גישת האליטות
גישת האליטות (נקראת גם: תורת האליטות, תורת העלית או תאוריית האליטות; באנגלית: Elite theory) היא תאוריה מדינית במדע המדינה ובסוציולוגיה השואפת לתאר ולהסביר את יחסי הכוח בחברה המודרנית. הנחת הגישה היא שמיעוט קטן, המורכב מחברים באליטה הכלכלית וברשתות תכנון מדיניות, מחזיקה ברוב הכוח בחברה, ושעוצמה זו אינה תלויה בתהליכי הבחירות הדמוקרטיים של המדינה. באמצעות תפיסת עמדות בתאגידים או במועצות מנהלים של תאגידים, ובאמצעות השפעה על רשתות תכנון מדיניות באמצעות תמיכה פיננסית או החזקת עמדות בצוותי חשיבה או בקבוצות אינטרס, חברים ב"אליטה" מסוגלים להשיג השפעה ניכרת על החלטות מדיניות של תאגידים וממשלות.
גם כאשר מקבוצה שלמה נשללת כליל הגישה לרשתות הכוח המסורתיות של המדינה (היסטורית, על בסיס קריטריונים שרירותיים דוגמת אצולה, גזע, מגדר או דת), גישת האליטות מזהה ש"אליטות-נגד" מתפתחות באורח תדיר בקרב קבוצות מודרות אלו. ניתן לנתח משא ומתן בין קבוצות מקופחות אלו לבין המדינה, כמשא ומתן בין אליטות ואליטות-נגד. בעיה מרכזית שנוצרת כתוצאה מכך, היא היכולת של אליטות לחבור לאליטות-נגד.
ככלל, גישת האליטות מתנגדת לפלורליזם, מסורת המניחה שכלל בני האדם או לפחות רוב הקבוצות החברתיות, הן בעלות כוח שווה, ומאזנות זו את זו, כשבכך הן תורמות לתוצאות פוליטיות דמוקרטיות המייצגות את הרצון המצרפי המצטבר של החברה. גישת האליטות טוענת שדמוקרטיה היא הבל אוטופי, כפי שנתפסה באופן מסורתי על ידי המסורת השמרנית האיטלקית, או שהדמוקרטיה אינה ניתנת למימוש במסגרת הקפיטליזם, תפיסה בה אוחזת גם גישת האליטות העכשווית, תואמת המרקסיזם.
גישת האליטות הקלאסית
הגרסה האריסטוקרטית של תאוריה זו, היא גישת האליטות הקלאסית המבוססת על שני רעיונות:
- הכוח שוכן בעמדות סמכות, במוסדות מפתח כלכליים ופוליטיים.
- ההבדל הפסיכולוגי שמבחין את האליטות משאר האזרחים, הוא המשאבים האישיים שעומדים לרשות האליטות, לדוגמה אינטליגנציה וכישורים, כמו גם עניין מוגבר באשר לפעולותיו של הממשל; בעוד האחרים חסרים את הכישורים, ולא עומדים לרשותם המשאבים להפוך בעצמם לבעלי הכוח שבשלטון, הרי שהאליטות מאופיינות בהיותן בעלות תושייה, זריזות ויעילות בגיוס משאבים, והן צפויות לחתור בחריצות לביצוע עבודת הממשל.
לפי גישה זו צורת השלטון בפועל היחידה בחברה אנושית היא סוג של אוליגרכיה, וזאת בכל סוג משטר רשמי הקיים במדינה[1].
מנסחי הגישה הקלאסית
מנסחי הגישה הקלאסית היו וילפְרֵדו פָּארֵטוֹ, אֶטנוֹ מוֹסקה ורוברט מיכֶלס, אשר כונו "האסכולה האיטלקית"[1].
וילפרדו פארטו
פארטו מדגיש את עליונותן האינטלקטואלית והפסיכולוגית של האליטות, מתוך האמונה שהן בעלות ההישגים הגבוהים ביותר בכל תחום. הוא דן בקיום שני סוגים של אליטות:
- אליטות מושלות.
- אליטות שאינן מושלות.
פארטו אף מרחיב את הרעיון לפיו אליטה שלמה עשויה להיות מוחלפת בידי אליטה חדשה, וכיצד יכול מצבה של אליטה מסוימת להתהפך, ומאליטה היא תהפוך ל"לא-אליטה".
