בית הספר התיכון ע"ש דנמרק
| בית ספר שש-שנתי (חטיבת ביניים ותיכון) | |
|---|---|
| תקופת הפעילות | 1970–הווה (כ־54 שנים) |
| שכבות לימוד | ז'–י"ב |
| בעלי תפקידים | |
| באחריות | מינהל חינוך, עיריית ירושלים |
| מיקום | |
| מיקום |
רחוב יהודה הנשיא פינת אליעזר הגדול |
|
(למפת ירושלים רגילה)   בית הספר התיכון ע"ש דנמרק | |
בית הספר התיכון המקיף ע”ש דנמרק הוא בית ספר תיכון, הפועל מאז היווסדו, בשנת 1970, בשכונת גונן ד' בירושלים. בשיאו בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 היה בית הספר "דנמרק" הגדול בירושלים עם 1,600 תלמידים, ושירת את כל אזור דרום ירושלים. בית ספר נקרא בשם "דנמרק" כהוקרה לעם הדני על הצלת יהודי המדינה בתקופת השואה[1].
היסטוריה
הקמת בית הספר
טקס הנחת אבן הפינה לבית הספר התקיים ב-23 באוקטובר 1968, בנוכחות שרת הסעד של דנמרק ושר החינוך זלמן ארן, אשר אמר בטקס[1]:
"העם הדני עזר להפיג במידת מה, את משבר האמון באדם שנוצר עם רצח המליונים באירופה"
הקמת שלב א' של מבנה בית הספר הושלמה בשנת 1970, ובשנת הלימודים הראשונה (ספטמבר 1970 - ה'תשל"א) הוא שימש לשמונה כיתות מהתיכון של מדרשת המורים בבית הכרם, שסבל ממצוקת מקום[2]. בית הספר החל לפעול לפי יעדו המקורי, כתיכון מקיף בו יישמה תוכנית האינטגרציה בחינוך, בספטמבר 1971 (שנת הלימודים ה'תשל"ב)[3].
תוכנית האינטגרציה בחינוך התקבלה בכנסת ביולי 1968, ומטרתה הייתה הפחתת הפער בברמת ההשכלה של תלמידים משכונות שונות ומרקע סוציו אקונומי שונה, הגדלת הסיכויי שלהם להשתלב בחברה ובמשק מתקדם, והפגשת ילדים מכל השכבות, בניהם של יוצאי הורים מכל ארצות המוצא, במסגרות לימודים משותפות. התוכנית גם כללה מעבר למתכונת של חטיבות ביניים כחלק מתיכון שש שנתי. עד אז בית ספר היסודי נמשך 8 שנים ותלמידים רבים נשרו ולא המשיכו ללמוד בתיכון[4]. בית הספר דנמרק פעל גם כתיכון מקיף שהציע לימודים מקצועיים ועיוניים באותה מסגרת.
עיריית ירושלים כללה ב"אזור הרישום" של מקיף דנמרק שלושה בתי ספר יסודיים: יסודי ע"ש יוסף לוריא, "מצדה" ו"תלפיות". חטיבת הביניים שהוקמה הורכבה ממסיימי כיתה ו' של שלושת בתי-הספר ללא סלקציה. כדי לעבור לחטיבת הביניים התלמידים לא היו צריכים לעבור בחינה, להצליח בסקר או להיות נתונים להגבלה אחרת כל-שהיא. הכוונה הייתה להוציא את התלמיד עם כל חבריו מבית-הספר השכונתי שבו למדו עד אז ולהעבירם כולם יחד לבית-ספר רובעי, שירכז את כל תלמידי כיתה ו' מכל בתי-הספר שברובע. זאת כך שניתן יהיה להרחיב ולשכלל את הציוד ומכשירי הלימוד של בית-הספר המקיף ולקיים בו פעולות ספורט וחברה משותפות במידה הרבה יותר גדולה באשר בכל בית-ספר לחוד, לפי השיטה שהייתה קיימת עד אז[3].
באפריל 1971 עותרו לבג"ץ הורים למספר תלמידים שסיימו כיתה ו' בבית-הספר היסודי ע"ש יוסף לוריא, שרצו שלקראת שנת הלימודים הבאה ילדיהם ימשיכו את לימודיהם בבית-הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית ולא בחטיבת הביניים החדשה שהוקמה. בית-הספר היסודי לוריא ממוקם בקצה רחוב הפלמ"ח בירושלים, ומשרת את השכונות קטמון הישנה, רסקו (גבעת הוורדים), קריית שמואל (ירושלים), שכונות שרוב תושביהם ממעמד בינוני-גבוה. לעומת בתי-הספר "מצדה" ו"תלפיות" ששירתו את שכונות גונן א' - ה'[3][5].
