החורשות ה"קדושות" של המיג'יקאנדה
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2008, לפי קריטריונים 3, 5, 6 | |
| מדינה |
 קניה |
|---|---|
החורשות ה"קדושות" של המיג'יקאנדה (אנגלית Sacred Mijikenda Forests) מונות יותר מחמישים חורשות המשתרעות על רצועה באורך של 200 ק"מ, הנמתחת במקביל לקו החוף של האוקיינוס ההודי בדרום-מזרחה של קניה. החורשות הצפופות שוכנות ברובן על גבעות נמוכות שגובהן אינו עולה על 600 מטרים מעל גובה פני הים, במקום בו ניצבים שרידי הכפרים המבוצרים (קאיה - Kaya) של בני המיג'יקאנדה, והן מהוות את השריד היחיד ליער רחב-הידיים שהשתרע בעבר לאורך חופי מזרח אפריקה. לפי המסורת, החורשות ה"קדושות" נוצרו החל במאה ה-16, כאשר בני המיג'יקאנדה החקלאים נאלצו להגר דרומה אל אזור החוף, בלחץ התקפות שבטי רועים נוודים. החורשות היו מיושבות לכל המאוחר עד שנות ה-40 של המאה ה-20, תקופה בה עזבו אותן המיג'יקאנדה, והחלו מתיישבים במישורים. כיום נחשבות החורשות למקום "קדוש" וכמקום מגוריהם של אבות העם. 11 מהחורשות הוכרזו בשנת 2011 כאתר מורשת עולמית.
היסטוריה
לפי מסורת שבעל-פה, מקורם של המיג'יקאנדה הוא בארץ סינגוואיה (Singwaya) השוכנת כיום בשטחה של סומליה. במהלך המאה ה-16 החלו שבטי המיג'קאנדה להגר דרומה בלחץ שבטי רועים דוגמת המסאי והאורמה, ולפי המסורת הם איתרו שישה כפרים מבוצרים המכונים מאקאיה (Makaya), שניצבו על הרכס המקביל לקו החוף. שלושה קאיה נוספים נוספו בשלב מאוחר יותר, ובתחילת המאה ה-17 המשיכו המתיישבים והקימו עוד ועוד קאיה. כל אחד מהשבטים הביא עמו את חפצי הפולחן שלו (פינגו - Fingo) ואלה נקברו במרכזו של היישוב החדש. עמים אחרים נטמעו במיג'יקאנדה והקימו קאיה משלהם. תקופת הקמת הקאיה נמשכה משנת 1560 לערך ועד 1870, והמרחק ביניהם הביא להיווצרות ניבים ותרבות אופייניות לכל אחד מהיישובים.
המסורת שבעל-פה אודות הגירת המיג'יקאנדה זכתה לאישור בכתביהם של סוחרי החוף דוברי הסווהילי ובמסמכים פורטוגזים מהמאה ה-17. אישוש נוסף למסורת עולה ממחקרים בלשניים של תשע ניבי המיג'יקאנדה, המצביעים על מקור גאוגרפי אחד בסומליה. מאידך, יש הטוענים כי המסורת היא המצאה פוליטית של ערבים ודוברי סווהילי אחרים, אשר ביקשו לחזק את אחדותם של בני המיג'יקאנדה אך להבדילם מתושבי החוף הסווהילים. החפירות הארכאולוגיות המאוחרות מראות כי הקאיה כבר ניצבו במקומם בראשית המאה ה-17, והם לא היו יישובים מבודדים ומכונסים בתוך עצמם, אלא שימשו כמרכזים לכפרים הפזורים סביבם בתא שטח רחב. תושבי הקאיה היו חקלאים שעיבדו ברזל ונחושת, וייבאו בדים, דגים וכלי קדרות מערי החוף. דתם התבססה על ישות אלקית עליונה אשר בראה את העולם (הנקרא מולונגו - Mulungu בשפתם), ולצידה התקיימו ישויות רוחניות משניות אשר חלשו על חיי היום-יום. זקני העם שימשו כמועצת השבט (קאמבי - Kambi) האחראית על ההנהגה הפוליטית והחברתית, על עשיית דין ועל ארגון הטקסים השנתיים.
במהלך המאה ה-19 החלו הכפרים המבוצרים מאבדים ממעמדם, ותושביהם החלו מהגרים לשטחים החקלאיים סביב להם ואל ערי החוף. ההגירה התעצמה במאה ה-20, כנראה בעקבות התפתחות המסחר, ואולי גם בשל רעב ומחלות, ובשנות ה-40 של המאה ה-20 כבר ניצבו רוב הקאיה שוממים. עם נטישת הכפרים החל תהליך של ביעור החורשות סביבם, אך החורשות בקאיה עצמם ובסביבתם הקרובה, נשמרו בשל מעמדם ה"קדוש". כתוצאה מכך הקאיה בולטים כיום בסביבתם, וביחס אליה הם עשירים במיני פרפרים וציפורים[1].
הקאיה כיום
11 הקאיה הכלולים בהכרזה שוכנים על ראשי גבעות בגובה של עד 600 מטרים מעל פני הים, לאורך רצועה באורך של כ-200 ק"מ, ובטווח של עד 35 ק"מ מחופי האוקיינוס ההודי. גודלם נע בין 300 ל-3,000 דונם. הם נחלקים לתשע קבוצות בהתאם לשייכותם השבטית, וכן לקאיה ראשוניים המיוחסים לגלי ההתיישבות הראשונים, ולקאיה משניים שנוצרו מאוחר יותר. בסך הכל זוהו יותר מ-50 קאיה לאורך חופי קניה, וידועים מספר קאיה בטנזניה וקאיה בודד גם במוזמביק.