גאטנו מוסקה
מוסקה מדגיש את המאפיינים האישיותיים והפסיכולוגיים של האליטות. לטענתו, אליטות הן מיעוט מאורגן, ואילו ההמונים הם רוב שאינו מאורגן. המעמד השולט מורכב מהאליטות השולטות, ומתת-האליטות. מוסקה מחלק את העולם לשתי קבוצות:
- המעמד השולט.
- המעמד הנשלט.
מוסקה טוען שהאליטות נהנות מעליונות חומרית, מוסרית ואינטלקטואלית, אשר זוכות להשפעה ולהערכה רבה.
רוברטו מיכלס
מיכלס הסוציולוג, פיתח את חוק הברזל של האוליגרכיה, על פיו, ארגונים חברתיים ופוליטיים מנוהלים על ידי מספר מצומצם של אנשים, כשחלוקת העבודה וארגון חברתי הם המפתח. מיכלס האמין שכל הארגונים היו אליטיסטיים, ושלאליטות ישנם שלושה עקרונות בסיסיים שמסייעים במבנה הביורוקרטי של ארגון פוליטי:
- הצורך במנהיגים, צוות מומחה ובאמצעים.
- ניצול האמצעים שעומדים לרשות המנהיגים בארגון.
- חשיבות התכונות הפסיכולוגיות של המנהיגים.
תאורטיקנים של גישת האליטות
אלמר אריק שאטשניידר
אלמר אריק שאטשניידר מתח ביקורת חריפה על התאוריה הפוליטית האמריקאית ביחס לפלורליזם: במקום מערכת דמוקרטית מהותית, בה האינטרסים המתחרים הרבים של האזרח מיוצגים היטב, אם לא מקודמים, על ידי קבוצות אינטרס רבות השוות בעוצמתן, טוען שאטשניידר כי מערכת הלחצים מוטה לטובת "החברים המשכילים ביותר ובעלי ההכנסות הגבוהות ביותר של החברה", והוא מראה כי "ההבדל בין אלו שלוקחים חלק בפעילויותיהן של קבוצות אינטרס, ואלו שעומדים בצדי המגרש, גדל בהרבה מההבדל בין הבוחרים לאלו שאינם בוחרים".
בספרו The Semisovereign People טען שאטשניידר כי מרחבהּ של מערכת הלחצים הוא למעשה מצומצם למדי: ה"טווח של הקבוצות הידועות, המזוהות והמאורגנות, צר להדהים; אין בהן שום דבר שמתקרב לאוניברסליות", וה"הטיה של מערכת הלחצים לטובת העסקים ולטובת המעמדות העליונים, ניכרת לעין בכל מקום". לטענתו של שאטשניידר, ה"רעיון לפיו מערכת הלחצים מייצגת באופן אוטומטי את הקהילה כולה, הוא מיתוס", ובמקום זאת, ה"מערכת מוטה, טעונה ולא מאוזנת, לטובת שבריר של המיעוט".
סי רייט מילס
מילס פִרסם את ספרו The Power Elite ב-1956 וביסס פרספקטיבה סוציולוגית חדשה אודות מערכות כוח בארצות הברית. הוא זיהה טריאומווירט של קבוצות השפעה - פוליטיות, כלכליות וצבאיות - אשר מהוות גוף מובחן, אם כי לא מאוחד, בעל כוח בארצות הברית[1].
מילס העלה את האפשרות שקבוצה זו הונעה באמצעות התהליך של הרציונליזציה בעבודה בכל החברות המתועשות המתקדמות, בהן מנגנוני הכוח נעשו מרוכזים ותיעלו את השליטה הכוללת לידיהן של קבוצות מצומצמות, מושחתות במידה מסוימת. תהליך זה שיקף ירידה במעמדה של הפוליטיקה כזירה לדיונים והורדתה בדרגה לכדי רמה פורמלית בלבד של שיח. ניתוח זה ברמת המאקרו, ביקש להצביע על הורדה בדרגה של הדמוקרטיה בחברות ה"מתקדמות", כמו גם על העובדה שהכוח, באופן כללי, שוכן מחוץ לטווח השגתם של נבחרי הציבור.
השפעה משמעותית על המחקר בתחום זה הייתה לספרו של פרנץ לאופולד נוימן, Behemoth: The Structure and Practice of National Socialism, 1933–1944, בו חקר את הדרך בה עלו הנאצים לשלטון ברפובליקת ויימאר הדמוקרטית של אותם הימים. ספר זה סיפק את הכלים לניתוח מערכת פוליטית, ושימש כאזהרה באשר למה שעלול לקרות בדמוקרטיה קפיטליסטית מודרנית.