בית המשפט הגבוה לצדק דחה את העתירה ובפסק הדין השופט משה עציוני קבע:
- ”טובתו ושלומו [של האזרח - א.ח.] כפופים לא פעם לטובת שלום הכלל, ולעיתים קרובות נוחיות ואינטרס הפרט משועבדים לנוחיות וטובת הכלל... כך גם בשטח החינוך, שהוא אחד מהרגישים והחשובים בפעולותיה של כל מדינה מסודרת, הדואגת לעתידה ולשגשוגה, שטח שאין המדינה יכולה להפקידו בידי הפרט בלבד. ...הצלחת הרפורמה החינוכית יכולה להיות גורם חשוב למניעת אותם מאורעות מעציבים שאנו עדים להם בזמן האחרון על רקע הטענה של אי-שוויון חברתי וסוציאלי...”
וכן:
- ”אין זה מן הראוי שבית-משפט זה, בשבתו כבית-משפט הגבוה לצדק, יתעלם מהמדיניות של הממשלה ויעתר לבקשת העותרים ועל ידי כך יבקיע בקע בחומת הרפורמה החינוכית שבהצלחתה, נראה לי, עניינו של כל אזרח ואזרח…”[6]
בית הספר בשיאו
מיום הקמתו ועד 2011, נוהל בית הספר בידי "חברת מוסדות חינוך", חברת בת של הסוכנות היהודית (החל מ-2011 הוא מנוהל על ידי מינהל חינוך של עיריית ירושלים). בנייתו ממונה על ידי תרומות של המגבית היהודית המאוחדת, ממשלת דנמרק ותורמים נוספים, ביניהם משפחת ויילר, שתרמה חדר עיון לזכר האחים אדם וגדעון ויילר[7].
בית הספר גדל במהירות וקלט תלמידים לא רק משלושת בתי הספר היסודיים שבסביבתו, "לוריא", "מצדה" ו"תלפיות" בהמשך (לאחר ש"תלפיות" נסגר) גם מבית הספר "פת" בשכונת גונן ז', אלא גם תלמידים משכונת גילה שהוקמה באותה עת ועדיין לא היה בה בית הספר תיכון. היו בו 8 כיתות בכל שכבת גיל ומבנה בית הספר לא הספיק כך שתלמידי חטיבת הביניים למדו במבני בית ספר ישנים ברחוב יוסי בן יועזר.
החל מכיתה ט' התלמידים יכלו לבחור בתוכנית לימודים מקצועית או עיונית. המסלול המקצועי כלל: מכניקה עדינה ועיבוד שבבי, מורות ומטפלות לגיל הרך, אלקטרוניקה ומחשבים. המסלול העיוני כלל מקצועות כגון: ביולגיה, כימיה, פיזיקה, גאוגרפיה וספרות. בית הספר כלל ציוד חדיש (לתקופתו), מעבדות לימוד לביולגיה וכימיה, כיתות מחשבים, סדנאות ללימוד מכניקה, אלקטרוניקה ונגרות, כיתת לימוד לאפייה ובישול, חדר כושר, אצטדיון אתלטיקה וכדורגל בו היה מקום לכ-1500 צופים, 4 מגרשי טניס ואולם ספורט בו 900 מושבים. בית הספר גם הציע לימודים לתואר טכנאי (כיתה י"ג) או הנדסאי (כיתה י"ד), ומסלול "הזדמנות שנייה" לתלמידים שסיימו י"ב ללא תעודת בגרות מלאה ורצו להשלים אותה לפני הגיוס לצבא.
בשנות ה-2000
בתחילת שנות ה-2000 מספר התלמידים בבית הספר הצטמצם בכ-80% תוך שנים ספורות, מכמה סיבות:
- הזדקנות והתחלפות האוכלוסייה בשכונות הקטמונים. לדוגמה, בית הספר היסודי "מצדה" שתלמידיו היו עוברים למקיף "דנמרק" נסגר ומבנה בית הספר משמש לבית ספר תורני.
- הקמת מספר בתי ספר ייחודיים על-אזוריים בדרום ירושלים[8], דוגמת: "תיכון קדמה"[9], "אדם - לחינוך וולדורף"[10], בית הספר קשת ובית הספר "הדו-לשוני ע"ש מקס ריין".
- ירידת קרנו של החינוך הטכנולוגי והמקצועי בישראל.
- נטישת מדיניות האינטגרציה על ידי משרד החינוך ופתיחת אזורי הרישום בירושלים.
