דאדא

ממלחמת העולם הראשונה

ABCD או דיוקן האמן (1923-1924) מאת ראול האוסמן

דאדא או דאדאיזם הוא זרם אמנותי-תרבותי אוונגרדי שנוסד בציריך שבשווייץ בשנת 1916, ופעל עד שנת 1923. מרכזי פעילות נוספים של תנועת "דאדא" היו בברלין, בהנובר, בפריז, בקלן ובניו יורק.

חברי התנועה עסקו באופן מוצהר בז'אנרים אמנותיים שונים במקביל, כגון אמנות פלסטית, ספרות, שירה, צילום, קולנוע ועוד. עבודות האמנות הפלסטית הדאדאיסטיות קראו תיגר על האמונות והמוסכמות של החברה האירופית באותה עת, ושאבו השראה ממודלים אמנותיים שונים שמקורם באמנות האוונגרדית של תחילת המאה ה-20. יצירות דאדא רבות השתמשו בשפה האמנותית המופשטת שאותה פיתחו הקוביזם והפוטוריזם, אך אופיין ואף דרכי יצירתן נועדו לזעזע את הקהל מתוך תקווה אוטופית להשפיע על שינוי המצב החברתי והפוליטי. לשם כך פיתחו הדאדאיסטים טכניקות אמנות חדשות, כדוגמת קולאז'ים ותבליטים העשויים מחומרים מסוגים שונים המסודרים באופן אקראי, שנועדו לערער את השיפוט האמנותי-אסתטי שזוהה עם התרבות האירופית. בתחום השירה, לדוגמה, יצרו הדאדאיסטים שירה פונטית חסרת מובן, הכוללת הברות חסרות משמעות, ושירה סימולטנית, שבה כמה אנשים מקריאים טקסטים שונים בו זמנית במעין קקופוניה, כל זאת כדי לבטא מחאה, ערעור על הסדר הקיים וניהיליזם.

המניע לייסוד תנועת דאדא בציריך היה הזעזוע מזוועות מלחמת העולם הראשונה ומתוצאותיה. האמנים חברי התנועה הגיעו מארצות שהשתתפו באותה עת במלחמה, כמו רומניה, גרמניה וצרפת, והתרכזו בשווייץ כיוון שהייתה מקום נייטרלי. בעיני בני התקופה הטכנולוגיה הייתה אמורה להביא לשינוי חיובי ולעתיד טוב יותר לאנושות, אך במקום זאת היא הביאה להרס ולחורבן, וגרמה לפיכך לאכזבה גדולה שבאה בעקבות המלחמה וזוועותיה. חברי הדאדא ביטאו את מחשבותיהם נגד המלחמה, ונגד הבורגנות והאמנות המסורתית. "כיצד יוכל אדם להיפטר מכל מה שמריח מעיתונאות, מתולעים, מכל מה שנחמד ונכון, מכיסוי העיניים, ממוסריות, מאירופיות, מחדשנות?" שאל הוגו באל במניפסט "על ידי אמירת דאדא" שכתב.

אפיון הדאדא

הדאדאיסטים קראו לניהיליזם מוחלט, שבעזרתו ביקשו לערער את כל המוסכמות של האמנות והחברה. על פי הדאדא, ההיגיון והסיבתיות אכזבו ככלים לניהול תקין ורציונלי של העולם, ולכן יש לברוא את העולם מחדש, ללא סדר והיגיון - באקראי, מתוך תקווה אוטופית לעולם טוב יותר, וללא מלחמות. במידה רבה גם ביקרו הדאדאיסטים את תנועות האוונגרד האמנותי של תחילת המאה כגון אקספרסיוניזם, כיוון שהן נתפשו בעיניהם כמהלך דיאלקטי, ולא כשינוי רדיקלי של התרבות.

ז'אן ארפ, מראשי התנועה, תיאר במאמרו המאוחר "דאדאלנד" את אופי הפעילות של התנועה: "בציריך, בשנת 1915, אדישים למשחטות מלחמת העולם, התמסרנו לאמנויות היפות. בעוד מרחוק רועמות סוללות התותחים, עסקנו אנו בהדבקה, בדקלום, בחריזה, בשירה מקרב לב. חיפשנו אמנות אלמנטרית שתציל, כך חשבנו, את בני-האדם מן הטירוף המשתולל של התקופה. שאפנו לסדר חדש שיחזיר על כנו את האיזון בין השמים לבין הגיהנום. עד מהרה הפכה האמנות הזאת מושא לגינוי כללי. אין תמה שה"פושעים" לא יכלו להבין לליבנו. השיגעון הילדותי שלהם לאותוריטריזם דורש שהאמנות עצמה תשמש מכשיר לטמטום של בני-האדם".