פלויד האנטר
ניתוח הכוח על פי גישת האליטות יושם גם ברמת המיקרו, למשל במחקרי כוח שבוצעו ברמת הקהילה על ידי פלויד האנטר (1953). האנטר בחן בפירוט את כוחן של מערכות יחסים ב"עיר המחוז" שלו, שם העדיף לחפש אחר בעלי הכוח ה"אמיתיים", במקום לבחון את בעלי התפקידים הרשמיים, שבדיקתם הייתה בבחינת המובן מאליו. האנטר הניח גישה מבנית-תפקודית, אשר מיפתה את ההיררכיות ואת הקורים של חיבורי גומלין, אשר פועלים בתוך העיר - מיפוי יחסי הכוחות בין אנשים עסקים, פוליטיקאים, אנשי דת וכו'. המחקר בוצע על מנת להפריך תפיסות קיימות של כל "דמוקרטיה" לנוכח הפוליטיקה העירונית, ועל מנת לאשר מחדש את הטיעונים בזכות דמוקרטיה ייצוגית אמיתית. בסוג זה של ניתוח נעשה שימוש גם במחקרים מאוחרים יותר, בקנה מידה גדול יותר, דוגמת זה שבוצע על ידי מ' שוורץ, אשר נועד לבחון את יחסי הכוח בתחום האליטה התאגידית בארצות הברית.
ג' ויליאם דומהוף
בספרו השנוי במחלוקת, Who Rules America?, חקר ג' ויליאם דומהוף תהליכי קבלת ההחלטות ברמה המקומית והארצית, על מנת להמחיש את מבנה הכוח בארצות הברית. טענתו של דומהוף, בדומה להאנטר, היא שמעמד אליטיסטי, אשר מנהל נכסים מניבים גדולים (דוגמת בנקים וחברות) שבבעלותו, שולט במבנה הכוח האמריקאי, הן במישור הפוליטי, הן במישור הכלכלי.
ג'יימס ברנהאם
עבודתו המוקדמת של ברנהאם, The Managerial Revolution שאפה להביע את תנועת כל הכוח הפונקציונלי לידי מנהלים, במקום לידיהם של הפוליטיקאים או אנשי העסקים - ההפרדה בין הבעלות לשליטה. רבים מרעיונות אלו אומצו על ידי הפלאו-שמרנים פול גוטפריד וסמואל פרנסיס, בתאוריות שלהם אודות המדינה המִנהלתית. מחשבותיו של ברנהאם אודות גישת האליטות הובהרו ביתר פירוט בספרו The Machiavellians, אשר דן, בין היתר, ברעיונותיהם של פארטו, מוסקה ומיכלס. בספר זה ניסה ברנהאם להציע ניתוח מדעי, הן של האליטות, הן של הפוליטיקה בכללותה.
רוברט פטנאם
פטנאם ראה את התפתחות הידע הטכני והבלעדי בקרב מנהלים וקבוצות מומחים אחרות, כמנגנון באמצעותו הכוח מופרד מהתהליך הדמוקרטי וחמק הצִדה לעבר היועצים והמומחים המשפיעים על תהליך קבלת ההחלטות.
אם הדמויות הדומיננטיות של מאה השנים האחרונות היו היזמים, אנשי העסקים ומנהלי התעשייה, ה"גברים החדשים" הם המדענים, המתמטיקאים, הכלכלנים ומהנדסי הטכנולוגיה האינטלקטואלית החדשה
— The Comparative Study of Political Elites
תומאס דאי
בספרו Top Down Policymaking טוען דאי, שהמדיניות הציבורית של ארצות הברית אינה נובעת מ"דרישות העם", כי אם מקונצנזוס בין האליטות, ששורר בין קרנות ללא כוונת רווח המבוססות בוושינגטון די. סי., צוותי חשיבה, קבוצות אינטרס בעלות עניין בקידום תחום ספציפי, וחברות שתדלנות ומשרדי עורכי דין בולטים. דאי הוסיף להרחיב את התזה שלו בספרו: The Irony of Democracy, Politics in America, Understanding Public Policy, and Who's Running America?.
