הוויתור על הכס של אדוארד השמיני

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כתב הוויתור, חתום על ידי אדוארד השמיני ושלושת אחיו, אלברט, הנרי וג'ורג', 10 בדצמבר 1936

בשנת 1936 נוצר משבר חוקתי באימפריה הבריטית כאשר המלך אדוארד השמיני הציע נישואים לוואליס סימפסון, אשת חברה אמריקאית, שהתגרשה מבעלה הראשון, והייתה בעיצומו של הליך גירושים מבעלה השני.

ממשלת הממלכה המאוחדת וממשלות הדומיניונים של חבר העמים הבריטי התנגדו לנישואים אלה. הועלו התנגדויות דתיות, משפטיות, פוליטיות ומוסריות. בתור מלך בריטניה עמד אדוארד בראש הכנסייה האנגליקנית, אשר באותו הזמן לא אפשרה לגרושים וגרושות להינשא מחדש אם בני זוגם לשעבר עדיין היו בחיים. בנוסף, סימפסון נתפסה כלא ראויה לשמש כמלכה רעיה הן מבחינה פוליטית והן מבחינה חברתית בשל נישואיה הקודמים, ונחשדה כי יחסיה עם אדוארד מונעים מרדיפה אחר כסף או מעמד. למרות ההתנגדויות, הצהיר אדוארד כי הוא מתכוון להתחתן איתה ברגע שהגירושים השניים שלה יושלמו.

בסופו של דבר נאלץ אדוארד, בעקבות ההתנגדויות מקיר לקיר לקשר שלו עם סימפסון, לוותר על הכס בדצמבר 1936. לכס המלוכה עלה במקומו אחיו אלברט, שהוכתר למלך ג'ורג' השישי. אדוארד קיבל את התואר דוכס מווינדזור ונקבע כי הפנייה אליו תיעשה בתואר "הוד מעלתו" (HRH) השמור לצאצאיו של יורש העצר הבריטי. שנה לאחר הוויתור על המלוכה הוא התחתן עם סימפסון והשניים נותרו נשואים עד מותו 35 שנים מאוחר יותר.

היכרות

Edward wearing a top hat and bow tie
אדוארד בשנת 1932

את ההיכרות בין אדוארד ו-וואליס סימפסון יזמה מי שהייתה אז זוגתו של אדוארד ליידי פרנס, ב-10 בינואר 1931. אדוארד נשא אז בתואר נסיך ויילס, וסימפסון האמריקאית הייתה נשואה לאיש העסקים הבריטי ארנסט אולדריך סימפסון, בעלה השני, לאחר שנישואיה הראשונים לטייס הצי האמריקני ווין ספנסר הסתיימו בגירושים ב-1927. הסברה הרווחת היא כי וואליס סימפסון ואדוארד החלו ברומן ב-1934, בזמן שליידי פורנס שהתה בביקור בארצות הברית, אף כי אדוארד טען בתוקף בפני אביו, המלך ג'ורג' החמישי, שלא קיים קשר עם סימפסון.[1] מערכת היחסים בין אדוארד וסימפסון דרדרה עוד יותר את מערכת היחסים הרעועה שלו עם הוריו. המלך ג'ורג' והמלכה מרי פגשו את סימפסון בארמון בקינגהאם ב-1935,[2] אך בהמשך סירבו לפגוש אותה שוב.[3] משטרת לונדון ניהלה מעקבים אחרי אדוארד וסימפסון וחקרה את עברה של סימפסון, וממצאיה העלו בין היתר "רדיפה אחר רכילויות זדוניות" של סימפסון.[4] הרעיון שגרושה אמריקאית עם עבר מפוקפק תצליח ללכוד את ליבו של יורש העצר יצרה חרדה בקרב הממשל והממסד.[5]

אדוארד השמיני ירש את אביו ב-20 בינואר 1936, וסימפסון החלה להיות מוזמנת לאחר מכן להשתתף באירועים רשמיים כאורחת של המלך. למרות ששמה מופיע באופן קבוע ברשימות האורחים של בית המלוכה, שמו של בעלה נעדר מהן באופן מחשיד.[6] בקיץ באותה שנה ויתר המלך על חופשת הקיץ המסורתית באחוזת בלמורל לטובת חופשה עם סימפסון ביוגוסלביה, שזכתה לסיקור נרחב בעיתונות האמריקאית וההאירופית, אך לא בעיתונות הבריטית, שכפתה על עצמה צנזורה עצמית.[7]

באוקטובר נפוצו שמועות שאדוארד מתכוון להתחתן עם סימפסון ברגע שתתגרש.[8] בסוף אותו חודש הגישה סימפסון בקשה לגירושין ובעיתונות האמריקאית פורסם כי נישואיה למלך הולכים וקרבים.[9] מזכירו הפרטי של המלך, אלק הארדינג, כתב לו ב-13 בנובמבר והזהיר כי העיתונות הבריטית לא תמשיך לשתוק בנושא הידידות של המלך וסימפסון: "אם לשפוט על פי מכתבים שהתקבלו מנתינים בריטיים החיים במדינות שבהן העיתונות דיווחה על כך, התוצאה תהיה הרת אסון."[10] ככל הנראה שרים בריטים בכירים ידעו על המכתב של הארדינג וייתכן כי אף סייעו בניסוח המכתב.[11]