מקור השם דאדא

ישנן מספר גרסאות המנסות להסביר את שמה של התנועה - "דאדא". לפי גרסה אחת בחרו חברי התנועה בשם "דאדא" באקראי, על ידי כך שטריסטן צארה הכניס עיפרון אל תוך המילון הצרפתי "Larousse", ונבחרה המילה שעליה הצביע העיפרון - Dada, שהיא בצרפתית הכינוי בפי הילדים לצעצוע "סוס עץ". גרסה נוספת טוענת כי השם "דאדא" הוא כשל הגיית תינוקות לפני שהתפתח אצלם כושר הדיבור. מקור אפשרי נוסף לשמה של הקבוצה, שאותו מציין במאמר היסטוריון האמנות צ'ארלס סטאקי, עשוי להיות בספרו של ז'ול וורן "כוכב הדרום", שבו לגיבור, אליס ווטקינס, יש יען מחמד המכונה "דאדא".

האמנות של תנועת הדאדא

סגנונה של תנועת הדאדא קשה להגדרה. חברי התנועה עסקו באופן מוצהר בז'אנרים אמנותיים שונים במקביל, כגון אמנות פלאסטית, ספרות, שירה, קולנוע ועוד, מתוך מגמה לערער את דפוסי החשיבה המקובלים בחברה ובאמנות. לפיכך היו שכינו את התנועה ויצירותיה כ"אנטי-אמנות". על רקע פריחת הלאומיות באירופה הציעה התנועה בינלאומיות וסולידריות. ביצירות האמנות ניכסו לעצמם חברי תנועת הדאדא רבות מן הטכניקות האמנותיות האוונגרדיות של תחילת המאה העשרים, כגון אמנות מופשטת, קוביזם, אקספרסיוניזם, פוטוריזם ועוד. השפעות אלו, יחד עם השפעות מן האמנות הפרימיטיבית, חוברו לכדי סינתזה ניהיליסטית ואוונגרדית, שעיקרה, על פי רוב, הביע זלזול באובייקט האמנותי וביצירה האמנותית. במסגרת מגמה זו השתמשו האמנים חברי תנועת הדאדא בכמה טכניקות אמנותיות, שאת חלקן פיתחו בעצמם ואחרות ששאלו מאמנים אחרים.

סגנון אמנות פלאסטית מובהק יותר התגבש אצל קבוצת הדאדא בגרמניה, שם התפתח סוג של קולאז' שמאופיין בקומפוזיציות דחוסות ומרובות פרטים (האנה הוך, קורט שוויטרס, ראול האוסמן ואחרים). פיתוח נוסף של חברי התנועה היה המצאת הפוטומונטז' ביצירות של אמנים כגון ג'ורג גרוס ואוטו דיקס, שבהן ניכר אופי קריקטורי והתייחסות ישירה וביקורתית לחברה הגרמנית הבורגנית.

בניו יורק פיתח דושאן את מושג ה"רדי מייד", שיצר סוג חדש של יחסים בין האמן לקהלו. הרדי מייד, בהיותו אובייקט תעשייתי חסר ייחוד, מקבל את מעמדו כיצירת אמנות מתוקף אופן הבחירה של האמן בו ומאופן שילובו ביצירה. בכך מערער הרדי מייד בצורה רדיקלית את מושג האמנות, ערכיה ודרכי שיפוטה.

פרשנות מקורית לאמנות תנועת הדאדא הביא ולטר בנימין במאמרו הידוע "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" (1936). בנימין טוען כי "הדאדאיזם ניסה ליצור את האפקטים, שהקהל מחפש אותם כיום בסרט, באמצעים של הציור (או לחלופין של הספרות)". אפקטים אלו ניסו גם ליצור "השפלה של החומר שלהם" בדמות קולאז'ים או שירה לטריסטית. על ידי השימוש באמצעים אלו, ניסו הדאדאיסטים לערער את מעמדה של היצירה האמנותית כמושא להתבוננות, מעמד שאותו מתאר בנימין כ"הילה" של היצירה האמנותית.

השפעת תנועת הדאדא

לתנועת הדאדא נודעה השפעה רבה באמנות שאחריה. את ההשפעה הישירה ביותר ניתן למצוא באמנות של תנועת הסוריאליזם, שאימצה רבות מן הטכניקות ומן הגישות הרדיקליות של הדאדא, לעיתים תוך הכפפתן למסגרת הפסיכואנליטית שבעקבות פרויד. רעיונות כגון "מקריות" או העלאת דימויים מתוך התת מודע, גויסו על מנת לערער על מה שנתפס כטאבו חברתי. במידה רבה, המהלך הסוריאליסטי הקהה את הביקורת החברתית שברעיונות הדאדאיסטים.

