חוזה פריז (1815)
חוזה פריז של 1815 נחתם ב-20 בנובמבר 1815, בעקבות תבוסתו והתפטרותו של נפוליאון בונפרטה. נפוליאון חזר מגלותו באלבה בפברואר, הגיע לפריז ב-20 במרץ, והחל בשלטון מאה הימים. ארבעה ימים לאחר תבוסתה של צרפת בקרב ווטרלו, ב-22 ביוני, נפוליאון השתכנע להתפטר פעם נוספת. המלך לואי ה-18 חזר לשלטון ב-8 ביולי, לאחר שנמלט מהמדינה כאשר נפוליאון הגיע לפריז.
החוזה נכתב כולו בצרפתית, הלינגואה פרנקה של התקופה.
תנאי ההסכם היו קשים יותר עבור צרפת בהשוואה לחוזה 1814, שנחתם לאחר תבוסתו הראשונה של נפוליאון ונוסח לאחר תמרונים הפוליטיים של שארל-מוריס דה טליראן. אחת הסיבות לכך הייתה התמיכה העממית הרחבה שזכה לה נפוליאון בשובו מאלבה. צרפת נאלצה לסגת לגבולותיה משנת 1790; היא איבדה את הישגיה הטריטוריאליים שהושגו בשלב הראשון של מלחמות המהפכה הצרפתית, בין 1790 ל-1792, שלפי ההסכם הקודם היא שמרה ברשותה. צרפת נאלצה גם לשלם פיצויים בסך 700 מיליון פרנקים בחמישה תשלומים שנתיים[1], ולממן מתקציבה למשך חמש שנים את 150,000 חיילי הצבאות המנצחים[2], שהוצבו בגבול המזרחי של הטריטוריות הצרפתיות, החל מתעלת למאנש ועד הגבול עם שווייץ[3]. המטרה הכפולה של הכיבוש הצבאי הובהרה בוועידה שהייתה בסמוך לחתימת ההסכם, שבה תוארו התנאים שבהם צרפת תוכל לנהל משא ומתן על קשרי מסחר למטרת תשלום הפיצויים: בנוסף לווידוא כי המדינות השכנות לא יאלצו לחשוש מתחייתה של המהפכה בצרפת, באמצעות הנוכחות הצבאית הובטח גם כי צרפת תעמוד בסעיפים הכלכליים של החוזה[4].
אף שחלק מבעלות הברית, ובייחוד פרוסיה, דרשו שצרפת תוותר על שטח גדול יותר במזרח, היריבויות בקרב המעצמות ורצון הכללי להחזיר את בית בורבון לשלטון הפכו את הסכם השלום לפחות מכביד ממה שהוא היה עשוי להיות. במקרה הזה צרפת המובסת לא הייתה חתומה על המסמך: החוזה נחתם בין ארבע המעצמות המנצחות בריטניה, אוסטריה, רוסיה ופרוסיה.
החוזה הוכרז באופן רשמי "בשמו של השילוש ה"קדוש" והבלתי מתחלק", כהקדמה לחזרתם של הישועים ולחידוש מעמדה הגבוה של הדת, בייחוד הקתולית, בתגובה לתקופתו של נפוליאון. החוזה קצר מאוד. בנוסף ל"שמירה על צרפת ואירופה מפני התהפוכות שהומטו עליה על ידי נפוליאון בונפרטה", חותמי החוזה גם התנערו "מהמערכת המהפכנית שנוצרה בצרפת".
החוזה הוצג "מתוך רצון לאחד באמצעות שימור לא-אלים של הסמכות המלכותית, ובאמצעות השבת החוקה וסדר הדברים בצרפת על כנם". החוקה שאליה התייחסו הייתה חוקת צרפת משנת 1791, שנקבעה על ידי השלטון הישן זמן קצר לפני פרוץ המהפכה הצרפתית. הסעיפים שנגעו לפעילות הממשלה בצרפת הפכו במהרה לאות מתה: החוזה סייג את השינויים בסדרי הממשל בהסכמתו של מלך צרפת. חוזה פריז הראשון, שנחתם ב-30 במאי 1814, והכינוס האחרון של קונגרס וינה ב-9 ביוני 1815, אושררו פעם נוספת. הנסיכויות והערים החופשיות שלא היו חתומות על החוזה הוזמנו לקבל את תנאיו[5], כיוון שהוא היה אמור להפוך לחלק מהחוק הציבורי באירופה, מלבד האימפריה העות'מאנית[6], שלפיו "יתקיימו יחסים שמהם ניתן יהיה לגזור מערכת של שיווי משקל אמיתי וקבוע באירופה"[7].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Article 9; the 1814 treaty had required only that France honor public and private debts incurred by the Napoleonic regime; see André Nicolle, "The Problem of Reparations after the Hundred Days" The Journal of Modern History 25.4 (December 1953:343-354)
- ^ Articles 4 and 5.
- ^ The army of occupation and the Duke of Wellington's moderating transformation from soldier to statesman are discussed in Thomas Dwight Veve, The Duke of Wellington and the British Army of Occupation in France, 1815-1818 (Westport CT:Greenwood Press) 1992.
- ^ A point made by Nicolle 1953:344.
- ^ Act of the Congress of Vienna, Article 119.
- ^ Turkey had been excluded from the Congress of Vienna by the express wish of Russia (Strupp, Wörterbuch des Völkerrechts, s.v. "Wiener Kongress").
- ^ The wording is from the May 20, 1814 treaty, quoted in Hugh McKinnon Wood, "The Treaty of Paris and Turkey's Status in International Law" The American Journal of International Law 37.2 (April 1943:262-274) p 263 and note 6; Wood's main subject is the Treaty of Paris (1856), terminating the Crimean War.
