דוכסות לוקה
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| עיר בירה | לוקה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | קונגרס וינה | ||
| תאריך | 1815 | ||
| פירוק | סיפוח לטוסקנה | ||
| תאריך | 1847 | ||
| ישות קודמת |
 הקיסרות הצרפתית הראשונה | ||
| ישות יורשת |
.gif){kind=small} הדוכסות הגדולה של טוסקנה | ||
| שליטים בולטים |
מריה לואיסה, דוכסית לוקה קרלו לודוביקו, דוכס לוקה | ||
דוכסות לוקה (באיטלקית: Ducato di Lucca) הייתה דוכסות איטלקית בין השנים 1815 ל-1847.
רקע
ב-23 בנובמבר 1807 פורקה ממלכת אטרוריה על ידי הצרפתים בהסכמת ספרד, ונפוליאון העניק לאחותו אליזה בונפרטה את התואר "הדוכסית הגדולה של טוסקנה". ב-10 בדצמבר אותה שנה עזבו לודוביקו השני, מלך אטרוריה ואחותו יחד עם אמם את פירנצה, ושבו למשפחתה בספרד. בדרכם עברו מריה לואיסה וילדיה במילאנו, שם ניסה נפוליאון להבטיח לה שקרלו ישלוט על "ממלכת צפון לוסיטניה" בצפון פורטוגל לכשיכבוש אותה, אולם מריה לואיסה סירבה להצעה, משום שלא רצתה להסתכסך עם אחותה קרלוטה ז'ואקינה, מלכת פורטוגל.
לאחר הדחתם התגוררו בני המשפחה בפונטנבלו, ולאחר מכן עברו לקומפיין, תוך שם סובלים ממחסור וממחלות. בהמשך הם הועברו לניס, וכשניסתה אמו לברוח משם לאנגליה נעצרה ונשלחה למנזר ברומא, שם הייתה כלואה 4 שנים עד לאחר מפלתו של נפוליאון, ואילו קרלו ואחותו נמסרו תחת חסותם של הורי אמו, מלכי ספרד המודחים, שהתגוררו ברומא.
לאחר שחרורה של אמו התגוררו בני המשפחה עם הורי אמו בארמון ברבריני ברומא, ואמו קיוותה שקונגרס וינה יחזיר את קרלו לשלטונו באטרוריה. כשברח נפוליאון מהאי אלבה, ברחו בני המשפחה מרומא, והסתובבו בכל רחבי איטליה, עד לאחר מפלת נפוליאון בקרב ווטרלו.
במהלך הקונגרס יוצגו האינטרסים של אמו על ידי השליח הספרדי המרקיז לברדור, אולם המרקיז היה אדם לא מוכשר ולא הצליח לקדם את האינטרסים של ספרד ושל מריה לואיסה. במהלך הקונגרס החליט קלמנס פון מטרניך שלא להחזיר את דוכסות פארמה לבית בורבון, אלא למסור אותה למריה לואיזה, ארכידוכסית אוסטריה, בתו של פרנץ הראשון, קיסר אוסטריה ואשתו של נפוליאון. אמו התחננה בפני אחיה פרננדו השביעי, מלך ספרד, האפיפיור פיוס השביעי ואלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה, ובסופו של דבר החליט הקונגרס לפצותה, והיא קיבלה את דוכסות לוקה הקטנה.
בתחילה סירבה מריה לואיסה להצעה, אולם לבסוף מתוך כוונתה להשיג עצמאות ממשפחתה, היא הסכימה לפתרון שהוצע בחוזה פריז, ולפיו מריה לואיסה תהיה דוכסית לוקה עד לאחר מותה של מארי לואיז, דוכסית פארמה, ולאחר מכן תחזור דוכסות פארמה לבית בורבון, ואילו דוכסות לוקה תצורף לדוכסות הגדולה של טוסקנה.
