דליה יאירי

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית סופר ריקה.

דליה יאירי (נולדה ב-23 בנובמבר 1936) היא עיתונאית ואשת תקשורת, סופרת ומשוררת ישראלית.

ביוגרפיה

דליה יאירי נולדה בתל אביב, בתם הבכורה של סימה לבית גינגיס, ילידת בסראביה שעלתה לארץ ישראל ב-1921, ויעקב צִדְקוֹני (רֶכטמַן), יליד סוחצ'וב שעלה ארצה ב-1924, פקיד, אספן אתנוגרפיה ישראלית וחוקר פולקלור ישראלי, ממקימי חברת "ידע עם", ממייסדי "ייווא" לשימור היידיש ומומחה לפולקלור יהודי. יאירי גדלה בתל אביב עד שנת 1950, אז עברה המשפחה בעקבות עבודתו של אביה לבירה ירושלים, לשם עברו משרדי הממשלה.

לאחר שירותה הצבאי במסגרתו הייתה בנחל עוז כנחלאית, כשהייתה בת 20, נישאה לעוזי יאירי, בנם של חביבה וברוך יאירי מחולון, איש "ההגנה". עוזי התגייס לנח"ל, ומשם הגיע לגדוד הנח"ל המוצנח; לימים היה מפקד סיירת מטכ"ל, השתלם בצבא ארצות הברית, היה ראש לשכת הרמטכ"ל חיים בר-לב, ולבסוף נעשה סגן ואחר כך מפקד חטיבת הצנחנים במלחמת יום הכיפורים. דליה למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים, ולאחר מכן למדה בקורס הראשון לשדרים ברשות השידור. במהלך לימודיה נולדו שלושת ילדיהם הראשונים, ובהמשך נולדו שניים נוספים.

בשנות ה-60 החלה יאירי לעבוד ברשות השידור במערך האקטואליה.

בשנת 1975 נהרג בעלה עוזי בפריצה למלון סבוי. בסוף שנות ה-70 נישאה בשנית לערן דולב, רופא פנימי, אז סגן קצין רפואה ראשי (ולימים קצין רפואה ראשי).

בשנת 1984 הצטרפה אליו כשנשלח לארצות הברית מטעם צה"ל לשתי שנות הוראה כפרופסור בבית הספר לרפואה של משרד ההגנה האמריקאי. בתקופת שהותה שם למדה צרפתית, תקשורת ויחסים בינלאומיים. בשובה מארצות הברית בשנת 1986 חזרה לעבוד בקול ישראל כעורכת ראשית ומגישה של יומן השבוע של רשת ב'. במקביל הנחתה את התוכנית "הכל דיבורים" יחד עם רזי ברקאי.

בשנת 1993 הזמין אותה ראש הממשלה יצחק רבין להשתתף בטקס החתימה על הסכמי אוסלו בוושינגטון.

ב-1994 החלה להגיש את תוכנית האקטואליה "עניין אחר" ברשת ב' של קול ישראל. בתוכנית זו שמה יאירי דגש על נושאי אלימות במשפחה ותאונות דרכים. ב-28 בנובמבר 2002 הגישה את התוכנית האחרונה של "עניין אחר" ונסעה לחצי שנה ללונדון.

בשנת 1998 הוזמנה דליה יאירי על ידי הנהלת השדולה היהודית למען ישראל בארצות הברית, איפא"ק, לפתוח את הוועידה השנתית שלה, והייתה לאישה הראשונה שהוזמנה לאירוע זה. יאירי שמה דגש בנאום הפתיחה שלה על הצורך בשיתוף פעולה בין יהדות ארצות הברית, הממשל האמריקאי וישראל לקירוב השלום. דיברה על מלחמת ששת הימים כנקודה המכוננת לסכסוך הישראלי פלסטיני. כאשר הכיבוש היה עבור חלק מהעם התגשמות חזון גאולה, ולחלק מהעם - יצר תחושה שהשטחים הם פיקדון זמני להשגת שטחים תמורת שלום.

מאז עזיבתה את קול ישראל פרסמה ספרי שירה, הראשון - "בואו ימים מפוייסים" מכיל שירים שנכתבו במשך שנים רבות בהן לא רצתה להחשף בהיותה בחזית הציבורית. הספרים האחרים כבר פרי התקופה האחרונה. זכו להיות רבי מכר. שירים רבים מושמעים בטקסי זיכרון, ואחרים משמשים להקראה בחתונות ואף נלמדים בבתי ספר ובאוניברסיטה^[^{דרוש מקור]}.

כיום עסוקה בעיקר בכתיבה ולימוד. עם חמשת ילדיה נמנים האמן יובל יאירי, ומיכל יאירי-דולב, ממארגנות מחאת הדגלים השחורים. מתגוררת ברמת השרון.

ספרים

סדרת אינכזה; כתבה דליה יאירי; צייר אבנר כץ, תל אביב: שבא (ספרית מעריב: מועדון קוראי מעריב), 1981. (לילדים)
דליה יאירי-דולב, אמא של חייל; צייר אבנר כץ, תל אביב: כפל, תשמ"א 1981. (חוויות של אמהות לחיילים)
רונית לב-ארי, דליה יאירי, אסור להרים ידיים!: נשים מוכות בישראל; עריכה: שפרה רווה, רמת גן: קשת, תשנ"ו 1996.
בואו ימים מפויסים: שירים, ירושלים: כרמל, תשס"ז 2006.
תזמורת בגוף יחיד: שירים, ירושלים: כרמל, תשס"ט 2009.
זמן, חמדה וערפל: שירים, ירושלים: כרמל, תשע"ב 2012.
כצפור במעופה: שירים, הוצאת כרמל, 2017