ביום שני שלאחר מכן (16 בנובמבר) הוזמן ראש הממשלה סטנלי בולדווין לארמון בקינגהאם, ואדוארד עדכן אותו על כוונתו להתחתן עם סימפסון. בולדווין השיב כי נישואים כאלה לא יהיו מקובלים על העם, וקבע: "מכיוון שהמלכה הופכת למלכת המדינה, קולו של הציבור צריך להילקח בחשבון בבחירת מלכה".[12] להשקפתו של בולדווין היה שותף גם הנציב העליון של אוסטרליה בלונדון, סטנלי ברוס, שכיהן קודם לכן כראש ממשלת אוסטרליה. ברוס כתב לבולדווין והביע אימה מהרעיון של נישואים בין המלך לסימפסון.[13]

העיתונות הבריטית המשיכה לשמור על שתיקה בנושא עד שאלפרד בלאנט, הבישוף של ברדפורד, נשא נאום לקהילתו ב-1 בדצמבר, ובו רמז על כך שהמלך זקוק ל"סימן משמיים", והעיתונות ראתה בכך התייחסות פומבית ראשונה למשבר מצד דמות בכירה, שתפסה את הכותרות הראשונות בעיתונים שהתפרסמו למחרת. כאשר נשאל על כך מאוחר יותר, טען הבישוף כי בזמן שכתב את הנאום כלל לא היה מודע לקיומה של סימפסון.[14] בעצת אנשי הצוות של אדוארד, סימפסון עזבה את בריטניה לדרום צרפת יומיים לאחר מכן בניסיון להימלט מתשומת לב של העיתונות. גם היא וגם המלך היו מעורערים מהצורך להיפרד, ובזמן שעזבה אמר לה המלך, "לעולם לא אוותר עלייך."[15]

הקולות שכנגד

האופוזיציה לנישואיו של המלך נבעה מסיבות שונות. אדוארד שאף לעדכן את מוסד המלוכה ולהפוך אותו לנגיש יותר לציבור. שאיפה זו אומנם זכתה להערכה בציבור,[16] אך לא התקבלה באהדה בקרב הממסד הבריטי.[17] רבים מהאצולה הבריטית ובני המעמדות הגבוהים ראו בכך זלזול במסורות ובטקסים ונטישה של נורמות חברתיות מוסכמות ומקובלות. [18]

נימוקים חברתיים ומוסריים

מבחינתם של שרי הממשלה ומשפחת המלוכה הרקע של וואליס סימפסון וההתנהלות שלה לא היו ראויים למלכה פוטנציאלית. גורמים שונים דאגו להפיץ עליה שמועות זדוניות,[19]

בלשי משטרה שעקבו אחר סימפסון דיווחו כי בעודה במערכת יחסים עם אדוארד היא הייתה בקשר גם עם מכונאי רכב ואיש מכירות נשוי בשם גאי טראנדל.[20] ייתכן מאוד כי הדיווח הועבר לבכירים בממסד, כולל בני משפחת המלוכה. [21] ג'וזף קנדי, השגריר האמריקאי, תיאר אותה כ"זנזונת", ואשתו, רוז, סירבה לסעוד איתה. [22]

וואליס נתפסה כרודפת אחרי אדוארד בשביל כספו; המזכיר האישי שלו כתב שהיא תעזוב אותו "לאחר שתבטיח לעצמה את הכסף".[23] ראש הממשלה לעתיד נוויל צ'מברלין (שכיהן אז כשר האוצר) כתב ביומנו כי סימפסון היא "אישה חסרת מצפון לחלוטין שמנצלת אותו למטרותיה. היא כבר הרסה אותו בכסף ובתכשיטים..." [24]

היחסים בין הממלכה המאוחדת לארצות הברית היו מתוחים במהלך השנים שבין מלחמות העולם, ומרבית הבריטים לא ששו לקבל אמריקאית כמלכה רעיה.[25] בני המעמד הגבוה הבריטי נהגו לזלזל באמריקאים שנחשבו נחותים מבחינה חברתית.[26] בציבור האמריקאי ובעיתונות האמריקנית, לעומת זאת, הייתה עמדה ברורה בעד הנישואים.[27][28]

סיבות דתיות וחוקיות

בתקופתו של אדוארד, הכנסייה האנגליקנית אסרה על נישואים מחדש של גרושים וגרושות כל עוד בני זוגם לשעבר עדיין בחיים. המלך נדרש על פי חוק להשתייך לכניסה האנגליקנית ולעמוד בראשה. ב-1935 אישרה הכנסייה האנגליקנית מחדש כי "בשום מקרה לא יכולים גברים או נשים להתחתן מחדש במהלך חייהם של האישה או הבעל",[29] והארכיבישוף מקנטרברי, קוסמו גורדון לאנג, קבע כי כראש הכנסייה האנגלית, המלך אינו יכול להתחתן עם גרושה.[30] אדוארד לא היה יכול להתחתן גם בטקס אזרחי עם וואליס סימפסון, גרושה שעתידים להיות לה שני בעלים לשעבר שעדיין בחיים, מכיוון שהדבר יעמוד בסתירה למעמדו כראש הכנסייה בעצמו ובניגוד להנחיות הכנסייה.[31]