דוכסות לוקה
ב-2 בדצמבר 1817 הגיעו בני המשפחה ללוקה, וקרלו קיבל את התואר "נסיך הכתר של לוקה". בשל תהפוכות השנים הראשונות לחייו, לא קיבל קרלו חינוך פוליטי פורמלי, אך באמצעות לימוד עצמי רכש ידע רב. קרלו למד מוזיקה, רפואה ומדעי הרוח, והאידאולוגיה שלו הושפעה מהרומנטיקה הנאורה של תקופת השלום לאחר המלחמות הנפוליאוניות.
כנסיך הכתר, התנגש קרלו הרבה עם אמו השמרנית, ולא אהב את השליטה האבסולוטית שלה. היחסים בין קרלו לאמו הפכו למתוחים עם השנים, ומאוחר יותר התלונן קרלו שאמו "הרסה אותו פיזית, מוסרית וכספית".[1]
בשנת 1824 מתה מריה לואיסה, דוכסית לוקה, ובנה קרלו עלה לשלטון במקומה. בשנות שלטונו הראשונות השאיר קרלו את השליטה בדוכסות, והוא יצא לטיול ארוך באיטליה, ולאחר מכן בגרמניה ובחצר הקיסרית בווינה.
בשנות ה-30 החל קרלו להתעניין בשלטון, ושלטונו ניצל מהמהפכות השונות שאירעו באיטליה בשנת 1830. ביחסי החוץ סירב קרלו להכיר בלואי פיליפ, מלך הצרפתים, ותמך בדודו האינפנטה קרלוס, רוזן מולינה נגד איזבלה השנייה, מלכת ספרד, ובמיגל הראשון, מלך פורטוגל נגד מריה השנייה, מלכת פורטוגל. בשנת 1833 אף העניק קרלו חנינה כללית, לכל האסירים הפוליטיים בדוכסות, בשונה משאר המדינות באיטליה.
קרלו ביצע רפורמות במערכת המיסים, ושיפר את מערכת החינוך והרפואה בדוכסות, אולם אכזב את האזרחים בכך שלא החזיר את החוקה משנת 1805. עם זאת עיקר הכוח בדוכסות היה למעשה בידי ראש ממשלתו אסקניו מנסי, שהוא למעשה שלט בדוכסות.
בשנת 1833 נקלע קרלו לחובות, ומשום כך מיעט בנסיעות לחו"ל, בשנת 1836 ביקר בווינה, ובשנת 1837 התיר קרלו פתיחת קזינו בדוכסות, וקידם רפורמה במועצת המדינה ומועצת השרים. בשנת 1838 היה קרלו בהכתרת פרדיננד הראשון, קיסר אוסטריה במילאנו, ולאחר מכן ביקר בצרפת ואנגליה. בשנת 1840 מת מנסי בזמן שקרלו שהה ברומא, ולאחר מכן נטל קרלו לידיו את מושכות השלטון.
ב-28 בנובמבר 1844 הסכים קרלו בלחץ אוסטרי, לכמה שינויי גבול בין דוכסות פארמה לדוכסות הגדולה של טוסקנה ודוכסות מודנה. במשך 3 שנים נשמר הדבר בסוד, אולם בשנת 1847 התפרסם העניין, והוא גרם לירידת הפופולריות של קרלו הן בפארמה והן בלוקה. בנוסף, בניסיון להרוויח כסף לקופת האוצר, תבע קרלו מיסים מ-30 שנה קודם לכן, ובעקבות כך פרצה התקוממות כללית נגדו בדוכסות. ב-1 בספטמבר חתם קרלו על שורה של רפורמות בדוכסות, וב-4 באוקטובר עזב את הדוכסות וויתר עליה לטובת לאופולד השני, הדוכס הגדול של טוסקנה,[2] ועבר לגור בטורינו בחסות קרלו אלברטו, מלך סרדיניה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Sainz de Medrano, Changing Thrones: Duke Carlo of Parma, p. 99
- ^ שבכל מקרה היה אמור לקבל אותה, לאחר מותה של מארי לואיז, דוכסית פארמה, והפיכתו של קרלו לדוכס פארמה.
דוכסות לוקה25597735