ג'ורג' גונזלס
בספרו Corporate Power and the Environment כותב ג'ורג' גונזלס על כוחן של האליטות הכלכליות בארצות הברית לעצב את המדיניות הסביבתית לטובתן. בחיבורו The Politics of Air Pollution: Urban Growth, Ecological Modernization and Symbolic Inclusion, כמו גם בספרו Urban Sprawl, Global Warming, and the Empire of Capital, רותם גונזלס את גישת האליטות על מנת להסביר את יחסי הגומלין בין המדיניות הסביבתית לפִרוור בארצות הברית. עבודתו האחרונה, Energy and Empire: The Politics of Nuclear and Solar Power in the United States, מראה כיצד אליטות כלכליות קשרו את הסתייגותן מאופציית האנרגיה הגרעינית ליעדי מדיניות החוץ האמריקאיים בתקופה שלאחר תום מלחמת העולם השנייה, ובו בזמן התנגדו האליטות הללו לתמיכה ממשלתית בצורות אחרות של אנרגיה, כגון אנרגיה סולארית, שאינן יכולות להישלט על ידי אומה אחת.
ראלף דאהרנדורף
בספרו Reflections on the Revolution in Europe, גורס ראלף דאהרנדורף שבשל הרמה הגבוהה של כשירות שנדרשת לפעילות פוליטית, נוטות המפלגות הפוליטיות להפוך למעשה לספקיות של "שירותים פוליטיים", כלומר ניהול של משרדי ציבור מקומיים וממשלתיים. במהלך מערכת הבחירות מנסה כל מפלגה לשכנע את הבוחרים, שהיא המתאימה ביותר לניהול ענייני המדינה. התוצאה ההגיונית תהיה להכיר במאפיין זה ולרשום בגלוי את הצדדים כחברות המספקות שירותים. בדרך זו, המעמד השליט יכלול את חברי ועמיתי החברות שהוכרו כחוק ו"המעמד הנשלט" יבחר בבחירות את חברת הניהול הממשלתית המתאימה ביותר לאינטרסים שלו.
מרטין גילנס ובנג'מין פייג'
בניתוח סטטיסטי שביצעו ל-1,779 סוגיות מדיניות, מצאו מרטין גילנס ובנג'מין פייג' כי "לאליטות כלכליות ולקבוצות מאורגנות המייצגות אינטרסים עסקיים, יש השפעות עצמאיות משמעותיות על מדיניות הממשלה הפדרלית של ארצות הברית, ואילו לאזרחים הממוצעים ולקבוצות אינטרסים המוניות יש השפעה עצמאית מועטה בלבד, או שהם אף משוללי כל השפעה עצמאית".
גישה מודרנית
גישה מודרנית מנסה לחבר את "תורת האליטות" עם עקרונות הדמוקרטיה, ברוח גישתו של מונטסקייה הרואה בדמוקרטיה מערכת של איזונים בין מספר גורמים בעלי עוצמה וכוח.
לפי גישה זו, ה"אליטות" יתרמו לדמוקרטיה בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: מעורבות אזרחית גבוהה, שיתוף פעולה בין האליטות השונות (האליטה הפוליטית, האליטה האינטלקטואלית והאליטה הדתית) ומחויבות משותפת למצוינות[1].
תאורטיקנים של הגישה המודרנית
יוזף שומפטר
שומפטר כתב את הספר "קפיטליזם, סוציאליזם ודמוקרטיה" בו קרא למודל מינימליסטי שהושפע רבות ממקס ובר, שבו דמוקרטיה היא המנגנון לתחרות בין מנהיגים, בדומה מאד למבנה שוק. הוא הגדיר דמוקרטיה כ"הסדר מוסדי לשם השגת הכרעות פוליטיות שבו נמסרת ליחידים סמכות של הכרעה תוך מאבק של תחרות על קולות העם". למרות שהצבעות תקופתיות של הציבור הכללי נותנות לגיטימציה לממשלות ומשאירות אותן במצב של מתן דין וחשבון, המדיניות נתפסת במידה רבה כדבר שלהן עצמן ולא של העם, והתפקיד ההשתתפותי של הפרטים מוגבל מאוד.
מסקנתו של שומפטר הייתה שהתחרות בין האליטות חיונית ליציבות הדמוקרטיה וטובה לעם ולצרכיו[1].
ראו גם
לקריאה נוספת
- צ'רלס רייט מילס, The Power Elite (בעברית: אליטת הכוח) (1956).
קישורים חיצוניים
- עוז בלומן, "תורת האליטות והמדינה היהודית", השילוח גיליון 15, יוני 2019
הערות שוליים