בשנות השישים היוותה תנועת הדאדא השפעה ליצירתה של אמנות הפופ ארט בארצות הברית ובאירופה. מבחינת טכניקות היצירה הופיעו שוב קולאז'ים ויצירות אסמבלאז'יות, כגון ביצירותיהם של האמנים רוברט ראושנברג, ריצ'רד המילטון, וכן נוצרו מופעים ואירועים רב תחומיים שנקראו "הפנינג" שהיוו את המקור לאמנות המיצג. מבחינה רעיונית ניכרת השפעת התנועה ביצירה האמנותית כביקורת על ערכי החברה המערבית שלאחר מלחמת העולם השנייה תוך ערעור מחודש של מושג האמנות ודרכי שיפוטה. האמנים המזוהים ביותר עם סוג ביקורת כזו היו ג'ספר ג'ונס ובייחוד אנדי וורהול, שהציג תפיסה ההופכת את אקט יצירת האמנות למעין תעשייה. בכך ביקש להדגיש את אופן השיפוט של האמנות בחברה הקפיטליסטית. אמנים נוספים הפועלים בגישה דומה הם ג'ף קונס (Jeff Koons) וצמד האמנים פיטר פישלי ודייוויד ווייס (Peter Fischli & David Weiss) היוצרים פסלים ומייצבים אשר מנסים לערער את היחס בין אמנות לבין אומנות.

טכניקות דדאיסטיות מרכזיות

• קולאז' (הֶדְבֵּק) - מדיה אמנותית שבה נעשה שימוש בפיסות עיתון, נייר, אריג או כל חומר אחר לכדי יצירת תמונה דו-ממדית. פרשנות אמנותית מודרניסטית מעניקה למדיום זה אופי ביקורתי כלפי המציאות, כיוון והוא מאלץ את הצופה להתמודד עם חלקים שהם אשלייתיים ומציאותיים בעת ובעונה אחת.
• אסמבלאז' - טכניקה אמנותית דומה לקולאז', שבה יוצרים אובייקט תלת-ממדי מחיבור של חפצים שונים. האסמבלאז' יכול לתפקד כפסל חופשי בחלל או כתבליט.
• פוטומונטז' - טכניקה להרכבת צילומים או תמונות שונות לכדי תמונה אחת.
• שירה פונטית - שירה מבוצעת המורכבת מהברות וצלילים, אשר אינם מצטרפים לכדי יצירת תוכן או משמעות במובנם המקובל. השירה הפונטית ניסתה לסלק את המשמעות מן השיר כמהלך ביקורתי-ניהיליסטי.
• שירה לטריסטית - שירה אידיוגרפית כתובה, המבוססת על טקסט כתוב על הדף תוך יצירת קומפוזיציה ציורית. פיתוח של השירה הפונטית אשר, על פי הדאדאיסטים, רואה את האותיות, המהוות את היחידות הבסיסיות של השירה, כעדיפות על המילים היוצרות משמעות. השירה הופיעה בעיקר במגזינים שהוציאו חברי התנועה.
• שירה סימולטנית- מיצג או מעין מחזה שנכתב למספר אנשים הדוברים ביחד, מתוך כוונה ליצור דיסוננס קבוע ובלבול אצל המאזין. הטקסט יכול להיות בעל משמעות, אולם עימותו עם טקסט מקביל סותר משמעות זו.
• רדי מייד - אמנות הנוצרת תוך שימוש באובייקטים או בחפצים יומיומיים. השימוש בחפצים כ-"אמנות", כשהם מנותקים מההקשר השימושי והמקורי שלהם, מרחיב בצורה יסודית את החשיבה המקובלת אודות "מהי אמנות". לעיתים עובר החפץ התאמות ושינויים.

קישורים חיצוניים

• וילי פרקאוף, תנועת "דאדא" ושורשיה, באתר "דעת"
• רונית חכם ואילה יפתח, אבנגרד באמנות: מרד והתמסדות, באתר מט"ח
• אילנה גרף, אנטי-אמנות: על תנועת הדאדא
• אורי הולנדר, תנו צ'אנס למילים: 95 שנה לתנועת הדאדא, באתר nrg‏, 2 בנובמבר 2011
• אתר תערוכת הדאדא של המוזיאון לאמנות מודרנית
• - באנגלית
• אתר על תנועת הדאדא - באנגלית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25417334דאדא