גמל חד-דבשתי

גמל חד-דבשתי
מצב שימור
	מצב שימור: מבוית;
	מצב שימור: מבוית;
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
משפחה:	גמליים
סוג:	גמל
מין:	גמל חד-דבשתי
שם מדעי
	Camelus dromedarius
תחום תפוצה

הגמל החד-דבשתי (שם מדעי: Camelus dromedarius), הוא מין בעל דבשת אחת בסוג גמל, בשונה מהגמל הדו-דבשתי. הגמל החד-דבשתי הוא פרסתן גדול הנפוץ באזורים מדבריים. לגמל חשיבות כבהמת משא ועבודה וכן, כמקור לחלב, בשר וצמר. לגמל חשיבות כאמצעי תחבורה וכמקור למזון, במקומות מסוימים, גם היום.

מאפיינים פיזיים

גובהו של הגמל החד-דבשתי כשני מטרים או יותר, ואורכו כשלושה מטרים מהפה עד לזנב. משקלו של הזכר נע בין 400 ל-600 ק"ג ואילו משקל הנקבה נע בין 300 ל-540 ק"ג.

הגמל גבוה וצווארו הארוך מאפשר לו לסרוק את המדבר למרחקים גדולים ולמצוא מים. הגמל החד-דבשתי גבוה ומהיר יותר מהגמל הדו-דבשתי. ומסוגל לנוע במהירות של 13-15 קמ"ש במשך שעות עם רוכב.^[^{דרוש מקור]} כבעל חיים מבוית, קיימים שני טיפוסים עיקריים של גמל חד-דבשתי האחד גבוהה וחזק ועדיין משמש כבהמת משא במקומות מרוחקים בערב, בסיני ובמדבר סהרה, שבהם יש רק מעט דרכים סלולות. גמל זה מהלך לאיטו אך מסוגל ללכת כל היום ולעבור 30 ק"מ אפילו כשהוא נושא משא כבד. הגזע השני הוא גמל קטן ודק גזרה שמשמש למרוצים.^[1] גוף הגמל מותאם לתנאי המדבר ברגליו הגבוהות ובפרווה המכסה אותו. הרגליים הגבוהות של הגמל מרחיקות אותו מן הקרקע הלוהטת בימי הקיץ החמים. לעיתים ישנו הבדל של 20°C בין טמפרטורת הקרקע לטמפרטורת האוויר בגובה של מטר מעל הקרקע. בין שערות פרוותו של הגמל כלוא אוויר המשמש כחומר מבודד, וכך הפרווה מקטינה את מעבר החום בין הסביבה החמה לגוף הגמל ובעצם מבודדת את גופו של הגמל מחום הסביבה. תכונות אלו עוזרות לגמל לשמור על גופו מפני התחממות יתר, וכך מקטינות את הצורך בהפרשת זיעה, מסיבה זו הן גם מביאות לחיסכון של מים בגופו של הגמל. בגוף הגמל ישנה דבשת בה הוא אוגר שומן, שומן זה מהווה בידוד מפני החום ומפני הקור. מפני החום מכיוון שהוא שכבה עבה שמבודדת בין הגמל לאוויר ומפני הקור מכיוון שכמות הוורידים והעורקים קטנה שם והוא אינו מאבד חום דרך הדבשת.

התאמה לתנאי מדבר

כאשר קיים מחסור במים בגוף הגמל, הוא מפריש שתן מרוכז, המכיל כמויות קטנות של מים, מה שמצמצם את פליטת המים מגופו (בדומה לאדם ובעלי חיים נוספים). הגמל מסוגל להחזיק מעמד במשך שבועיים בלי לשתות ובלי שייגרם נזק לגופו. כאשר הוא מגיע למקור מים הוא שותה כמויות גדולות של מים, וכך משלים במהירות את המים החסרים בגופו ומגיע למאזן מים תקין. לגמל ישנה התאמה מיוחדת לתנאי המדבר גם בדם: לתאי הדם האדומים יש צורה סגלגלה (בניגוד לשאר היונקים, שאצלם היא עגולה יותר). תכונה זו של תאי הדם מעניקה להם יכולת זרימה "חלקה" גם במצבי עקה ויובש של הגוף. תאי הדם האדומים של הגמל גם עמידים יותר מתאי הדם של שאר היונקים בכך שהם מסוגלים לשרוד בתנאי לחצים אוסמוטיים קיצוניים (ממצב של חוסר נוזלים בגוף, ועד לרוויה גבוהה כאשר זה שותה כמויות גדולות של מים). לגמל יש ריסים ארוכים להגנה מפני סופות חול ורגליים ארוכות עם שתי ברכים המגנות מהחול החם של המדבר. נוסף למבנה הגוף ולדרכי ההתנהגות גם התהליכים הפנימיים בגופו של הגמל מותאמים לחיים במדבר. לדוגמה, שינויים בטמפרטורת הגוף. טמפרטורת הגוף של הגמל היא בסביבות 39 מעלות צלזיוס, כמו של רוב היונקים, אך ייחודו של הגמל הוא בכך שטמפרטורת גופו יכולה לעלות ולרדת בכמה מעלות מבלי שייגרם נזק לגופו. לפעמים ביום חם, או בזמן פעילות גופנית מאומצת של הגמל, טמפרטורת גופו עולה עד ל-42 מעלות צלזיוס, ובלילה קר היא יורדת עד 36 מעלות. הגמל החד-דבשתי מגלה עמידות לתנאי קור (עד 5°c- מתחת ל-0) אולם במידה פחותה בהרבה מזו של הגמל הדו-דבשתי.