גירושיה הראשונים של וואליס (בארצות הברית, על בסיס "אי התאמה רגשית") לא היו מוכרים בכנסייה האנגליקנית, ואם המקרה היה מובא לדיון בבית משפט אנגלי ייתכן שאף לא היו מוכרים לפי החוק האנגלי, שכן באותה תקופה, על פי הכנסייה והחוק האנגלי ניאוף הייתה העילה הקבילה היחידה לגירושין. בשל כך נישואיה השניים, כמו גם נישואיה העתידיים לאדוארד, ייחשבו לבטלים בשל ביגמיה.[32] רק רפורמה בחוק מ-1937, זמן קצר לאחר הנישואים של אדוארד ו-וואליס, אפשרה העלאת עילות מוצדקות נוספות לגירושין בפני בית המשפט.[33]

סיבות פוליטיות

פורט בלוודר, סארי, מעונו של אדוארד בפארק ווינדזור הגדול

אדוארד ביקר בכפרי כורים בוויילס שנפגעו מהשפל הכלכלי ואמר כי "חייבים לעשות משהו",[34] דבר שהעלה חשש בקרב נבחרי הציבור כי הוא עתיד להתערב בעניינים פוליטיים, שבאופן מסורתי המלך נמנע מלהתערב בהם.[35] דבריו של המלך זכו לאהדה בוויילס,[36] אך במקביל איבד מאהדת הציבור בסקוטלנד בעקבות סירובו להשתתף בפתיחת אגף חדש של בית החולים המלכותי באברדין, בטענה שהוא עדיין מתאבל על אביו. למחרת הפתיחה פורסמה בעיתונים תמונתו והתברר כי הוא דחה את השתתפותו לטובת חופשה עם סימפסון.[37]

כיורש העצר, אדוארד כינה את עסקני הלייבור "נודניקים" [38] ויצא בפומבי כנגד מדיניות הממשלה.[39] לאחר הכתרתו המשיך להתעלם מעצת שריו, ובין היתר התנגד להטלת סנקציות על איטליה לאחר פלישתה לאתיופיה, סירב לקבל את פניו של קיסר אתיופיה המודח, ולא הסכים לתמוך בחיזוק חבר הלאומים.[40]

חברי ממשלת בריטניה נרתעו עוד יותר מהנישואים הקרבים בעקבות שמועה לפיה וואליס סימפסון היא סוכנת של גרמניה הנאצית וכי הייתה לה גישה למסמכים חסויים שנשלחו לאדוארד, והושארו ללא השגחה בביתו בפורט בלוודר.[41] בזמן שאדוארד פרש מכס המלוכה, שומרי הראש שאבטחו את סימפסון בצרפת שלחו דיווחים לראש הממשלה לפיהם היא עשויה "לברוח לגרמניה".[42]

האפשרויות שנשקלו

השמועות והטיעונים שהועלו חיזקו בקרב הממסד הבריטי את העמדה כי אין אפשרו שסימפסון תהפוך לבת זוג מלכותית. ראש ממשלת בריטניה סטנלי בולדווין טען מפורשות בפני אדוארד כי רוב הציבור יתנגד לנישואיו עם סימפסון, ורמז שאם המלך ימשיך בתוכניתו בניגוד ישיר לעצת ממשלתו, שרי הממשלה יתפטרו כאיש אחד. תגבותו של המלך, כפי שהוא עצמו העיד מאוחר מאוחר יותר, הייתה: "אני מתכוון להתחתן עם גברת סימפסון ברגע שהיא תהיה חופשייה לעשות זאת... אם הממשלה הייתה מתנגדת לנישואים, כפי שראש הממשלה גרם לי להאמין שיעשו, הייתי מוכן ללכת."[43] בלחץ המלך ומחשש לוויתור על הכס,[43] בולדווין הסכים לבחון שלוש אפשרויות:

  1. אדוארד וסימפסון מתחתנים והיא הופכת למלכה (נישואים מלכותיים);
  2. אדוארד וסימפסון מתחתנים, אך היא לא הופכת למלכה, אלא זוכה לתואר ייצוגי כלשהו (נישואים מורגנטיים)
  3. ויתור על הכס של אדוארד וכל צאצאיו הפוטנציאליים, דבר שיאפשר לו לקבל החלטות בנוגע לנישואיו ללא השלכות חוקתיות נוספות.
ראש ממשלת קנדה וויליאם ליון מקנזי קינג (משמאל) ועמיתו הבריטי סטנלי בולדווין (מימין), 1926

