אוע'וז

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

האוע'וז היא אחת הקבוצות החשובות בתוך העמים הטורקיים. במקורות מופיעות וריאציות שונות של השם אוע'וז (Oguz, Oğuz, Ouz, Okuz, Oufoi, Guozz, Ghuzz, Uz). האוע'וזים הם איחוד שבטים נודדים דוברי שפה ממשפחת השפות הטורקיות שמקורם במזרח מרכז אסיה. האוע'וזים היגרו והשתלטו במאה ה-8 על אזור נרחב, ממערב רכס ההרים טיין שאן ועד חופי הים הכספי. הם הקימו פדרציה שכללה עשרים וארבעה שבטים, כאשר מקרב אחד השבטים צמחה השושלת הסלג'וקית.

היסטוריה

ראשית הפדרציה האוע'וזית

מקורם של השבטים האוע'וזים מהאזור המזרחי של רכס ההרים טיין שאן. לאחר נפילת החאנות הטורקית המערבית בשנת 742, החל להתהוות איחוד השבטים האוע'וזים והושלם בשנת 766 עם הקמת הפדרציה האוע'וזית. במהלך המאות ה-8 עד ה-10 האוע'וזים היגרו מערבה והופיעו בגבולות טראנסאוקסאניה וח'ווארזם עד לשפך של נהר הוולגה. ההגירות לבשו צורה של פלישות ומלחמות, ובמהלכן הצליחו להגיע עד לגבולות אירופה. תנועתם של האוע'וזים השתרעה על אזור נרחב, ממערב רכס טיין שאן ועד ימת אראל וצפון הים הכספי. השטח שבין הים הכספי לימת אראל נודע בשם "הערבה האוע'וזית". הפדרציה הייתה בעלת הגמוניה פוליטית, כאשר הבירה האוע'וזית החדשה, ינגי-קנט (בטורקית: Yengi-kent, מילולית: "יישוב חדש") נבנתה על גדות שפך נהר סיר דריה.[1]

קרבות ובריתות

הופעתם של האוע'וזים במערב מרכז אסיה שינתה את מאזן הכוחות באזור. האוע'וזים כרתו ברית עם ממלכת הכוזרים בשנים 893–898, והביסו את השבטים הפצ'נגים שישבו בין הוולגה לנהר אורל. מרבית הפצ'נגים נדחקו מהאזורים המיושבים שייסדו, והמעטים שנותרו בחרו להיטמע בין השבטים האוע'וזים. במאבקם העז נגד הפצ'נגים, האוע'וזים נעזרו בשבטים טורקיים שכנים נוספים, הקארלוקים והקימקים, שגם הם נטמעו עם הזמן בין האוע'וזים. מאמצם העיקש של האוע'וזים מול הפצ'נגים התנהל במשך תקופה ארוכה, ואיפשר להם לחזק את מעמדם בקרב שבטי האזור.[1]

בשנת 965 נכרתה ברית צבאית בין האוע'וזים לבין סוויאטוסלב, נסיך קייב כנגד הכוזרים. ברית זו הביאה בסופו של דבר לקריסת ממלכת הכוזרים, שהייתה אויבת עתיקה של רוס של קייב. תבוסתם של הכוזרים תרמה להרחבת ההשפעה הצבאית של האוע'וזים באזור. בשנת 985, ולדימיר הראשון, בנו של סוויאטוסלב, ערך מסע צבאי משותף עם האוע'וזים נגד בולגריה של הוולגה.[2][1]

מרד הסלג'וקים וקריסת הפדרציה האוע'וזית

בין סוף המאה ה-10 ותחילת המאה ה-11 החלה שקיעתה של הפדרציה האוע'וזית. הסיבה העיקרית לכך הייתה מרידה בקרב האוכלוסייה הנוודית, בתגובה לדיכוי מצד ההנהגה המרכזית. אי-שביעות הרצון מהמדיניות הכלכלית של המנהיג העליון הובילה למרידה בשנת 1034 בהנהגת הקבוצה הסלג'וקית, שנמנו עם השבט האוע'וזי קיניק (בטורקית: Kinik). המורדים נחלו תבוסה קשה והיגרו לטראנסאוקסאניה, ח'ווארזם וח'וראסאן. ב-1041 האוע'וזים הצליחו להשתלט על ח'ווארזם, אך שנתיים לאחר מכן הכוחות הסלג'וקים התגברו על האוע'וזים בצפון ח'וראסאן לאחר מאבק ממושך. באמצע המאה ה-11 הפדרציה האוע'וזית קרסה באופן סופי, בעקבות תקיפה של הקיפצ'קים אשר פלשו לאזור הערבה האוע'וזית. חלק מהאוע'וזים הפכו לשכירי חרב ביזנטיים, חלקם התיישבו ליד קייב כשכירי חרב של נסיכות קייב וחלקם נהרגו במהלך הקרבות או מתו ממחלות ומרעב.[1][3][4]