קאיה אופייני שוכן בקרחת יער ומוקף בחומת אבן שבה קבועים שערי עץ. הגישה אל השערים נעשית באמצעות שבילים ברורים בסבך החורשה. בתי היישוב הוקמו לאורך החומה והקיפו רחבה שבה שכנו חורש קטן בן מספר עצים או מבנה גדול נושא גג קש מחודד, המכונה מורו (Moro). מקום זה שימש למפגשי מועצת הזקנים ובו נקברו הפינגו, חפצי הפולחן השבטיים. לאחר שהכפרים ננטשו, המשיכו מספר זקנים להתגורר בהם, והקאיה הפכו למקום לעריכת טקסים קהילתיים, תפילה ושטחי קבורה, וכן נהוג לבוא אליהם כדי לקטוף פירות וצמחי מרפא. אף שהמבנים והגדר ההיקפית ברוב הקאיה לא השתמרו, תוואי הקרקע של האתרים ברור ומיקומם של המורו ידוע. הקברים ועמודי העץ המסמנים את מיקומם (ויגאנגו - vigango) מתוחזקים, וחלק משטחי הקבורה עדיין פעילים. כך הדבר גם בקברים ובאתרי התפילה בחורשות המקיפות את הקאיה. מעמדם של הקאיה מסייע לשימורם באמצעות איסורים על כריתת עצים, מרעה וציד בעלי חיים מסוימים בשטחם, וכן בפיקוח על הכניסה אליהם. הסנקציה העונשית על מפרי ההוראות משתנה בהתאם לחומרת העבירה, אך בדרך כלל מדובר בקנס בדמות חיות משק המועלות כקרבן לריצוי הרוחות. כל בני הקהילה רשאים לבקר באתר ולערוך בו טקסים או חגיגות בהתאם להנחיות זקני הקהילה, ואלה מוקדשים בדרך כלל לרוחותיהם של אבות הקהילה ולישות האלקית המרכזית (מולונגו). מאחר שהטקסים נערכים בניב המיג'יקאנדה המקומי, הקאיה תורמים לשימור התרבות והלשון של הקהילה. סביב הקאיה שוכנים כיום מטעי קשיו, מנגו ואגוז קוקוס.
האתרים
קאיה ראשוניים
- קאיה ג'יראמה (Kaya Giriama) או קאיה פונגו (Kaya Fungo) הוא קאיה שקם בגל ההגירה השני של המיג'יקאנדה, והוא קרוי על-שם המנהיג פונגו אשר הדף את התקפות המסאי באמצע מאה ה-19.
- קאיה ג'יבאנה (Kaya Jibana) שוכן בחורש עצים נשירים באורך של כשני ק"מ, כ-30 ק"מ ממומבסה. במקום נתגלו שרידיו של יישוב קדום שהתקיים בין שנת 100 לפנה"ס ושנת 1000 לספירה, ואשר תושביו עסקו בעיבוד אבן. היישוב בקאיה פסק לכל המאוחר בשנת 1913, והוא יוצא דופן בכך שאזור הקבורה אינו שוכן במרכזו.
- סקר ארכאולוגי שנערך בקאיה קאמבה (Kaya Kambe) חשף ממצאים המתוארכים לפרק הזמן שבין תקופת האבן החדשה וימי הביניים. לקאיה נשקפת סכנה ממכרה עופרת סמוך.
- קאיה ריבה (Kaya Ribe) יוצא דופן בכך שהוא שוכן במישור, ליד מפגש נחלים. ב-1848 התגוררו בו כ-600 איש, אך ב-1914 כבר היה נטוש.
- קאיה קינונדו (Kaya Kinondo) שוכן כמה מאות מטרים מחוף הים, כ-35 ק"מ מדרום למומבסה. הקאיה מאוים על ידי פיתוח תיירותי מואץ לאורך רצועת החוף הסמוכה.
קאיה משניים
- בשנת 1986 עדיין התגוררו מספר זקנים בקאיה קאומה (Kaya Kauma). ממצאים באתר מלמדים על תקופות התיישבות קצרות מאז תקופת האבן החדשה. אתר הקבורה עדיין נמצא בשימוש, ומיקומם של שלושת שערי המתחם המבוצר עדיין ניתן לזיהוי.
- קאיה רבאי (Rabai Kayas) הם שלושה קאיה השוכנים באותה חורשה, אך נראה שיושבו בתקופות שונות. כיום שלושת הקאיה - מודזימוביה (Mudzimuvya), בומה (Boma) ופימבוני (Fimboni) - מחוברים זה לזה ולכל אחד מהם יוחדה פעילות שונה.
- קאיה דורומה (Duruma Kayas) הוא קאיה הנחלק לשני קאיה משניים - מצווקארה (Mtswakara) וגנדיני (Gandini). הרחבה המרכזית בקאיה גנדיני נשמרת פנויה עבור תהלוכת בעלי חיים בטרם העלאתם כקרבן. ליד האתר בו שכן המורו, שוכן הצ'יזאני (chizani) הנחשב לחלקו ה"קדוש" ביותר של הקאיה. הצ'יזאני נגיש אך ורק לחברי מועצת הזקנים העליונה ועליו להיות רטוב בכל עת.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
  | |
|---|---|
|
21616419החורשות הקדושות של המיג'יקאנדה