לאפשרות השנייה כבר היו תקדימים באירופה, בכלל זה סבא רבא של אדוארד עצמו, הדוכס אלכסנדר מוירטמברג, אך לא בהיסטוריה החוקתית הבריטית. לאחר התייעצויות עם ראשי הממשלה של חמשת הדומיניונים (אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד, דרום אפריקה ואירלנד ), דעת הרוב הייתה כי "אין חלופה לאפשרות (3)".[44] וויליאם ליון מקנזי קינג (ראש ממשלת קנדה), ג'וזף ליונס (ראש ממשלת אוסטרליה), וג'יימס הרצוג (ראש ממשלת דרום אפריקה) התנגדו לאפשרויות 1 ו-2. קינג אמר לאדוארד לעשות "מה שליבו אומר לו לעשות"[45] וממשלת קנדה פנתה למלך בבקשה לשים את תפקידו לפני רגשותיו כלפי סימפסון.[46] המושל הכללי של קנדה לורד טווידסמואר מסר לארמון בקינגהאם ולבולדווין כי לקנדים יש חיבה עמוקה למלך, אך נישואיו של אדוארד לאישה גרושה תעורר זעם בציבור הקנדי.[47] מייקל ג'וזף סאבאג', ראש ממשלת ניו זילנד, דחה את אפשרות 1 וחשב שאפשרות 2 "יכולה להיות אפשרית... אם פתרון בקווים כאלה יתברר כמעשי" אך "יפעל על פי החלטת ממשלת בריטניה".[48] אמון דה ואלרה, (נשיא המועצה המבצעת האירית) העיר כי כמדינה קתולית אירלנד אינה מכירה בגירושים, וכי אם העם הבריטי לא יקבל את וואליס סימפסון אזי וויתור על הכס הוא הפתרון האפשרי היחיד.[49] ב-24 בנובמבר התייעץ בולדווין עם שלושת בכירי האופוזיציה בבריטניה: קלמנט אטלי, סר ארצ'יבלד סינקלייר, ווינסטון צ'רצ'יל. סינקלייר ואטלי הסכימו שאפשרויות 1 ו-2 אינן מקובלות, ואילו צ'רצ'יל התחייב לתמוך בכל החלטה שתקבל הממשלה.[50]

עם זאת, ביולי פנה צ'רצ'יל ליועץ המשפטי של המלך, וולטר מונקטון, והביע את התנגדותו לנישואים.[51] כשדבר הקשר בין המלך לסימפסון נודע לציבור, לחץ צ'רצ'יל על בולדווין והמלך לא לקבל כל החלטה לפני התייעצות עם הפרלמנט והציבור.[52] במכתב פרטי לג'פרי דוסון, עורך העיתון "טיימס", טען צ'רצ'יל כי עיכוב בקבלת ההחלטה עשוי להועיל כי אם הזמן ייתכן שהמלך ישנה את רגשותיו כלפי סימפסון.[53] בולדווין דחה את בקשתו של צ'רצ'יל כי העדיף, ככל הנראה, לסיים את המשבר במהירות. תומכי המלך טענו לקנוניה בין בולדווין, ג'פרי דוסון וקוסמו גורדון לאנג, הארכיבישוף מקנטרברי.[54] ייתכן אף כי הרופא המלכותי ברטרנד דוסון היה מעורב בתוכנית לאלץ את ראש הממשלה לפרוש על רקע מחלת לב, אבל לאחר שראה את תוצאות בדיקת האק"ג של ראש הממשלה, השתכנע שליבו של בולדווין תקין.[55]

התמיכה הפוליטית במלך לא הייתה אחידה וכללה פוליטיקאים שהמפלגות הגדולות התנכרו להם כמו צ'רצ'יל, אוסוולד מוסלי (מנהיג המפלגה הפשיסטית הבריטית), והמפלגה הקומוניסטית הבריטית.[56] ראש הממשלה לשעבר דייוויד לויד ג'ורג' תמך גם הוא במלך, אך לא לקח תפקיד פעיל במשבר מכיוון שהיה בחופשה בג'מייקה עם חברתו פרנסס סטיבנסון.[57] בתחילת דצמבר נפוצו שמועות שתומכי המלך יקימו את "מפלגת המלך" בראשות צ'רצ'יל, אולם על אף שלא נעשו צעדים לכך בפועל וצ'רצ'יל לא התכוון להוביל מפלגה חדשה,[58] השמועות פגעו קשות הן במלך והן בצ'רצ'יל, שכן חברי פרלמנט נחרדו מהרעיון שהמלך יתערב במהלכים פוליטיים. [59]

אנשי מעמד הפועלים וחיילים לשעבר, כך עולה ממכתבים ויומנים מאותה תקופה, נטו לתמוך במלך, בעוד המעמד הבינוני והגבוה נטו להביע זעם וסלידה.[60] עיתונים כגון הטיימס, דיילי הרלד והדיילי טלגרף התנגדו לנישואים בעוד הדיילי אקספרס והדיילי מייל תמכו באפשרות של נישואים מורגנטיים. [61] המלך העריך כי לעיתונים שתמכו בו הייתה תפוצה של 12.5 מיליון, לעומת 8.5 מיליון של אלה שהתנגדו לו. [62]

ב-3 בדצמבר, קיים אדוארד פגישה "מתוחה" עם בולדווין שבה הציע אדוארד לנאום לעם בשידור ב-BBC.[63] הטקסט שהציע היה אמור לשחזר את "המנהג העתיק" של מלך "להפנות את הצהרותיו הפומביות לעמו".[63] אדוארד הציע כי יזכיר לשומעיו: "אני עדיין אותו אדם שהמוטו שלו הוא Ich Dien, אני משרת".[63]

