בן שמונה
"בן שמונה" או "נולד לשמונה" הוא תינוק שנולד בחודש השמיני להיריון. בעבר ולד שנולד בחודש השמיני להיריון לא שרד ועל פי רוב מת, אולם ולד שנולד בחודש השביעי להיריון סיכוייו היו גדולים יותר לחיות. עובדה זו נזכרה בתלמוד, שהנולד לשמונה דינו כנפל, ויש לכך השלכה הלכתית.
תפיסה זו היתה רווחת בעולם הרפואה בעת העתיקה ובימי הביניים, ששרדה עד ימינו כאמונה רפואית-עממית בקרב אוכלוסיות שונות[1], ולד שנולד בחודש השמיני להיריון לא ישרוד ועל פי רוב ימות, אולם ולד שנולד בחודש השביעי להיריון סיכוייו גדולים יותר לחיות.
כיום עם התקדמות הרפואה המודרנית ואפשרויות הטיפול המפותחות בפגים, לא רק שוולד בן שמונה חי, אלא אף תוחלת החיים של פגים שנולדו בחודש השמיני גבוהה יותר מזו של פגים שנולדו בחודש השביעי, ולכן כיום אין לבן שמונה דין נפל.
מקור
בחז"ל
על פי המשנה[2] והתלמוד[3], יילוד שנולד בחודש השמיני הוא כנפל, שלא ישרוד עד לגיל שלושים יום, וניתן לו מעמד הלכתי מיוחד, למשל אסור לחלל שבת עבורו, ואפילו לא ליטלו לצורך הנקתו, שכן הוא מוקצה: "דתנו רבנן ובן שבעה מחללין עליו את השבת ובן ח' אין מחללין עליו את השבת."[4] בטעם שאין מחללין עליו את השבת כתב רש"י "שהרי כמת הוא".
עם זאת, לפי דעת רבי יהודה הנשיא המובאת בתוספתא, בן שמונה מזוהה לפי מידת התפתחותו: "סימניו נכרין בו צפורניו ושערו שלא גמרו".[5] כך פסקו להלכה הרמב"ם[6] והשו"ע.[7] הלכה זו נוהגת גם כשידוע בוודאות שהעובר נולד בחודש השמיני להריון, שכן אם הוא שלם הוא נחשב ל"בן שבעה" שנשתהה ברחם. כלשון הרמב"ם: "מי שנולד בחדש השמיני אם היה שלם בשערו ובצפרניו הרי זה ולד שלם ובן שבעה הוא אלא שנשתהה ומותר לטלטלו בשבת ואינו כאבן ומלין אותו בשבת אבל אם נולד ושערו לקוי ואין צפרניו שלימין כברייתן הרי זה בן שמנה ודאי שלא היה ראוי להולד אלא בתשעה ויצא קודם שיגמר".
הפוסקים כיום סבורים שיש להתייחס לכל בני השמונה כאל תינוקות בני קיימא לכל דבר, שכן ניכר שעל ידי טכנולוגיה רפואית ושימוש באינקובטור ניתן להצילם[8]. על השינוי בין תפיסת התלמוד לימינו כתב החזון איש ש"נשתנו הטבעים" כלומר המציאות השתנתה מזמן התלמוד לימינו[9]. הרב שמואל הלוי וואזנר כתב ש"השתנתה הטכניקה"[10].
במחקר הרפואי
התיעוד הראשון הידוע של מציאות זו במאה החמישית לפני הספירה, באיליאדה של הומרוס[11] שם מוזכר כוח החיים של הנולד בחודש השביעי להריון, ובחיבור המיוחס לרופא היווני היפוקרטס, שם נכתב כי בחודש השמיני ישנה מחלה הן של האם והן של העובר, ומחלה זו מסתיימת במוות.
ממקור אחר המיוחס להיפוקרטס, עולה שאמונה זו רווחה אצל הנשים והמיילדות, והרופאים קיבלו קביעה זו על פי עדותן. אמונה זו כתובה בכתבי רופאים נוספים כגון גלינוס, סורנוס, ואבן סינא, וניתנו לה הסברים תאורטיים שונים.
לעומתם אריסטו לא קיבל קביעה זו, אולם גם הוא כותב שהנולד לשמונה סיכוייו פחותים משל בן שבעה.
הרופילוס הרופא מאלכסנדריה דחה אמונה זו מכול וכול. לפיו, אמונה זו מתבססת על טעויות בחישוב זמן ההיריון.
חוקרים שונים העלו השערות לתפוצת אמונה זו: לפי אחת ההשערות, רבים מרופאי העולם העתיק קיבלו אמונה זו מהנשים והמיילדות ללא בדיקה. יש הסבורים שהדבר נובע מהאמונה המיסטית במספר שבע, או על פי האמונה שהחודש השמיני להיריון משויך לשלטון כוכב שבתאי, הגורם למוות.
קישורים חיצוניים
- ד"ר רוזמרי רייס, ד"ר אבנר אש "בן שמונה מקורות קלאסיים לאמונה עממית". (ללא ההערות) אסיא מה-מו, טבת תשמ"ט, באתר "דעת"
- רייס ואש, fetus : classical sources for a modern superstition, המאמר המלא בתוך Obstetrics & Gynecology כרך 72, 1988 (באנגלית)
- הרב מרדכי הלפרין "הגדרה הלכתית ואבחנה רפואית - מבוא לסוגיית בן שמונה". אסיא מה-מו (יב, א-ב), טבת תשמ"ט. באתר דעת.
- הרב נריה גוטל, בן שמונה פשר שיטת חז"ל אסיא מה-מו (יב, א-ב), טבת תשמ"ט, עמ' 97–111.
הערות שוליים
- ^ רייס ואש, Obstetrics & Gynecology כרך 72, 1988, The eighth month fetus : classical sources for a modern superstition.
- ^ משנה, מסכת חולין, פרק ד', משנה ד'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קל"ה עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קל"ה עמוד א'
- ^ תוספתא שבת ט"ז הלכה ד'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות מילה, פרק א', הלכה י"ג
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ש"ל, סעיף ז'
- ^ שמירת שבת כהלכתה לו, יב
- ^ ספר חזון איש חלק יורה דעה סימן קנה סעיף ד'
- ^ ראו שו"ת שבט הלוי חלק ג' סימן קמ"א אות ב' "דְוֶכִי על הרופאים אנו סומכין בזה עד שנצרוך לדון אם נאמנים על דבר חמור כזה, הלא על מה שעינינו רואים אנו סומכים וכי אפשר או מותר להעלים עין מאמת זה שכבר יצאו אלפי ילדים כאלה מכלי אינקובטור והם חיים וגדלים אתנו, ואין זה מכחיש כלל להוראת הש"ס ופוסקים דאסור אפילו לטלטל דודאי כיון דבימיהם לא הייתה תקוה לזה, ונדון מעיקרא לאבדן הרי הוא כאבן ואסור לפקח עליו ואפילו לטלטל, משא"כ בזמנינו דיש תקוה גדולה ושכיחא להביאו לתחיה גם לפי יסודות הש"ס מותר וחיוב לפקח עליו ומותר לטלטלו."
- ^ ספר האיליאדה להומרוס, ספר 19 עמוד 118
בן שמונה36667549Q55650729