בהמשך המאה ה-11 הגיעו הסלג'וקים לאזור סוריה רבתי. הסלג'וקים התאסלמו במהלך המאה ה-10, ובהנהגתו של סלג'וק אבן דוקאק עברו לתוך אזור יישובי הקבע של המוסלמים-האיראנים, כאשר הם מנצלים את התפוררות השלטון המרכזי של ח'ליפות בית עבאס. בהנהגתו של טוע'ריל בכ, נכדו של סלג'וק, הסלג'וקים השתלטו על מרבית שטחה של הרמה האיראנית, ובשנת 1055 כבשו את בגדאד, בירת הח'ליפות. הח'ליפה העבאסי העניק לטוע'ריל בכ את התואר סולטאן.[2] להלכה ציין התואר את היותו עמוד התווך של הח'ליפות העבאסית, כאשר למעשה היה הסולטאן שליטן האמיתי של איראן ועיראק, בעוד שסמכויות הח'ליפה העבאסי היו מוגבלות ביותר. במהלך מעברם של השבטים האוע'וזים הללו מהאזור המוסלמי-איראני לבגדאד, חל שינוי מהפכני במעמדם – מקבוצה שבטית-נוודית הם הפכו לשליטי אימפריה.[3][4][5]

מבנה חברתי-פוליטי

הקמת הפדרציה האוע'וזית הביאה עמה התפתחות של אתניות חדשה. לפי מקורות היסטוריים שונים, האוע'וזים כללו בתחילה כ-10,000 משפחות, ועם הזמן המספרים גדלו עד ל-600,000, כתוצאה מהיטמעותם של שבטים נוספים, כגון הפצ'נגים.[1][4] רוב האוכלוסייה האוע'וזית הייתה מורכבת מנוודים, רועי צאן וחקלאים, שהיו בעלי זכויות מלאות בחברה.[1][6]

האוע'וזים כללו 24 שבטים, אשר התחלקו לשתי קבוצות אקסוגמיות של 12 שבטים. המרכז הפוליטי-כלכלי של הפדרציה האוע'וזית היה עיר הבירה ינגי-קנט. במשך תקופה ארוכה הכוח הפוליטי היה בידי מנהיגי שבט סאליר (בטורקית: salïr), אחד משבטי האוע'וז הגדולים ביותר. עם הקמת הפדרציה, נוצר מעמד חדש של שליט עליון שנשא בתואר יאבע'ו (בטורקית: Yabğu). תפקיד היאבע'ו עבר בתורשה, אך באופן רשמי התמנותו הייתה תלויה בפסיקה של השבט. הבחירות לתפקיד היאבע'ו התקיימו באסיפות השבט, על-פי כללים לא כתובים של החוק הנהוג – תור (בטורקית: töre). לכל יאבע'ו היה יורש, שנשא בתואר אינאל (בטורקית: Ināl). המיועדים להיות יורשים התחנכו מגיל צעיר אצל מחנך פרטי (בטורקית: Atabek).[1]

החברה הייתה מונוגמית, ונשות היאבע'ו האוע'וזיות נשאו בתואר מכובד והיו בעלות תפקיד חשוב בניהול השבט. כמו כן, היו נשים בתפקיד מושלות השבטים שהיו ידועות ומכובדות על ידי הכלל.[7] מושלי השבטים נקראו ח'אן (בטורקית: Khan) או איליק (בטורקית: Ilik), והיו בעלי שומרים אישיים. ליאבע'ו היו עוזרים ומחליפים בעלי סמכויות נרחבות, והם תיפקדו כמיישבי סכסוכים או כבוררים. מפקד הכוחות הצבאיים (בטורקית: Subāšī) של הפדרציה היה בעל מועצה צבאית, ולעיתים קרובות עסק בפוליטיקה השבטית ואף התנגד לדעותיו של היאבע'ו. בין המאות ה-9 עד ה-11 האדמיניסטרציה של הפדרציה כללה גובי מסים, אליהם התלווה כוח צבאי במקרים של סירוב תשלום.[1]

האוע'וזים ניהלו מערכות ופשיטות באופן תדיר נגד תושבי האזורים השכנים, כגון: ח'ווארזם, טראנסאוקסאניה, ח'וראסאן ובולגריה של הוולגה, אך היו ביניהם גם יחסי סחר בעיתות שלום. האוע'וזים הנוודים רכשו עדרי מקנה באדמות החקלאיות השכנות וגם מכרו והחליפו עורות, צמר ופרוות בשווקים המקומיים ורכשו בתמורה תבואה ומלאכות יד.[1] בנוסף, החל מהמאה ה-8 צבאות מוסלמים שטפו את מרחבי האימפריה הסאסאנית ובמיוחד את טראנסאוקסאניה, וכך נוצר גבול בלתי-יציב בין האסלאם לאוע'וזים הפגאנים, שכלל פשיטות אלימות של המוסלמים נגד אותם כופרים טורקים. בעיתות שלום התנהל מסחר בין האוע'וזים למוסלמים באזור ימת אראל.[5]