בולדווין דחה את הנאום בטענה שיזעזע אנשים רבים ויהווה הפרה חמורה של עקרונות חוקתיים.[63] לפי הנוהג המודרני, השליט יכול היה לפעול רק על פי עצת שריו. בבקשת תמיכה מהעם כנגד הממשלה, אדוארד היה פועל בניגוד לעצת השרים המחייבת, וכאדם פרטי. עצם ההצעה של הנאום, האמינו השרים הבריטיים, הביעה את יחסו המזלזל של אדוארד במוסכמות החוקתיות ואיימה על הנייטרליות הפוליטית של הכתר.[64]

מסמכי ממשלה שפורסמו ב-2013 מראים כי לכל המאוחר ב-5 בדצמבר 1936 שר הפנים, סר ג'ון סיימון, הורה למשרד הדואר (שהיה אחראי לשירותי הטלפון בבריטניה) ליירט תקשורות טלפוניות בין פורט בלוודר וארמון בקינגהאם לבין מדינות אירופה".[65]

ב-5 בדצמבר, לאחר שלמעשה נאמר לו שהוא לא יכול לשמור על כס המלכות ולהתחתן עם סימפסון, ולאחר שבקשתו לנאום בפני נתיניו סורבה על רקע חוקתי, [66] אדוארד בחר באפשרות השלישית. [67]

תמרונים משפטיים

לאחר שימוע הגירושין של סימפסון ב-27 באוקטובר 1936, עורך הדין שלה, ג'ון תיאודור גודארד, חשש שתיפתח חקירה אזרחית לחסימת הגירושים.[68] בתי המשפט לא יכלו לדון בתיק כאילו היה פירוק נישואין בהסכמת שני הצדדים, ולכן התיק נוהל כאילו מדובר בתביעת גירושים שהוגשה נגד ארנסט סימפסון, ווואליס סימפסון היא קורבן. במקרה כזה, אם החקירה האזרחית תראה כי בני הזוג סימפסון שיתפו פעולה באמצעות תכנון משותף או הצגת מצג שווא של ניאוף שלו כדי שתוכל להתחתן עם מישהו אחר, תביעת הגירושין תידחה. ביום שני, 7 בדצמבר 1936, המלך שמע שגודארד מתכנן לטוס לדרום צרפת כדי לפגוש את סימפסון. המלך זימן אותו ואסר עליו במפורש לנסוע, מחשש שהביקור עלול לטעת בסימפסון ספקות. גודארד המשיך ישירות לפגישה עם בולדווין ברחוב דאונינג, ואחריה קיבל מטוס שיטיס אותו ישירות לקאן.[68]

עם הגעתו, גודארד הזהיר את מרשתו כי אם תיפתח חקירה אזרחית היא צפויה להצליח, ויעץ לה למשוך את בקשת הגירושין שלה.[68] סימפסון סירבה, אבל שניהם התקשרו למלך והודיעו לו שהיא מוכנה לוותר עליו כדי שיוכל לשמור על הכתר. אלא שהמלך כבר החליט לפרוש, גם אם לא יוכל להתחתן עם סימפסון, ונראה היה שפרישתו כבר בלתי נמנעת. גודארד הצהיר כי: "מרשתי הייתה מוכנה לעשות הכל כדי להקל על המצב, אבל הצד השני [אדוארד השמיני] היה נחוש בדעתו".[69]

לגודארד היה לב חלש ומעולם לא טס לפני כן, אז הוא ביקש מהרופא שלו, וויליאם קירקווד, להתלוות אליו לנסיעה. מכיוון שקירקווד היה מתמחה בבית חולים ליולדות, נוכחותו הובילה להשערות שווא שסימפסון בהריון,[70] ואפילו שהיא עוברת הפלה. העיתונות דיווחה בהתרגשות כי עורך הדין טס לסימפסון בליווי רופא נשים ורופא מרדים (שהיה למעשה המתמחה של עורך הדין).[71]

הוויתור על הכס

"שנת שלושת המלכים", גלויה 1936
הצהרת התפטרות של אדוארד השמיני

אדוארד חתם על הודעות ההתפטרות הכתובות שלו בפורט בלוודר, ב-10 בדצמבר. שלושת אחיו הצעירים: הנסיך אלברט, דוכס יורק (שירש את אדוארד כג'ורג' השישי); הנסיך הנרי, דוכס גלוסטר; והנסיך ג'ורג', דוכס קנט, שימשו כעדים. למחרת קיבלו ההודעות תוקף של חוק הפרלמנט: חוק הצהרת הוד מלכותו על התפטרות משנת 1936. בהתאם לתיקונים בחוק מ-1931, נדרשה הודעת ההתפטרות של אדוארד לאישור של כל מדינות חבר העמים,[72] וחוקים שהתקבלו בפרלמנט הבריטי יכלו להפוך לחוק בדומיניונים אחרים רק על פי בקשתם. בקשות כאלה הוגשו מטעם הפרלמנט של אוסטרליה שהיה מכונס באותו הזמן, ומטעם ממשלות קנדה, דרום אפריקה וניו זילנד, שהפרלמנטים שלהן היו בפגרה.[46] ממשלת מדינת אירלנד החופשית ניצלה את ההזדמנות והעבירה ב-11 בדצמבר תיקון לחוקתה כדי להסיר אזכורים לכתר ולבטל את תפקיד המושל הכללי של המדינה החופשית האירית, והתפטרותו של המלך הוכרה רק יום לאחר מכן באמצעות חוק נפרד. בדרום אפריקה נקבע חוק מקומי לפיו ההתפטרות נכנסה לתוקף שם ב-10 בדצמבר, ואילו קנדה העבירה את חוק הירושה לכס 1937 כדי לאשר באופן סמלי את ההתפטרות.[46]