בשנת 2006 נסגרה חטיבת הביניים בבית הספר.
צמצום מספר התלמידים בבית הספר פינה מקום במבני בית הספר, והוא שימש בתי ספר אחרים:
- בית הספר "הדו-לשוני ע"ש מקס ריין" היה ממוקם בשנים הראשונות בתוך בית הספר דנמרק, עד שהוקם לו מבנה משלו בשנת 2008, על התפר בין שכונת בית צפאפא לבין שכונת פת[11].
- בית הספר קשת - השתמש במבנה ששימש את חטיבת הביניים של בית הספר דנמרק. בשנים 2007–2009 נבנה מבנה חדש לבית הספר קשת על שטח אצטדיון הכדורגל ומגרשי טניס ששימשו את בית הספר דנמרק.
מנהלי בית הספר
- חדווה איש-שלום 1970–1994 - זכתה לתואר יקיר ירושלים והדליקה משואה ביום העצמאות על תרומתה לחינוך[12].
- אריה ברנע 1995–2001 - ברנע הנהיג בבית-הספר תוכנית לשוויון בחינוך ותוכנית לחינוך ערכי. על תוכניות אלה זכה "דנמרק" בפרס החינוך של ירושלים ובפרס החינוך של מדינת ישראל. ברנע זכה גם בפרס החינוך של יד ושם[13].
- רוני ברבש 2001–2011
- יונת קאופמן 2011–2017
- דורית יוסף מ-2017
מבנה בית הספר
בית הספר כולל שני מבנים. האחד, מבנה מדורג בן חמש קומות הבנוי על מדרון, שהכניסה אליו היא מהקומה השלישית. לכל כיתת לימוד צמודה מרפסת. המבנה כולל שני אגפים שביניהם אטריום, תחילה הושלם האגף הדרומי, ולאחר מספר שנים האגף הצפוני הפונה לרחוב יהודה הנשיא. המבנה השני הוא מבנה מוארך בו היו ממוקמות כיתות וסדנאות מקצועיות. בין שני המבנים רחבה מעוצבת ובה פסלים בצורות גאומטריות.
בית הספר נבנה כחלק ממתחם של מבני ציבור במרכז שכונת הקטמונים, בסגנון אדריכלי דומה ומחופים אבן נסורה. המבנים: (בסוגריים שנת ההקמה):
- הספרייה ציבורית על של יוסף מאירהוף (1969)
- תחנה לבריאות המשפחה ("טיפת חלב") (1969)
- מתנ"ס ומרכז קהילתי גוננים (1974)
- בית הופמן מרכז לקשיש (1988)
- המרכז לאמנות חזותית ע"ש ג'ינוגלי (1990)[14]
- המרכז למוזיקה ולמחול גוננים (2012)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 יום דנמרק נערך בירושלים, הצופה, 23 באוקטובר 1968
- ^ אהרון דולב, הקטמונים:רק 12 תלמידים נמצאו מתאימים, מעריב, 15 באפריל 1971
- ^ 3.0 3.1 3.2 אלי אייל, המיזוג החברתי מקור החששות מפני הרפורמה, מעריב, 19 בספטמבר 1971
- ^ איילת ברק-מדינה, הקצאת משאבים בחינוך, עקרון האינטגרציה ובתי-ספר ייחודיים במגזרים שונים, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, מסמך רקע שהוגש לח"כ יולי תמיר ב-2003
- ^ בג"ץ קרמר נ' עיריית ירושלים, פ"ד כה(1) 767
- ^ בג"ץ קרמר, עמ' 784
- ^ גלעד גרוסמן, יום הזיכרון: האחים שבחייהם ובמותם לא נפרדו, באתר וואלה!, 24 באפריל 2012
- ^ ראלי סער, בתי ספר ייחודיים יוכרו ויאושרו בתנאי שיבטיחו אינטגרציה, באתר הארץ, 16 בפברואר 2003
- ^ יאיר שלג, מתקנים את העולם, באתר הארץ, 4 בפברואר 2005
- ^
ירדן סקופ, מו"מ על צירוף הזרם הדמוקרטי והאנתרופוסופי לחינוך הממלכתי, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2013
- ^ אורלי נוי, פרידה מבית הספר הדו-לשוני, המקום שלימד אותנו מהי תקווה, אתר שיחה מקומית, 1 בספטמבר 2017
- ^ נעדרו שמותיהם, באתר הארץ, 25 ביוני 2003
- ^ אריה ברנע, כמה קיבלת?, באתר הארץ, 4 ביוני 2016
- ^ המרכז לאמנות חזותית ע"ש ג'ינוגלי , באתר הארץ
