
פלישת ארצות הברית
ערך מורחב – הפלישה האמריקאית לגרנדה
חשיבותה של גרנדה כרפובליקה דמוקרטית בשעריה של ארצות הברית הביאה לפלישת צבא ארצות הברית לגרנדה, ולסילוק המשטר הצבאי תוך שימוש בכוח. התערבות אמריקאית זו הייתה יוצאת דופן, בכך שתמכה למעשה במשטר בעל אוריינטציה שמאלית מרקסיסטית, בשם ההגנה על הדמוקרטיה. במהלך הפלישה הצבאית הפציצו האמריקאים בטעות בית חולים.
סוף המאה ה-20
קישורים חיצוניים
| היסטוריה של אמריקה הצפונית | ||
|---|---|---|
| מדינות ריבוניות | אל סלוודור • אנטיגואה וברבודה • ארצות הברית • בהאמה • בליז • ברבדוס • גואטמלה • ג'מייקה • גרנדה • דומיניקה • האיטי • הונדורס • הרפובליקה הדומיניקנית • טרינידד וטובגו • מקסיקו • ניקרגואה • סנט וינסנט והגרנדינים • סנט לוסיה • סנט קיטס ונוויס • פנמה • קובה • קוסטה ריקה • קנדה | 
|
| טריטוריות עצמאיות | איי הבתולה הבריטיים • איי הבתולה של ארצות הברית • איי טורקס וקאיקוס • איי קיימן • אנגווילה • ארובה • ברמודה • גרינלנד • האנטילים ההולנדיים • מונטסראט • מרטיניק • נבאסה • סן מרטן • סן פייר ומיקלון • סנט ברתלמי • פוארטו ריקו | |