תרבות

שפה

בעקבות ההגירה מערבה, חל ניתוק מהשבטים דוברי השפות הטורקיות ונוצר מגע ישיר עם דוברי שפות איראניות. כתוצאה מכך, האוע'וזים פיתחו להגים שונים בתכלית מאלו שדיברו השבטים הטורקיים במזרח. מסיבה זו, היסטוריונים רבים בני התקופה כינו את האוע'וזים, הטורקים במקורם, בשם טורקמנים – הסיומת הפרסית "מן" (man) פירושה "כמו".[4][5]

דת

דתם של האוע'וזים הייתה פגאנית, שמאניסטית, ומיעוט קטן היה נוצרי. במהלך המאה ה-10, שבטים אחדים מתוך הפדרציה התאסלמו, בהשפעת בני אזור התרבות המוסלמית-איראנית.[3][5] עד תחילת המאה ה-11 כמעט כל האוע'וזים היו כבר מוסלמים.[8] סלג'וק אבן דוקאק התאסלם בשנת 985, ושמותיהם של בניו היו: מיכאל, ישראל, משה ויונה, מה שמצביע על היכרות קודמת עם היהדות הכוזרית או הנצרות הנסטוריאנית.[2]

ספרות

יצירת הספרות החשובה של התרבות האוע'וזית נקראת דדה קורקוט (בטורקית: Dede Korkut). הספר של דדה קורקוט הוא אוסף של שנים-עשר סיפורים אשר מתרחשים בתקופה ההרואית של הפדרציה האוע'וזית. הסיפורים עצמם ככל הנראה נכתבו במאה ה-13, כאשר הם מאופיינים באלמנטים מוסלמים רבים התואמים את התקופה בה השבטים כבר התאסלמו. אף על פי כן, הסיפורים מלאים באזכורים של המנהגים העתיקים מהתקופות בהן דתם של האוע'וזים הייתה שמאניסטית. דדה קורקוט, שעל שמו קרוי הספר, הוא מגיד העתידות, המשורר ומנהיג הדת של האוע'וזים – הוא הכתובת אליו פנו אנשי השבט כשהיו זקוקים לעזרה. לא ברור אם הוא היה אדם אמיתי או דמות מיתולוגית בלבד. הסיפורים כתובים בצורת פרוזה, וביניהם פזורים חלקים עם אופי דקלומי וקצבי. משלב השפה בסיפורים עולה ויורד, לעיתים פיוטי ומכובד, ולעיתים דיבורי ונמרץ.[8]

התרבות בסיפורים היא של חברה נוודית שמתבססת על רעיית צאן, כאשר כל השבט מהגר משדות מרעה בעונת הקיץ לאזורי מגורים בעונת החורף. החברה שמתוארת היא אריסטוקרטית, ופשוטי העם כמעט ולא מתוארים. גיבורי הסיפורים מתגוררים באוהלים עשויים מלבד שמונח על מסגרת עץ בצורת כוורת. כל הפרטים הללו יכולים להעיד על אופייה של התרבות השבטית בתקופת הפדרציה האוע'וזית.[8]

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אוע'וז בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 M. S. Asimov and C. E. Bosworth, כרך Vol. IV, Part One, "The States of the Oghuz, the Kimek and the Kïpchak", History of Civilizations of Central Asia, Paris: UNESCO Publishing, 1998
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Carter V. Findley, The Turks in World History, New York: Oxford University Press, 2005
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 The Oxford Dictionary of Byzantium. Vol. 3. New York: Oxford University Press. 1991.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 René Grousset, תרגום: Naomi Walford, The Empire of the Steppes: A History of Central Asia, New Jersey: Rutgers University Press, 2002
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 יהושע פרנקל, הסלג'וקים בארץ-ישראל (1071–1098), קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה 21, אוקטובר 1981
  6. ^ C. E. Bosworth and Gerard Clauson, Al-Xwārazmī on the People of Central Asia, The Journal of the Royal Asiatic Society of Great Britian and Ireland No. 1/2, Apr., 1965
  7. ^ İlhan Başgöz, Proverb Image, Proverb Message, and Social Change, Journal of Folklore Research Vol. 30, No. 2/3, May-Dec., 1993
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 Geoffrey Lewis (ed.), The Book of Dede Korkut, Middlesex: Penguin Books, 1974
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

22924347אוע'וז