גליית

גָּלְיָת הוא אישיות מהתנ"ך, גיבור פלישתי מגת, לחם בישראל בימיו של המלך שאול. שמו ותיאורו מופיעים לראשונה בספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק ד'.

שמו ומוצאו

פרט לפסוק ד' בו גָּלְיָת נקרא בשמו, נזכר גָּלְיָת בפרק י"ז רק בהתייחסות למוצאו: הַפְּלִשְׁתִּי. מוצאו של גָּלְיָת מהעיר הפלישתית גת. הכינוי "הפלישתי" מרמז על נקודת מבטם של בני ישראל. ייתכן כי שמו של גָּלְיָת הוא מהשורש ג-ל-ה. ואילו משה גרסיאל מצביע על מיצלול בצימוד השמות ' גָּלְיָת שמו מגת ', צימוד זה לשיטתו, יוצר חרוז פנימי. בקרב החוקרים יש מחלוקת האם השם גוליית הוא שמי או פלשתי או שאולי מדובר בשם תאופורי חורי.

בספר שמואל ב, כ"א, י"ט-כ', גוליית הוא אחד מארבעת ילידי הרפה, יש שפירשו את "ילידי הרפה" כאחד מיתר הרפאים שהיו תושבי הארץ הקדומים^{[דרוש מקור]}. לפי פרשנות זו ייתכן שתיאורו כגיבור פלשתים מתייחס לארץ מוצאו או מגוריו, אך מוצאו אינו מעמי פלשתים אלא מהרפאים.

קרב דוד וגוליית

ערך מורחב – דוד וגוליית

על פי המתואר בשמואל א', י"ז, התרחשה מלחמה בין פלשתים, שגוליית הוא גיבורם, לממלכת ישראל. איש אינו מנסה לגבור על גוליית עד שהנער דוד מתנדב להילחם בו ומצליח להורגו. בכך מוכרעת כל המלחמה. סיפור מקביל המתואר בשמואל ב, כ"א, הוא על קרב בין גוליית לבין אלחנן בן יערי.

תיאור דמותו בתנ"ך

לתיאור קומתו ולבושו של גָּלְיָת מוקדשים ארבעה פסוקים בספר שמואל א', פרק י"ז, פסוקים ד'-ז':

וַיֵּצֵא אִישׁ-הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת: גָּבְהוֹ, שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת. ה. וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל-רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ; וּמִשְׁקַל, הַשִּׁרְיוֹן--חֲמֵשֶׁת-אֲלָפִים שְׁקָלִים, נְחֹשֶׁת. ו. וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת, עַל-רַגְלָיו; וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת, בֵּין כְּתֵפָיו. ז. וחץ (וְעֵץ) חֲנִיתוֹ, כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ, שֵׁשׁ-מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל; וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה, הֹלֵךְ לְפָנָיו.

הציוד הצבאי אותו נושא גָּלְיָת מתאים להתמודדות הנעשית פנים אל פנים. תיאורו של גָּלְיָת בהמשך כענק הבז לדוד בא להסביר את עונשו של גָּלְיָת, ”כִּי חֵרֵף, מַעַרְכוֹת אֱלֹקִים חַיִּים” (ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק כ"ו). יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים" כותב כי גובהו של גָּלְיָת הוא שש אמות וזרת. בן מתתיהו מוסיף על התיאור במקרא כי רבים היו נושאים את כליו וכידונו היה כבד מלשאת אותו ביד ימין. ישנו מדרש המספר כי נושא הצינה המתואר במקרא כהולך לפני גליית היה אוריה החתי לפני גיורו. יצויין כי ישנם המפקפקים במהימנותו של מדרש זה. הציוד אשר ברשות גָּלְיָת דומה לתיאור הציוד אשר נמצא בידי גיבורי ה"איליאדה" להומרוס, אשר מוצאם מאיי יוון.

גוליית על פי המדרש

התלמוד מזהה את אמו של גָּלְיָת עם ערפה המואבית, שלשיטתם היא הרפה, הנזכר במקרא כדמות (מינה איננו מפורש במקרא) וכאימם של שלושת הענקים המוזכרים במקרא (ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק ט"ז). שני שמות אלה, ערפה והרפה, נדרשים בתלמוד על דרך גנאי. על בניה הענקים של ערפה-הרפה נאמר שם: "בשכר ארבע דמעות, שהורידה ערפה על חמותה זכתה ויצאו ממנה ארבעה גיבורים". עוד נאמר שם: "אמר הקב"ה: יבואו בני הנשוקה (ערפה) וייפלו ביד בני הדבוקה (רות)". הדברים רומזים לדוד המלך, מצאצאי רות, שהרג את גָּלְיָת. המסורת המזהה את ערפה עם הרפה באה לידי ביטוי גם במדרש רות זוטא, המזהה את גָּלְיָת הפלישתי כבנה של ערפה. על פי המקרא, גָּלְיָת הוא מצאצאי הרפה.

במדרש הובא שבאותו הלילה שערפה נפרדה מחמותה באו עליה מאה גויים. והתעברה וילדה את גליית.

גוליית ואלחנן בן יערי

בסיפור המופיע בספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק נ', דוד הורג את גָּלְיָת בעמק האלה ובסיפור המופיע בספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק י"ט הוכה גָּלְיָת על ידי אלחנן בן יערי. הדמיון בין שני הסיפורים אינו רק בזהות המפסיד אלא גם במקום מוצאו העיר גת. בשני המקורות נערך קרב ביניים בין שני יחידים. בשני הסיפורים מושוות חניתו של גָּלְיָת ל"מנור אורגים". השוני בין שני הסיפורים הוא, שדוד הכה את הפלישתי בעמק האלה ואילו הסיפור על אלחנן בן יערי מורה על מקום אחר בשם גוֹב.

רש"י פירש על פי המדרש שדוד מכונה כאן אלחנן ומכונה "אורגים" על שם התייחסו אחר בצלאל בן אורי שארג את הפרוכת. מלבי"ם פירש שהיו אלו שני מעשים שונים.

בספר דברי הימים א', פרק כ', פסוק ה' מובא הסיפור בשינוי פרטים: וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יעור אֶת לַחְמִי אֲחִי גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים כלומר לפי דברי הימים, אלחנן הרג את אחיו של גָּלְיָת, ששמו "לַחְמִי".

מותו

הנביא מספר כי: ” וְחֶרֶב, אֵין בְּיַד-דָּוִד” והלה הורג את גָּלְיָת, כאשר הוא משתמש בעזרת קלע ואבן. מהסיפור בשמואל א', י"ז עולה כי האבן טבעה במצחו של גָּלְיָת ודוד נותן לו את מכת המוות בחרבו. ישנם קווים מקבילים בתיאור נפילתו ומותו של גָּלְיָת לבין נפילתו של האל דגון. גָּלְיָת כמו דגון יכול להשתמש באלוקיו בקללות נגד האויב אך לא להינצל בידיו. כמו גָּלְיָת גם על דגון מסופר כי הוא שוכב על הארץ וראשו כרות. לאחר הקרב חרבו של גָּלְיָת הובאה לעיר הכהנים נוב. החרב ניתנה לדוד בחזרה על ידי אחימלך בן אחיטוב בעת שברח מפני שאול.

ראו גם

• דוד וגוליית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25814592גוליית