רבייה

משך ההיריון של הגמל החד-דבשתי הוא בסביבות 12 חודשים ואחר כך הנאקה לא נכנסת להיריון במשך כשנה. בדרך כלל נולד בכר אחד והוא יונק עד הגיעו ל-18 חודשים. הנקבות מגיעות לבגרות אחרי 3 עד 4 שנים והזכרים אחרי 5 עד 6 שנים. אורך חייו של הגמל החד-דבשתי עשוי להגיע ל-40 שנה.

תפוצה

הגמל החד-דבשתי טבעי לחצי האי ערב ודרום מערב אסיה. הוא נמצא בשימוש, כבעל חיים מבוית, בעיקר באזורים אלה ובצפון אפריקה^[2]. הגמלים בויתו לראשונה במרכז או בדרום חצי האי ערב לפני כמה אלפי שנים. מומחים חלוקים בדעתם באשר לזמן בו בוית הגמל, יש המעריכים כי הוא בוית אלפי שנים לפני הספירה, בעוד שאחרים טוענים כי הוא בוית בסביבות 1,400 לפנה"ס. נכון לסוף המאה ה-20 היו קרוב ל-13 מיליון גמלים מבויתים, בעיקר בתחום הגאוגרפי מצפון מערב הודו - פקיסטן עד צפון אפריקה. לא שרדו גמלים חד-דבשתיים בבר, על אף שבאוסטרליה יש אוכלוסייה של כ-700,000 פרטים שיצאו לפרא. גמלים מבויתים הוכנסו לאזור מדבר סהרה בעת הפלישה הפרסית למצרים. גמלים אלו היו בשימוש במרבית צפון אפריקה והרומים החזיקו בחילות של לוחמים רכובים על גמלים לפטרול בקצות המדבר. הגמלים הפרסים לא התאימו במיוחד לתחבורה ולמסחר בסהרה. המסעות הנדירים במדבר נעשו בעזרת מרכבות סוסים.^{[דרושה הבהרה]} הגמל לא הפך להיות נפוץ עד הכיבוש הערבי של צפון אפריקה. בעוד שהפלישה בוצעה בעיקר על סוסים, הקשרים החדשים עם המזרח התיכון אפשרו יבוא של גמלים בקבוצות. גמלים אלו התאימו היטב למסעות ארוכים במדבר ויכלו לשאת מטען רב. הודות לכך התאפשר סחר איתן שחצה את הסהרה.

שירות לאדם

הגמל בוית לפי הדעה המסורתית בערך ב-2500 לפנה"ס אולם בולייט בספרו מביא קטע מתעודה מאללח' שבצפון סוריה (שכבה VII, המתוארכת למאה ה-17 לפנה"ס) ובה כתוב 'מנת מזון אחת לגמל'. לפי עדויות שנמצאו באיראן עופר בר יוסף טוען שהשימוש בגמל היה קיים כבר באלף הרביעי לפנה"ס, ואכן בחפירתם של כהן ודיוור באתר בהר הנגב (באר רסיסים), משלהי האלף השלישי, נמצאו עצמות של גמל יחד עם עצמות של עזים. מחקרים מאוחרים יותר הצביעו על תהליך ארוך טווח של מעבר הגמל ממקורו בצפון אמריקה לאסיה ומשם למרכז ומערב אסיה. ממצאים ארכאולוגיים מצביעים על ביותו של הגמל החד-דבשתי לחצי האי ערב בין האלף השלישי והשני לפנה"ס ושימוש בו בשלב זה רק כמקור לחלב. ממצאים ארכאולוגיים באזור הערבה מצביעים על שימוש בגמל כבהמת משא מדברית מתחילת האלף הראשון לפנה"ס, במסגרת פעילות מכרות הנחושת באזור^[3]. במאה התשיעים כבר מופיע הגמל כבהמת מלחמה בשימוש צבא המורדים של גינדילו הערבי נגד הצבא האשורי בקרב קרקר. האדם מנצל את הגמל לרכיבה, נשיאת משאות, אכילת בשרו, שתיית חלב הנאקה, גז הצמר ואריגתו, שימוש בגללים לבעירה ולדישון וכפריט מסחר ונדוניה. הגמלים החד-דבשתיים המבויתים המודרניים משמשים כבהמת משא וכמקור לחלב ולבשר. בניגוד לסוסים, הגמל החד-דבשתי כורע ברך להעמסת נוסעים וציוד. באתרי תיירות רבים במצרים שנמצאים במדבר נעשה שימוש בגמלים על ידי המשטרה.