תומכיו של אדוארד הרגישו שהוא "נרדף מהכס על ידי בולדווין הארכי נבל",[73] אך רבים מחברי הממסד חשו הקלה בעקבות פרישתו של אדוארד. מקנזי קינג כתב ביומנו כאשר קיבל את החדשות על החלטתו הסופית של אדוארד להתפטר, "אם זה סוג האדם שהוא, עדיף שלא יהיה יותר על כס המלוכה."[74] עוזר המזכיר הפרטי של אדוארד עצמו, אלן לסלס, אמר לבולדווין כבר ב-1927: "אני לא יכול שלא לחשוב שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לו, ולמדינה, יהיה שהוא ישבור את הצוואר".[75]

ב-11 בדצמבר 1936, שידר ה-BBC ברדיו את נאומו של אדוארד מטירת וינדזור. הוא הוצג על ידי סר ג'ון רייט בתור "הוד מלכותו הנסיך אדוארד".[76][77] צ'רצ'יל ליטש את הנאום הרשמי שהיה מתון, והתייחס לחוסר יכולתו של אדוארד לבצע את עבודתו "כפי שהיה רוצה" ללא תמיכתה של "האישה שאהב".[78] מלכותו של אדוארד נמשכה 327 ימים, תקופת השלטון הקצרה ביותר מאז שלטונה השנוי במחלוקת של ליידי ג'יין גריי, מעל 380 שנים קודם לכן. למחרת השידור עזב אדוארד את בריטניה לאוסטריה.[79]

לאחר הוויתור על הכס

הדוכס מווינדזור, לשעבר אדוארד השמיני, 1945

ג'ורג' השישי העניק לאחיו הבכור את התואר דוכס מווינדזור ב-12 בדצמבר 1936. ב-3 במאי בשנה שלאחר מכן הושלמו גירושיהם של בני הזוג סימפסון. התיק התנהל בחשאי ובחלק מהעיתונים כמעט שלא היה לו אזכור. הטיימס התייחס לכך במשפט בודד שהודפס מתחת לידיעה נפרדת, ולכאורה לא קשורה, על עזיבתו של הדוכס את אוסטריה.[80]

אדוארד התחתן עם וואליס בצרפת ב-3 ביוני 1937. היא הפכה לדוכסית מווינדזור, אך למורת רוחו של אדוארד ג'ורג' השישי אסר עליה להשתמש בתואר בנייר המכתבים הרשמי שלה.[81] בני הזוג השתקעו בצרפת, והדוכס קיבל מאחיו קצבה פטורה ממס, והרוויח גם מכתיבת זיכרונותיו, ממסחר לא חוקי במטבעות,[82] וממכירת טירת בלמורל ובית סנדרינגהם לג'ורג' השישי. שתי האחוזות היו רכוש פרטי ולא חלק מהעיזבון המלכותי, ולכן עברו בירושה לבעלותו של אדוארד, ללא קשר לוויתור על הכס.[83]

באוקטובר 1937, הדוכס והדוכסית ביקרו בגרמניה, בניגוד להנחיית הממשלה הבריטית, ופגשו את היטלר באחוזה שלו באוברזלצברג. הביקור זכה לפרסום רב בתקשורת הגרמנית. במהלך הביקור הצדיע הדוכס במועל יד.[84] במאמר לעיתונות האמריקנית ב-1966 כתב הדוכס כי היטלר שכנע אותו "האינטרס של בריטניה ושל אירופה היה לעודד את גרמניה לתקוף מזרחה ולרסק את הקומוניזם לנצח... חשבתי שנוכל לשבת על הגדר בזמן שהנאצים והאדומים יריבו אלה עם אלה."[85]

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, הוצב אדוארד בנציגות הצבאית הבריטית בצרפת. בפברואר 1940 טען שגריר גרמניה בהאג, הרוזן יוליוס פון זך-בורקסרודה, כי אדוארד הדליף את תוכניות המלחמה של בעלות הברית להגנת בלגיה.[86] כאשר גרמניה פלשה לצפון צרפת במאי 1940, הדוכס והדוכסית ברחו לליסבון.[87]

תחת שם הקוד מבצע ווילי, סוכנים נאצים, בעיקר וולטר שלנברג, זממו ללא הצלחה לשכנע את הדוכס לעזוב את פורטוגל, ושקלו לחטוף אותו.[88] לורד קלדקוט הזהיר את צ'רצ'יל כי הדוכס "ידוע כפרו-נאצי והוא עשוי להפוך למוקד של מזימה".[89] צ'רצ'יל איים על הדוכס במשפט צבאי אם לא יחזור לאדמת בריטניה.[90]

ביולי 1940 התמנה אדוארד למושל איי בהאמה.[91] דווח כי אדוארד אמר לאחד ממכריו, "אחרי שהמלחמה תסתיים והיטלר ירסק את האמריקאים... אנחנו נשתלט... הם (הבריטים) לא רוצים אותי כמלך שלהם, אבל אני אחזור להיות המנהיג שלהם."[92] הערות כגון אלה חיזקו את הדעה שהדוכס והדוכסית היו פרו-נאצים וכי משבר הוויתור על הכס ב-1936 הייתה לסלק מכס המלוכה אדם בעל דעות פוליטיות קיצוניות, אך אלה נותרו בגדר ספקולציות בלבד.[93][94]

לקריאה נוספת

  • Beaverbrook, Lord (1966), A. J. P. Taylor (ed.), The Abdication of King Edward VIII, London: Hamish Hamilton
  • Bloch, Michael (1982), The Duke of Windsor's War, London: Weidenfeld and Nicolson, ISBN 0-297-77947-8
  • Bradford, Sarah (1989), King George VI, London: Weidenfeld and Nicolson, ISBN 0-297-79667-4
  • Broad, Lewis (1961), The Abdication, London: Frederick Muller
  • Howarth, Patrick (1987), George VI, London: Hutchinson, ISBN 0-09-171000-6
  • Vickers, Hugo (2006), Elizabeth, the Queen Mother, London: Arrow Books, ISBN 978-0-09-947662-7
  • Williams, Susan (2003), The People's King: The True Story of the Abdication, London: Penguin Books, ISBN 0-7139-9573-4
  • Windsor, HRH The Duke of (1951), A King's Story, London: Cassell and Co, OCLC 1903717
  • Ziegler, Philip (1991), King Edward VIII, New York: Alfred A. Knopf, ISBN 0-394-57730-2

הערות שוליים

  1. ^ Ziegler, p. 233
  2. ^ Windsor, p. 255
  3. ^ Bradford, p. 142
  4. ^ Bowcott, Owen; Bates, Stephen (30 בינואר 2003), "Car dealer was Wallis Simpson's secret lover", The Guardian, London, נבדק ב-1 במאי 2010 {{citation}}: (עזרה)
  5. ^ Ziegler, pp. 231–234
  6. ^ Broad, p. 37.
  7. ^ Broad, p. 47.
  8. ^ Beaverbrook, pp. 28–33; Windsor, p. 314; Ziegler, pp. 292–295.
  9. ^ Broad, p. 56; Williams, p. 85.
  10. ^ Broad, p. 71.
  11. ^ Williams, pp. 93–94.
  12. ^ Broad, p. 75.
  13. ^ Williams, p. 101.
  14. ^ Williams, p. 146.
  15. ^ Williams, pp. 149–151.
  16. ^ Williams, pp. 8–11.
  17. ^ The Duke of Windsor, p. 136.
  18. ^ The Duke of Windsor, p. 301; Beaverbrook, p. 14; Williams, pp. 70–71.
  19. ^ See, for example, Virginia Woolf's diary quoted in Williams, p. 40.
  20. ^ Williams, pp. 96–97.
  21. ^ Vickers, p. 163.
  22. ^ Vickers, p. 185.
  23. ^ John Aird's diary, quoted in Ziegler, p. 234.
  24. ^ Ziegler, p. 312.
  25. ^ Pope-Hennessy, James (1959), Queen Mary, London: George Allen and Unwin Ltd, p. 574
  26. ^ Williams, pp. 40–41.
  27. ^ Williams, p. 266.
  28. ^ Williams, p. 90; Ziegler, p. 296.
  29. ^ Ann Sumner Holmes (2016), The Church of England and Divorce in the Twentieth Century: Legalism and Grace, Taylor & Francis, p. 44, ISBN 9781315408491
  30. ^ G. I. T. Machin, "Marriage and the Churches in the 1930s: Royal abdication and divorce reform, 1936–7."
  31. ^ "A Historic Barrier Drops", Time, 20 ביולי 1981, אורכב מ-המקור ב-13 בדצמבר 2007, נבדק ב-2 במאי 2010 {{citation}}: (עזרה)
  32. ^ Bradford, p. 241.
  33. ^ Redmayne, Sharon (1993). "Matrimonial Causes Act 1937: A Lesson in the Art of Compromise". Oxford Journal of Legal Studies. 13 (2): 183–200. doi:10.1093/ojls/13.2.183.
  34. ^ The Duke of Windsor, p. 338.
  35. ^ Ramsay MacDonald's diary, quoted in Williams, p. 60.
  36. ^ See, for example, Williams, p. 59.
  37. ^ Vickers, p. 140; Ziegler, p. 288.
  38. ^ The Duke of Windsor, p. 253.
  39. ^ Beaverbrook, p. 20.
  40. ^ Ziegler, pp. 271–272.
  41. ^ Williams, pp. 196–197; Ziegler, pp. 273–274.
  42. ^ Bowcott, Owen; Bates, Stephen (30 בינואר 2003), "Fear that Windsors would 'flit' to Germany", The Guardian, נבדק ב-2 במאי 2010 {{citation}}: (עזרה)
  43. ^ 43.0 43.1 The Duke of Windsor, p. 332.
  44. ^ Éamon de Valera quoted in Bradford, p. 188.
  45. ^ The Diaries of William Lyon Mackenzie King, Library and Archives Canada, 8 בדצמבר 1936, p. 555 {{citation}}: (עזרה)
  46. ^ 46.0 46.1 46.2 Heard, Andrew (1990), Canadian Independence, Vancouver: Simon Fraser University, נבדק ב-6 במאי 2009 {{citation}}: (עזרה)
  47. ^ Hubbard, R. H. (1977), Rideau Hall, Montreal and London: McGill-Queen's University Press, p. 187, ISBN 978-0-7735-0310-6
  48. ^ Williams, p. 130.
  49. ^ Williams, pp. 130–131.
  50. ^ Williams, p. 113.
  51. ^ Williams, p. 173; Ziegler, p. 291.
  52. ^ Williams, pp. 173–176.
  53. ^ Williams, p. 177.
  54. ^ Evans, W. (1968), Journey to Harley Street, London: David Rendel, p. 219.
  55. ^ Evans, p. 221.
  56. ^ Williams, pp. 179–181.
  57. ^ Williams, pp. 198–199.
  58. ^ Williams, pp. 181–182.
  59. ^ Williams, pp. 199–200.
  60. ^ See, for example, Williams, pp. 138–144.
  61. ^ Beaverbrook, p. 68; Broad, p. 188; Ziegler, p. 308.
  62. ^ Ziegler, p. 308; The Duke of Windsor, p. 373.
  63. ^ 63.0 63.1 63.2 63.3 Casciani, Dominic (30 בינואר 2003), "King's abdication appeal blocked", BBC News, נבדק ב-2 במאי 2010 {{citation}}: (עזרה)
  64. ^ Beaverbrook, p. 71; Williams, p. 156.
  65. ^ Norton-Taylor, Richard (23 במאי 2013), "Ministers ordered bugging of King Edward VIII's phones, records reveal", The Guardian, נבדק ב-23 במאי 2013 {{citation}}: (עזרה)
  66. ^ The Duke of Windsor, pp. 378–379.
  67. ^ The Duke of Windsor, pp. 386–387.
  68. ^ 68.0 68.1 68.2 Cretney, Stephen (בספטמבר 2003), "Edward, Mrs Simpson and the Divorce Law: Stephen Cretney Investigates Whether the Government Colluded in the Suppression of Evidence That Might Have Prevented Wallis Simpson's Divorce and Royal Marriage", History Today, 53: 26 ff, נבדק ב-2 במאי 2010 {{citation}}: (עזרה) (subscription required).
  69. ^ Norton-Taylor, Richard; Evans, Rob (2 במרץ 2000), "Edward and Mrs Simpson cast in new light", The Guardian, נבדק ב-2 במאי 2010 {{citation}}: (עזרה)
  70. ^ "Duchess of Windsor", Time, 21 בדצמבר 1936, אורכב מ-המקור ב-7 בנובמבר 2011, נבדק ב-2 במאי 2010 {{citation}}: (עזרה)
  71. ^ Beaverbrook, p. 81; Williams, p. 217.
  72. ^ Professor Anne Twomey – Succession to the Crown: foiled by Canada?, London: University College London, 18 בספטמבר 2014 {{citation}}: (עזרה)
  73. ^ David Lloyd George quoted in Williams, p. 241.
  74. ^ The Diaries of William Lyon Mackenzie King, Library and Archives Canada, 9 בדצמבר 1936, p. 561 {{citation}}: (עזרה)
  75. ^ Hart-Davis, Duff, ed. (1989) In Royal Service: Letters & Journals of Sir Alan Lascelles from 1920 to 1936, quoted in Vickers, Hugo.
  76. ^ The Duke of Windsor, p. 413; Ziegler, p. 331.
  77. ^ Stuart, Charles, ed. (1975), The Reith Diaries, London: Collins, pp. 192–193, ISBN 0-00-211174-8
  78. ^ The Duke of Windsor, pp. 409–413.
  79. ^ Ziegler, p. 336.
  80. ^ "Mrs Ernest Simpson's Divorce".
  81. ^ Ziegler, p. 529.
  82. ^ Roberts, Andrew (2000), Antonia Fraser (ed.), The House of Windsor, London: Cassell and Co, p. 53, ISBN 0-304-35406-6
  83. ^ Ziegler, pp. 376–378.
  84. ^ Donaldson, Frances (1974), Edward VIII, London: Weidenfeld and Nicolson, pp. 331–332, ISBN 0-297-76787-9
  85. ^ "Windsor Helpless as World Drifts to War", Chicago Tribune, 13 December 1966, p. 2
  86. ^ Documents on German Foreign Policy 1918–1945 Series D, Volume VIII, quoted in Bradford, p. 434
  87. ^ Bloch, p. 91
  88. ^ Bloch, pp. 86, 102; Ziegler, pp. 430–432
  89. ^ Ziegler, p. 434
  90. ^ Bloch, p. 93
  91. ^ Bloch, pp. 93–94, 98–103, 119
  92. ^ Walker, Andrew (29 בינואר 2003), "Profile: Edward VIII", BBC News, נבדק ב-2 במאי 2010 {{citation}}: (עזרה)
  93. ^ Ziegler, pp. 434 ff.
  94. ^ Williamson, Philip (2007), Olechnowicz, Andrzej (ed.), "The monarchy and public values 1910–1953", The monarchy and the British nation, 1780 to the present, Cambridge University Press: 225, ISBN 978-0-521-84461-1
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

הוויתור על הכס של אדוארד השמיני34643838Q307716

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הוויתור_על_הכס_של_אדוארד_השמיני&oldid=2117421"